להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

פסוק אחד בפרשתנו "וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ "[פרק י"ב פסוק ג'] משקף את המצווה הכי מקויימת אצל כל יהודי בעולם והיא מהווה את הכניסה הראשונה של הילד היהודי ליהדות – ברית המילה.

בזמן גל העלייה מברית-המועצות, שהחל בשנות התשעים, ניגש אלי תלמיד כיתה ז' תושב בני ברק, שהוריו היו יהודים על פי ההלכה, וסיפר לי שלמעשה הוא ואביו לא נימולו עקב הסכנה שהייתה ליהודים בברית המועצות למול עצמם. לשמחתי, גם הוא וגם אביו הסכימו לעשות 'ברית מילה' וזה נעשה על ידי רופא שומר תורה ומצוות שגם משמש כמוהל וזכיתי להיות הסנדק בחדר הניתוח בבית החולים 'וולפסון' בחולון, כשכפות ידיי מונחות מתחת לראשם.

לשמחתנו, רובם המוחלט של אזרחי ישראל היהודים מקיימים 'ברית מילה' לילדיהם, גם אלו שלצערנו לא מקפידים על מצוות חשובות ומרכזיות אחרות, כגון שבת וכשרות וכו'. יש האומרים בהתרסה מסוימת, שעובדה זו היא משום שאין חוק המחייב לקיים את 'ברית המילה' כפי שאר החוקים הדתיים ולטענתם אם הכנסת הייתה מחוקקת חוק 'ברית מילה', הרי המצב היה שונה…

בסקר שבוצע בקרב ישראלים בנוגע לברית המילה, וכשנשאלו מה הסיבה לכך שביצעו זאת, בחרו 78% מהנשאלים באפשרות לפיה מדובר במסורת בסיסית וחיונית לכל יהודי, 13% נימקו זאת בטעמים בריאותיים, ו-9% נוספים באי רצונם שהבן יתבייש וירגיש חריג, או ב'כך כולם עושים'. לפי סקר משנת 2009, 94% מהמשיבים השיבו ש"חשוב" או "חשוב מאוד" לערוך את טקס ברית המילה (מתוך ויקיפדיה).

ברם, חז"ל נימקו שמצווה זו נשמרת יותר עקב סיבות רוחניות. במסכת שבת (ק"ל.) רבי שמעון בן גמליאל מנמק זאת בכך, שעם ישראל קיבל את המצווה הזו בשמחה וכשמקבלים מצווה בשמחה זה עובר מדור לדור כמצווה שמחה, למרות הסבל שהתינוק עובר בזמן הברית, ומביא לכך פסוק כאסמכתא. וזה לשון הגמרא (שם) –

"תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה, דכתיב 'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב' – עדיין עושין אותה בשמחה…".

מיד אחרי דברי רבן שמעון בן גמליאל, מופיעים שם בגמרא דברי רבי שמעון בן אלעזר, שאומר סיבה נוספת, שמצווה שיש בה מסירות נפש מושרשת בעם ישראל לדורי דורות –

"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין – עדיין היא מרופה בידם".

יש לציין, שמסירות נפש לא הייתה רק נחלתם של צדיקים ותלמידי חכמים ולפעמים חכמתם פגמה במסירות הנפש שלהם, ומאידך דווקא פשוטי העם הצטיינו בכך שבאמונתם התמימה היו מוכנים לפשוט את צווארם למיתה ולא להמיר את דתם או לוותר על ברית המילה, כפי שכותב רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו 'משך חכמה' בפרשת ויקהל (ל"ה, ל"א. עמ' קכט עמודה שנייה) –

"הענין דמסירת נפש צריך להיות שלא בחקירה והתחכמות יתירה, ויהודה מסר עצמו בים במסירות נפש, כמו דאיתא בתוספתא דסוטה, וכן חור מסר עצמו בעגל. דהחקירה תעכב [ברצון פנימי] מלמסור נפשו על קדוש השם יתברך כעדות יעב"ץ החסיד. לכן אמר שבעבור זה שלא חקרו ולא נתחכמו יותר מדי, לכן "וימלא אותו בחכמה ובדעת" וכו' והבן".

מה שהתכוונן ה'משך חכמה' כעדות של החסיד יעב"ץ, כוונתו לרבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עמדין (1698-1776) הקרוי גם יעב"ץ [ראשי תיבות של: יעקב בן צבי], שאותם היהודים בעת גירוש ספרד שהיו תלמידי חכמים שהתעמקו בחכמת האלוקות, חכמתם הכשילה אותם ולא עמדו בניסיון ומצאו כל מיני היתרים למיניהם – ודווקא פשוטי העם באמונתם התמימה מסרו את נפשם [אפשר למצוא את העדות גם בספרו של הרב עמיטל "והארץ נתן לבני אדם" עמ' 113].

מסופר על בעל ה'שפת אמת', שביקש מקרובו הצדיק רבי פינטשע מפילץ, שייקח את בניו ה'אמרי אמת' ור' משה בצלאל אל יהודי פלוני בוורשה (ונקב בשמו) שיברך אותם. עשה ר' פינטשע כפי שנתבקש ויצא עם הילדים לוורשה. כשהגיע לוורשה חיפש אחר היהודי, שחשב אותו בלבו לצדיק מפורסם וידוע לכל, אך רק לאחר חקירות ודרישות הרבה גילה אותו. והנה, לגודל פליאתו נראה היה האיש כאחד מפשוטי עם, טיפוס המוני ביותר. כשהביא לפניו את הילדים, וביקש שיברכם, התרשם רבי פינטשע שהלה אינו מבין כלל מה הוא רוצה ממנו, אעפ"כ מילא שליחותו ואמר לו: "אף שאינך יודע מאומה, תואיל נא לברך אותם, כבקשת אביהם האדמו"ר מגור"…ואכן עשה היהודי כחפצו והרעיף ברכות על ראשם.

כשיצאו מעל פניו, עדיין חוכך היה רבי פינטשע ומשתאה לדעת, מי האיש ומה מעשיו, אולי זה אחד מל"ו צדיקים נסתרים, אולם בשובו לגור סח לו ה'שפת אמת' דבר פלא. אכן, איש פשוט הנהו ביותר, אלא פעם אחת כשנימול בנו, לא היתה בידו אף פרוטה לצרכי סעודת הברית, ומכר את כלי מטתו להכין סעודת מצוה בכסף שקיבל, אחר כך נשאר בעירום ובחוסר כל, ועשה הדבר רושם גדול בשמים! וכי זוטרתא, איש פשוט כמוהו יעשה כזאת, נמנו וגמרו ליתן שכרו גם בעולם הזה, שכל ברכה היוצאת מפיו לא תשוב ריקם, והוא עצמו בכלל אינו יודע שניחן בכח סגולי כזה שברכתו מתקיימת…אל תהי ברכת הדיוט קלה בעינינו.

במהלך הברית קבעו חז"ל מספר ברכות המחולקות בין השותפים למעמד. יש ברכה למוהל, ברכה לאבי הבן, ברכה שהקהל אומר ואדם שמכבדים אותו לברך –

"תנו רבנן: המל אומר: אשר קדשנו במצותיו וציוונו על המילה. אבי הבן אומר: אשר קדשנו במצותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. העומדים אומרים: כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים. והמברך אומר: אשר קידש ידיד מבטן, חוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת, אל חי חלקנו, צווה להציל ידידות שארינו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו ברוך אתה ה' כורת הברית" (שבת קל"ז:).

בברכה שזכה המברך נקרא ברית המילה חוק – 'וחוק בשארו שם' – לקוח ממה שכתוב בפרשת בשלח (פרק ט"ו) –

"…וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ"

ומפרש ה'זוהר' הקדוש, שברית המילה ניתן שם כבר כחוק וכגזירה שאין לו טעם.

יש שמסבירים, שזו הסיבה שהתורה ציוותה על מילה בגיל שמונה ימים, לפני שעומד על דעתו ושכלו כבר טבוע בו, שהרי האמונה וקבלת היהדות למעלה מהשכל. וזה כנראה המקור למנהג שקוראים 'קריאת שמע' לפני המילה ובזה פותחים את סדר המילה ומי שנוהג לומר זאת הוא אבי הבן. וכן יש נוהגים בלילה לפני המילה לקרוא 'קריאת שמע' בבית התינוק, משום שהברית היא קבלת עול מלכות שמים בלי תנאי ובלי טעם. וכן נוהגים לאחר הברית לומר את תפילת 'עלינו לשבח', שתפילה זו היא קבלת עול מלכות שמים, כפי שנאמר בה 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'.

במדרש תנחומא (ורשא, פרשת תזריע סימן ה') מצאנו הבטחה ושבועה אלוקית, שכל מי שמקיים מצווה זו אינו יורד לגיהנום ויתכן ששבועה זו חדרה עמוק לתודעה של עם ישראל לקיים מצווה זו. וזה לשון המדרש –

"בא וראה כמה ישראל מחבבין את המצות שהם מוציאין הוצאות כדי לשמור את המצות ולשמוח בהם, אמר הקדוש ברוך הוא אתם משמרים את המצות ותשמחו בהן אני מוסף לכם שמחה …חביבה המילה שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם שכל מי שהוא מהול אינו יורד לגיהנם שנא' ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר".

לסיום, מסופר על הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, הידוע בכינויו הרב מבריסק או הגרי"ז, שערך ברית לנכדו. אירוע זה משך אליו רבים מגדולי רבני ירושלים וכן קהל גדול שהעריץ את הרב. אחד מהאורחים החשובים ניגש לרבי יצחק זאב ואמר לו, שטרח לבוא לברית זו משום שזה לא דבר של מה-בכך, שהגרי"ז עושה ברית לנכדו. הרב מבריסק ביטל את דבריו בתנועת יד וסיפר לו משל על סנדלר עני שהתבטא פעם ואמר – "אם היו לי אותם נכסים ועושר כמו שיש לפלוני אלמוני העשיר, הייתי נחשב עשיר יותר ממנו, וכל זה משום שהיה לי את העושר שלו ועוד המטבע השבועי שהייתי מרויח כל שבוע". חייך הרב מבריסק ואמר: "ברית המילה זו מצווה שנכרתו עליה י"ג בריתות, אז מה החשיבות שאני, רבי וולוועל, עושה ברית לנכד שלי…".

שנזכה….שבת שלום וחודש טוב לכל עם ישראל!