אחד מיסודות החיים הרוחניים שלנו הינו לחיות את חיינו לפי ערכי היהדות המסורות לנו מדור לדור, חיים נכונים ומאתגרים כאחד. ברם, מה קורה כאשר האדם ניצב בפני שני ערכים חשובים מאוד, אשר  קיום ערך אחד מתנגש עם הערך השני. או אז, האדם נמצא בדילמה גדולה ביותר ובמצב כזה הוא נדרש להבנת עומק, איזה ערך עדיף על חברו ואיזה ערך יש לקיים קודם. נבדוק את דברי חז"ל בסוגיה זו אף בצד ההלכתי מוסרי.

בפרשתנו אנו מוצאים דוגמא לשני ערכים, המתנגשים זה בזה. כידוע, התורה אוסרת לכהן להיטמא למתים – "ויֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו" [ויקרא כ"א]. איסור חמור זה נשמר עד היום אצל הכוהנים.אולם, מה עושה כהן כאשר אמו, אשתו או חס וחלילה אחד מילדיו הולך לעולמו? במצב כזה התורה עוזרת לנו לקבל את ההחלטה הנכונה ומלמדת אותנו שמול ערכי הכהונה ישנו ערך חשוב נוסף –ערך המשפחה – ועל כן מותר לכהן להיטמא לקרוביו. וזה לשון הכתוב – "כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו וְלַאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא". [יוצא מן הכלל הוא כהן גדול שאינו יוצא מהמקדש עקב מעמדו המיוחד ואין כאן המקום להאריך בענינו ]

המדרש מגלה לנו, שמול ערך הכהונה וטהרתה עומד ערך נוסף והוא כבוד האדם וכבוד המת ולכן כשיש 'מת-מצווה', למשל כאשר אדם נפטר ערירי ואין לו קרוב ומודע שיכול לטפל בכל סידורי ההלוויה, הרי גם כהן, אם נמצא בשטח ויכול לטפל במת זה, דוחה את הצורך לשמור על עצמו מלהיטמא למת. וזה לשון המדרש– "ומפני מה שני אמירות נאמרו אל הכהנים? – אלא אמירה ראשונה ('אמור') שלא יטמא למת, 'ואמרת' – אעפ"י שאמרתי להם לא יטמאו,למת מצוה יטמאו, ולצדיקים גם כן, לפי שהצדיקים במיתתם הם חיים" [מדרש אגדה שם]. יתרה מזו, אנו רואים שאם האדם חושש לוותר על ערך הטהרה מפני ערך אחר שהתורה החליטה שהוא עדיף, הרי מכריחים אותו להיטמא – "…לא רצה להיטמא מטמאין אותו בעל כרחו. מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטימאוהו בעל כרחו" [שם].

למדנו מכאן, שערך המשפחה חשוב יותר וראוי לכהן הדיוט  להיטמא עבורו.

לפי עקרון זה, פסק מרן רבי יוסף קארו, שלצורך הקמת משפחהמותר לכהן להיטמא, כגון: לצאת לחוץ לארץ, או לעבור בשדה חרוש שיש חשש שעצמות מתגלגלות שם, לצורך חשוב זה מותר. וזה לשונו – "אף על פי שהכהן אסור להיכנס לבית הפרס (פירוש: שדה שנאבד בה קבר, ושנחרש בה קבר, ושיעורה מאה אמה) או לארץ העמים[=חו"ל], אם היה צריך לילך שם לישא אשה" [שו"ע יו"ד הלכות אבילות סימן שע"ב סעיף א'].

הרשב"א בתשובות המיוחסות לרמב"ן [סימן רע"ב] נשאל, מה קורה עם אדם, אשר הוריו זקוקים לו, אבל כדי לשאת אישה הוא צריך לנסוע לארץ אחרת כי הורי הכלה דורשים ומתנים את הנישואין שיגורו בקרבתם והם מאפשרים לו אחת לכמה זמן לשהות במחיצת הוריו לתקופה מוגבלת, האם הוא רשאי לפגוע במצוות 'כיבוד אב ואם' כדי לשאת אותה אישה? ותשובתו שאכן מותר לו לצורך נשיאת אשה 'לפגוע' במצוות 'כיבוד אב ואם' – "וגרסינן במגילה (ט"ז:): אמר רבה, א"ר יצחק בר' שמואל בר מרתא: גדול ת"ת [=תלמוד תורה=,] יותר מכבוד אב ואם. שכל אותן שנים שעמד יעקב אבינו בבית עבר, לא נענש עליהן. ומצות פריה ורביה, רבה היא. ועשאוה במקומות, כתלמוד תורה. וכדגרסינן במגילה (כ"ז): שאין מוכרין ס"ת, אלא ללמוד תורה ולישא אשה. ולפיכך, זה שנשבע שידור עם אשתו, במקום שאין אביו ואמו דרים שם, ואין מתרצים [מסכימים ]לתתה לו, אא"כ נשבע, אפשר לומר: שהוא מותר".

הרשב"א מוכיח משני ערכים אחרים המתנגשים זה בזה – לימוד תורה מול מצוות כבוד אב ואם – האם כשאדם לומד תורה הוא פטור מכבוד אב ואם. והרשב"א מוכיח מתוך דברי הגמרא במסכת מגילה, שיעקב אבינו לא נענש על השנים שלא כיבד את הוריו, משום שלמד תורה אצל שם ועבר והיות ומצוות נשיאת אשה, שמקיימים בה גם מצוות כבוד פריה ורביה, היא מצווה גדולה, אז גם היא דוחה כבוד אב ואם, כפי שלימוד תורה דוחה כבוד אב ואם. כמובן שאם אפשר לקיים את שניהם, אזי ודאי מחויבים לקיים את שניהם.