גירסא להדפסה

מאמר זה נכתב בעיצומו של יום העצמאות השבעים-ושלושה למדינת ישראל, בו זכינו לחגוג בהלל והודיה את לידתה ותקומתה של מדינתנו, ח"י ימים מאז שעם-ישראל חגג את יום לידתו כעם בחג החירות שעבר עלינו לטובה.

השבת נקרא אי"ה על אישה שילדה בן זכר והיינו מצפים שהתורה תביע כאן איזו חגיגיות גדולה, שהרי לידה היא דבר נפלא ולצערנו לא כל אישה זוכה לפרי בטן. אך במקום למצוא הדרכה לחגוג ולומר הלל וכו', אנו קוראים על הטומאה שהאישה נכנסת אליה כתוצאה מהלידה ועל מחויבותה להביא קרבן חטאת. ומיד אנו שואלים – במה חטאה האישה?? האם לידה חלילה הוא מעשה פסול שצריך להביא עליו קרבן חטאת? נכון שהיולדת אמורה להביא גם קרבן עולה, שיש להבין על שום מה וברור שעל פניו זה לא נראה כקרבן תודה לה', שדינו שונה ממה שהאישה נצטוותה להביא.

ונחדד את שאלתנו – אם פתחנו בשמחה על לידתו של עם ישראל ולידת מדינת ישראל שזהו מקור לשמחה ובזמן שבית המקדש היה קיים נדרשנו להביא קורבן חגיגה וקרבן פסח, שמדגישים את השמחה בלידתו של העם – ועל כן פלא הוא שאין כאן קרבן חגיגה או קרבן תודה אלא קרבן חטאת?

נקרא את הפסוקים על טומאת של היולדת וחובתה להביא קרבן חטאת –

"אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים .. וְאִם־נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם. וּבִמְלֹ֣את׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֘ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן…וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֘ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה".

שאלה זו מעוררים תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי ושאלתם – במה חטאה האישה שצריכה להביא קורבן חטאת?

ורבי שמעון בר יוחאי עונה, משום שבשעת צער הלידה, האישה נשבעת שלא תלד יותר ולכן צריכה להביא קרבן חטאת על שחטאה בשפתה, ומשום שלאחר תקופה מסוימת היא למעשה מתחרטת ואינה מקיימת את שבועתה, לכן צריכה להביא קרבן לכפר על אי-קיום השבועה. נראה זאת בלשון הגמרא (נדה ל"א:) –

"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן".

ובמקרה של לידת בת, בזמן צירי הלידה והלידה עצמה לוקח ליולדת יותר זמן לחזור בה מהשבועה מאשר בן, משום שמה שחוותה על גופה היא יודעת שבתה תעבור סבל זה בעתיד ולכן מתחרטת רק לאחר שבועיים, כאשר היא מרגישה בכל אופן את האושר שבהבאת ילד חדש לעולם, וזה לשון הגמרא (שם) –

"ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו – מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה – מתחרטת לארבעה עשר".

רב יוסף לא קיבל את דעתו של רבי שמעון בר יוחאי וטוען, שהרי זו לא חטאת שמביאים על חטא בשוגג, שהרי היא מזידה אם כבר הייתה צריכה להביא קורבן שבועה –

"מתקיף לה רב יוסף: והא מזידה היא, ובחרטה תליא מילתא! ועוד, קרבן שבועה בעי איתויי!".

כאן המקום להעיר ולהאיר לבני דורנו, שאולי לא מבינים מדוע אשה צריכה להישבע בלידתה, הרי זה לא נורא כל כך…ולהם צריך לספר שאכן כל לידה הייתה מלווה בצער בכאבים ובייסורים לא פשוטים, מעבר לצירי הלידה שקדמו ללידה עצמה. לשמחתנו, בעקבות שינויים סוציולוגיים ותרבותיים במהלך המאה ה-19, שהובילו אנשים להבין שכאב הוא לא חלק מהחיים ושאפשר להימנע ממנו, התחילו אנשי הרפואה והמדענים לחפש פתרונות לכאב, בהצלחה לא מבוטלת. הפתרונות שמצאו זלגו עד מהרה גם למיילדוּת, והובילו לשינויים מרחיקי לכת באופן ניהול הלידות. בשנת 1853 הומלץ לרופאה האישי של המלכה ויקטוריה להשתמש בחומר מרדים, כדי להקל עליה בלידתה השמינית, ובכך הוצתה מהומה עולמית. הלידה של ויקטוריה עברה אמנם בשלום, אבל העולם הנוצרי לא יכול היה לעבור בשתיקה על מה שנתפס כ'הפרה חמורה' של הציווי האלוהי המפורש "בעצב תלדי בנים". את הפתרון מצא יהודי דווקא – אברהם דה סולה, רב קנדי שנעזר בפירוש רד"ק והוכיח, כי בתנ"ך השורש ע.צ.ב לא משמש לתיאור כאב או צער, אלא עצב מלשון 'עיצוב ויצירה' (כמו בפסוק אחר מבראשית ה' כ"ט), שמראה שהעצב הוא משהו פרודוקטיבי. ההסבר הניח את דעת הנוצרים הזועמים, ובעקבותיו אף שונה תרגום התנ"ך לאנגלית בפסוק 'בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים', ובמקום המילה 'sorrow' נכתב 'labor' – המילה המשמשת לתיאור לידה עד היום. ואכן, במאה השנים האחרונות התחילו להשתמש בהרדמה מקומית [=אפידורל], כך שרוב הנשים שמספיקות להגיע בזמן לחדר לידה ומוכנות לקבל את זריקת האפידורל חוסכות את הצער ובוודאי לא נשבעות שלא תלדנה יותר. ויתכן, שבבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו, לפי הטעם של רבי שמעון בר יוחאי תהיינה פטורות מלהביא קורבן חטאת.

אך נראה שיש טעם אחר שאינו מותנה בתגובת האישה ללידה וזה על פי המשך הגמרא (שם עמ' א'), שמעוררת בנו שנסתכל על הלידה כדבר פלאי ולא נחשוב שזה דבר רגיל ונורמטיבי, וזה לשון הגמרא –

"דרש רב חיננא בר פפא: מאי דכתיב עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר – בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; מדת בשר ודם: נותן חפץ בחמת צרורה ופיה למעלה – ספק משתמר ספק אין משתמר. ואילו הקדוש ברוך הוא, צר העובר במעי אשה, פתוחה ופיה למטה – ומשתמר. דבר אחר: אדם נותן חפציו לכף מאזנים, כל זמן שמכביד – יורד למטה, ואילו הקדוש ברוך הוא – כל זמן שמכביד הולד עולה למעלה. דרש רבי יוסי הגלילי: מאי דכתיב אודך (ה') על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד – בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; מדת בשר ודם: אדם נותן זרעונים בערוגה – כל אחת ואחת עולה במינו, ואילו הקדוש ברוך הוא – צר העובר במעי אשה וכולם עולין למין אחד."

וכן בדימוי נוסף באותו רעיון כותב בעל מדרש אגדה (פרשת תזריע פרק י"ב סימן ב') –

"דאמר ר' אבא בר כהנא אם יטול אדם פינדא ויתן בה מעות ויתן פיה למטה המעות נופלות, וזאת האשה מהלכת על שתי רגליה והפה פתוח מלמטה והתינוק כבד, והקב"ה משמרו".

לצערנו כל כך התרגלנו לראות מעט בשוויון נפש את הפלא הזה, יצירת חיים חדשים, ואנו צופים בו כדבר מוכרח להיות, הרי יש לנו מדרש נוסף שמאלץ אותנו להתפעל ממה שקורה בתהליך הלידה מארבע זוויות שונות –

א' – למעשה התינוק נמצא במעי אמו מוקף נוזלים ומתוך זה יוצא אדם שלם ; ב' – ה'יצור' שהקב"ה יוצר הוא בעל כושר דיבור, מה שאין כן חיה ; ג' – ה'יצור' הזה יכול להבין ולשבח את מי שבראו ; ד' – ה'יצור' זה יכול להמשיך את היצירה ולברוא דור המשך. וזה לשון המדרש –

"…ד"א אשה כי תזריע. ואין צור כאלהינו. אל תיקרי צור אלא 'ואין צייר כאלהינו', מלך בשר ודם צר הצורה על הכותל, שמא יכול הוא לצור על פני המים, אבל הקדוש ברוך הוא יצר את האדם במעי אמו בתוך המים.

ד"א ואין צור כאלהינו. בשר ודם צר צורה והוא עומד ואינו מדבר, והקב"ה אינו כן, אלא צר צורה ועומד ומדבר.

ד"א בשר ודם צר צורה ואינו עומד ומשבח, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא צורתו עומדת ומשבחת לו.

ד"א בשר ודם צר צורה, אבל צורתו אינה עושה צורה, אבל הקדוש ברוך הוא צר צורה וצורתו עושה צורה שהוא יצר את האשה הזו, והיא יולדת צורה כיוצא בה, על זה נאמר אשה כי תזריע".

האישה נדרשת להביא גם קרבן עולה, כי במה שחוותה היא מרגישה צורך להודות לה' וזה כמין קרבן תודה ומצד שני להביא קרבן חטאת שלא הייתה מודעת ולא ידעה עד כמה היא שותפה למעשה כה גדול.

לפי דברי הגמרא והמדרש, האישה בזמן הלידה שותפה לדבר ענק של יצירת חיים ומבינה בגופה ממש את פלא הבריאה וגדולת הבורא והיא חשה על בשרה כמה קטן הוא האדם מול הטבע העצום שיצר בורא עולם, והיא מרגישה ממש את אפסותו של האדם ולכן על תחושות אלו בתהליך הנחשב 'טבעי' כמו לידה – על זה צריכה להביא קרבן חטאת.

אז מה הקשר בין תהליך לידה לתהליך לידתו של עם ומדינה? –

הרש"ר הירש מלמדנו, שקרבן חטאת איננו בא בגלל מעשה כזה של האישה, אם נשבעה או התחרטה, אלא למעשה הלידה היא שיא המעשה הגופני והפיזי במעשה הגדול שנקרא 'יצירת חיים'. נשווה זאת לחייל שנלחם בקרב קשה ובמאמצים גופניים מאוד כבדים ורק לאחר הניצחון הבין שלמעשה הציל ואיפשר חיים, והמעשה הפיזי של הקרב היה אמצעי. גם היולדת צריכה לאחר זמן להביא את מעשה הלידה למשהו משמעותי רוחני ולא להידרש לעצם הלידה הפיזית, שהיה רק אמצעי להגיע ליצירת חיים חדשים שיש לזה משמעות רוחנית.

גם לידת עם ישראל בחג החירות החל בתהליך פיזי, אבל מטרת יציאת מצרים לא היתה רק לצאת מהשעבוד הפיזי, אלא 'שלח את עמי ויעבדוני' המטרה הייתה קבלת התורה בהר סיני ולכן אנו סופרים מחג הפסח, חג החירות, ארבעים ותשעה יום עד מעמד הר סיני וקבלת התורה, שזה היה העיקר.

כך גם ב'לידת' מדינת ישראל, שהתחילה במלחמת השחרור והמשיכה במלחמות נוספות, שאלו היו רק ה'כלי' שבו יכולים אנו לחיות בארץ אבותינו, אבל כמובן המטרה להעלות מדרגה את החיים הרוחנייים בארץ ישראל.

נתפלל לקב"ה, שכשם שלידה טבעית מטרתה להביא את הרך הנולד להיות בן תורה או אשת תורה בעלי חסד ופתיחות לאחר, כך נזכה לראות את מדינתנו עולה ומשגשגת הן בגשמיות והן ברוחניות!

שבת שלום לכל בית הישיבה – מועדים לשמחה לגאולה השלמה!