גירסא להדפסה

באחד מביקוריי הראשונים במסגרת המסעות לפולין, התרגשתי מאוד ממראה עיניי. סיירנו בעיירה קטנה בשם טיקוצ'ין, שבה חיו לפני מלחמת העולם השניה כשלושת-אלפים יהודים ובה בית-כנסת מפואר שלא היה מבייש שום עיר גדולה בישראל. רוב הקירות היו עדיין מפויחים והפסוקים שהיו כתובים על אותן קירות היו ברובם מטושטשים ומחוקים, אך כתובת אחת בת שתי מילים משכה את תשומת לבי ועוררה בי סקרנות רבה.

שתי המילים היו "הסכת ושמע"  ולידה נרשם שבקטעים אלו אסור לדבר.

מה הכוונה במילים 'הסכת ושמע'?

'הסכת ושמע' אלו ראשי תיבות שהגבאי מצא לנכון לציין, כדי שלא ידברו בהם בזמן התפילה, בעיה מוכרת גם בימינו וכנראה עתיקה שסבלו ממנה גם בעבר, ואלה ראשי התיבות – הלל ; ספר-תורה ; כהנים ; תפילין ; וידוי ; שופר ; מגילה ; עומר  .

אך האמת היא, שכל הדברים המנויים בראשי התיבות של 'הסכת ושמע' הם אותם מקומות שצריך לאומרם בעמידה. הגבאי הפיקח  של בית הכנסת הסב את המכנה המשותף שלהם, כדי לזרז את הציבור להישמר מלדבר בשעת התפילה בבית הכנסת.

מדוע נזכרתי בסיפור זה? משום שהאחרון ברשימה הוא מצוות 'ספירת העומר', שבה עוסקת פרשתנו ולכך מוקדש מאמרנו. העליתי חיוך כשראיתי כיצד השתמש הגבאי בשתי מילים אלו שלא ידברו, אף שלמעשה אינני יודע למה התכוון ב'עומר' – האם כוונתו שלא לדבר בין הברכה לספירה, או באמצע הספירה?

כפי שאמרנו, המקור לכך הוא החובה לעמוד באותם קטעים וכן בספירת העומר צריך לעמוד בשעת הספירה וזה נלמד מדרשת חז"ל בפסוק –

"שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת" ([דברים ט"ז, ט') – "בקמה. בקומה צריך לברך ולא בישיבה".

מצוות 'ספירת העומר' נמצאת בפרשתנו –

"וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה:(טז) עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיקֹוָֽק".

וכן בפרשת ראה בספר דברים –

"שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת".

מה הטעמים למצוות 'ספירת העומר'?

ידועים דברי 'ספר החינוך' (מצווה ש"ו) על טעמה של ספירת העומר, שכל הספירה היא להראות את רצוננו ושאיפתו להגיע למעמד הר סיני וקבלת התורה, שזו הייתה המטרה של היציאה ממצרים וחשיבותה יותר מעצם היציאה ממצרים. וזה לשונו:

"משורשי המצווה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב [ירמיהו ל"ג, כ"ה] אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה…שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן…נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל…כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".

שואל 'ספר החינוך' – אם כל המטרה בספירה היא להראות את הציפיה להגיע לחג מתן תורה, מדוע לא סופרים את מספר הימים שנותרו עד מתן תורה, בדיוק כפי שחייל סופר כמה ימים נותרו לו עוד לשרת וכמו אסיר להבדיל  שסופר כמה ימים נשארו לו בכלא?

על כך עונה 'ספר החינוך', משום שבהתחלה תיגרם לנו עגמת נפש שנראה שיש לנו הרבה זמן עד ליעד. ואם נשאל – אז אחרי המחצית נעבור לספירת הימים שנותרו? ועל כך עונה, שלא רצו לשנות ממטבע הספירה, וזהו לשונו:

"…וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת. ואל יקשה עליך לומר, אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים?, לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו".

ואם נשאל, אם כן מדוע אנו מתחילים את הספירה רק ממחרת השבת, כלומר רק לאחר חג הפסח ולא מיד בחג עצמו? עונה על כך 'ספר החינוך' בהמשך דבריו, כדי שבחג הפסח נתעסק עם החג עצמו ולא בדברים נוספים חשובים ככל שיהיו ולכן גם בספירה עצמה לא מונים מהיום השני של חג הפסח, כי זה לא כל כך נשמע טוב להתחיל מנין מהיום השני, אלא מונים מקרבן העומר שנעשה יום אחרי הפסח, כי יש לו חשיבות בפני עצמו.

הרש"ר הירש מתייחס לספירה במונחים שמאוד קרובים ללבנו כיום, עם חזרת עצמאות ישראל, למרות שאת הדברים כתב לפני קום המדינה ובה מסביר שעצמאות פיזית היא רק שלב ראשון בגאולה, אבל זה לא מספיק לעם ישראל שצריך לעלות קומה, בשונה מעמים אחרים המסתפקים רק בעצמאות פיזית. וזה לשונו הזהב:

"ממחרת השבת כבר חגותם את חג חירותכם; וכבר זכרתם לפני ה' את העצמאות, שזכיתם בה בשבתכם בארצכם ובאכלכם מלחם הארץ; נמצא, שכבר הגעתם אל החירות ואל רווחת העצמאות, המהווים בדרך כלל את מטרת כל השאיפות הלאומיות. ואילו אתם תראו עצמכם רק בראשית ייעודכם הלאומי; ותחלו עתה למנות לקראת השגת מטרה אחרת. ובלשון זו נאמרה מצוות הספירה בדברים טז, ט: 'מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבעות'; במקום שאחרים חדלו לספור, תחל ספירתך אתה…נצטווינו אפוא 'לספור' מיום החירות ורווחת העצמאות הלאומית; ולמדנו מכך דרך כלל, שהישגים אלה אינם התכלית, אלא רק התחלת השאיפות הלאומיות. אחר כך מורים לנו את הדרך להשגת מטרת הספירה: שבע פעמים תפעיל השבת את כוחה המחנך על חיי המעשה והמלאכה; שבע פעמים נקבל עלינו את עול מלכות ה'; נלמד, שהעולם הנשלט בידי האדם, והשולט באדם, נתון לשלטונו של בורא עולם; ונמצא, שהחירות והבסיס לעצמאותנו ולשלטוננו – קניין האדמה – נזדככו שבע פעמים על – ידי רעיון השבת; ורק אז נהיה ראויים לזכור אותו הישג, שספירתנו תוביל אליו; כי אנחנו סופרים מן החירות ומקניין האדמה; וספירתנו תביאנו לידי התכלית האמיתית של החירות המובטחת על – ידי קניין האדמה".

הרב יצחק קארו בספרו 'תולדות יצחק' כותב בפירושו הראשון נימוק שונה ממה שכתבנו עד עתה ואיננו קושר את הספירה לצפייה למתן תורה. לדעתו, הדבר קשור למצוות עליה לרגל, שעלול להשתכח מרוב עיסוק בעבודת הקציר. נראה את לשונו –

"הטעם שצוה הקדוש ברוך הוא לספור את העומר, מפני שכל איש ישראל היה עסוק בקציר שלו, וכל אחר בגורנו [בגורן התבואה שלו] מפוזרים וישכחו עלייתם לרגל".

את הטעם של 'ספר החינוך' ואחרים הוא מביא רק כפירוש שני בשם המדרש ומלווה במשל –

"משל לאחד שהיה חבוש בבית האסורים וצעק למלך להתירו, אמר המלך להתירו ולתת לו בתו, והיה מונה והולך עד בוא הזמן, כך עשו ישראל בצאתם ממצרים שאמר להם שיהיו בני חורין ויתן להם התורה".

רבי יצחק מביא טעם שלישי, שסיבת הספירה היא כדי שנזכור שהעולם נמצא בצער, בציפייה שיתברכו פירות האילן והספירה מדגישה שכל יום העולם נמצא במתח וזה לשונו:

"…ויש אומרים טעם אחר מפני שהעולם בצער מפסח עד שבועות על התבואות והאילנות, כדאיתא בפרק קמא דר"ה [טז א] מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקדוש ברוך הוא הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, ומפני שעצרת זמן פירות הוא, אמר הקדוש ברוך הוא הקריבו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות אילן, ומפני מה אמרה תורה נסכו לפני מים בחג, מפני שחג זמן גשמי שנה הוא, אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה וכו', ולפיכך צוה הקדוש ברוך הוא לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב לפניו בתשובה שלימה ולהתחנן לו לרחם עלינו שיהיו התבואות כתקנן זהו שאמר הכתוב [ירמיה ה כד] 'ולא אמרו בלבבם נירא נא את יי' אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חוקות קציר ישמור לנו'- אלו שבעה שבועות שבין פסח לעצרת".

טעם אחר מכיוון שונה כותב רבינו בחיי, שכל מטרת הספירה להביא לבית המקדש את המנחה שעשויה מקציר החיטים ועיקר המצווה להביא את המנחה ואילו הקרבנות הן אגב המנחה –

"והנה עיקר המצוה הזאת שיתחיל לספור מיום ט"ז בניסן  והמספר הזה ישלם בתחילת קציר חטים, ואז יביא ממנו סולת חטים מנחה לה' יתברך ויקריב עליו קרבן, והנה המנחות עיקר המצווה, לא עיקר הקרבנות כי לא היו הקרבנות באים כי אם בשביל המנחות. ומלת "חדשה" לומר שלא יביאו מנחה בבית ה' עד שיביאו המנחה הזאת של חטים ביום חמשים, הוא חג השבועות".

בספר 'משיבת נפש' שחברו רבי יוחנן ב"ר אהרן לוריא (1440-1514), שהיה רב ופוסק ודרשן בכמה קהילות באלזס, כותב טעם מקורי לסיבת הספירה. לדעתו, יש צורך בספירה ליצירת תהליך הדרגתי יום יומי מיציאת מצרים עד קבלת התורה. יוצאי מצרים היו אנשים גסי-שכל מחמת השעבוד והיה להם קושי לקבל את התורה המצריכה עידון ומידות ותכונות רוחניות. נראה את לשונו:

"…על כן הערוני כליותיי לבאר טעם הספירה מז' שבועות…כי בידוע שכשיצאו ממצרים היו גסי השכל למאוד מאשר נתעסקו הם ואבותיהם בחומר ולבנים זה ימים רבים ועליהם נאמר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח…מכ"ש שלא יוכלו להשיג שום שכל מעלה ומדות השכליות. וכאשר יצאו ממצרים ועתידין היו לקבל התורה בו' בסיון, ולא קודם לזה ולא לאחר זה הזמן, מפני שלמעלות התורה שהיא שכליות צריך להקדים מעלות המידות. וראה שנתעסק משה במרה ללמדם דינין וכיבוד אב ואם ומצות פרה אדומה וזה הכל על צד מעלות המידות. דינין שיפרע אדם לחבירו שחייב לו, ושלא יזיק אדם לחבירו הוא קיום העולם, וממדה טובה שלא יריע ולא יזיק לחבירו כמו שאינו חפץ שיעשה לו היזק או רעות…כיבוד אב ואם מאחר שגרמו לו טובה, וטרחו לפניו מיום הולדו, ודקדקו עליו ונצטערו והתענו עליו, ראוי ממעלות המידות שיכבדם כאלה ויהדרם, ולא יסור מכל אשר יצויהו הן בטעם הן שלא בטעם. מכ"ש לאדון העולם שהוציאנו ממצרים מעבדות לחירות ובעושר גדול, והצילנו מן המות בקריעת ים סוף, והאיר לנו בעמוד הענן ובענני כבוד, שלא נסור מכל אשר יצוה עלינו הן בטעם הן שלא בטעם, ע"כ הקדים להם מצוה שהיא בלא טעם נגלה, והיא פרה אדומה. ומאשר בא ללמדם מעלות המידות…".

כדאי לסיים בראיה המיוחדת של רש"ר הירש בספירה של 50 יום ל'עומר' – מול הספירה של 50 השנים ל'יובל'. החיבור בין שתי הספירות במחשבת התורה הוא מרתק, למרות שאופן הספירה שונה בין יובל לבין ספירת העומר, משום ההבדלים ביניהם. בעוד שב"יובל', הספירה מונחית על בית דין, משום שזה מהלך לאומי גדול של הפסקת התחרות, ואילו בספירת ה'עומר' חובה על כל אחד לספור, משום שמהותו תיקון חברתי והכנה לקבלת הערכים והתנהלות החיים לפי דרכה של תורה וזה מתחיל מהפן האישי. נקרא את דבריו הנפלאים –

"מבחינה זו יש הקבלה בין שנת החמישים – לבין יום החמישים של ספירת העומר. שנת החמישים ייסדה מחדש את המדינה היהודית – על יסוד החירות החברתית הפנימית. יום החמשים הוסיף את החירות המוסרית הפנימית – אל החירות המדינית ואל העצמאות החיצונית; כי רק משהושגה החירות המוסרית, נוכל לקבל את התורה מיד ה' – ולצרפה לחירות ולעצמאות. החירות המדינית יכלה להתקבל באורח פסיבי – כמתנה מידי ה'; ואילו החירות המוסרית היא פרי עבודה מאומצת, שאנחנו עמלים בה שבעתיים" (רש"ר הירש ויקרא כ"ג, ט"ז).

מצוות 'ספירת העומר' בימינו נתונה למחלוקת הפוסקים, האם זו מצווה מדאורייתא הקשורה להבאת העומר או מצווה בפני עצמה [ואין כאן מקום להאריך]. ברם, הריב"ש מבעלי התוס' בספרו 'בכור שור' מעורר בנו את התובנה, שהקב"ה ציווה עלינו לספור באופן תמידי –

"…לכבוד תורה ציווה הקב"ה לספור, משל לאדם אחד שהיה חבוש בבית האסורים, בא לו מבשר אחד מעבדי המלך ואמר לו: יום פלוני יוציאך המלך מבית האסורים, ולאחר חמשים יום ליציאתך, יתן לך בתו. אמר: ולואי שיוציאני. לאחר שהוציאו המלך אמר: משנתקיימו דבריו שהוציאני המלך, ודאי יתקיים שיתן לי המלך בתו. התחיל למנות עד חמשים יום ונתן לו המלך בתו. כך כשדבר הקב"ה עם משה: לכה… והוצא את עמי בני ישראל ממצרים, ואמר: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ואתן להם את התורה, והלך משה וסיפר הדברים לישראל, ולא שמעו אל משה, מעבודה קשה, אמרו: שיוציאנו ממצרים משעבוד, אין אנו יכולים להאמין, אף כי יתן לנו את התורה. עד שיצאו, התחילו ישראל למנות: מתי יתן להם התורה, ונתנה להם לסוף חמשים יום ליציאתם … וציווה הקב"ה שיספרו בכל שנה לחבב עליהם התורה, שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, כך שמעתי מאבא מורי – זצוק"ל".

נתפלל שבזכות מצוות 'ספירת העומר' נזכה לחבב את התורה ומצוותיה ונזכה להקריב את קורבן העומר בבית בחירתנו במהרה בימינו אמן.

שבת שלום לכל בית הישיבה