פרשיות השבוע של ספר ויקרא ככלל ופרשיות "תזריע" ו"מצורע" בפרט מהוות אתגר לדרשנים ולעוסקים בכתיבה על פרשיות אלו. לכן רבים מן הדרשנים שמחים, שפרשיות אלו נקראות בתקופת חג הפסח ואז דורשים בהלכות החג ובהגדת הפסח ובמיוחד בשנה מעוברת, כשנה זו, שפרשת "מצורע" היא גם שבת הגדול וכך אין צורך גדול 'להתמודד' עם נושא לא פופולרי כדיני צרעת, איסור לשון הרע וכו'.

אז אני לא 'אברח' מיד לענייני פסח, למרות שיותר נעים לכתוב ולדבר על חרות וגאולה, ואשתדל להיצמד לפרשת "מצורע", כך שלא נקפח אנחנו את הפרשה ולבסוף ננסה קצת לחבר את הדברים ל'שבת-הגדול'.

אחד העניינים, שצד את עינינו בפרשת "מצורע" הוא ההתחשבות במצבו הכלכלי של האדם המצורע. לדעת חז"ל [ערכין ט"ז.], ישנם שבעה דברים הגורמים לאדם ללקות בצרעת – "…א"ר יוחנן, על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שווא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין". לכאורה, אדם שחטא באחד מהחטאים הללו ולקה בצרעת, לא היה מקום להתחשב במעמדו הכלכלי ובכל אופן אנו רואים, שהתורה מתחשבת ובודקת את מצבו הכלכלי. אם הוא אדם עשיר, הרי הוא צריך להביא ביום השמיני לתהליך רפואתו שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנתה תמימה ועוד מנחת סולת. ומה יעשה אדם, שאין ביכולתו לרכוש שני כבשים ועוד כבשה אחת בת שנה? כאן התורה מלמדת אותנו על 'ענישה דיפרנציאלית' – וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן [ויקרא י"ד, כ"א].

אם נעיין בפרשה זו, הרי נופתע לראות, שהתורה חוזרת על כל התהליך שכתבה אצל העשיר. והרי מלבד הכמות, שהתורה הפחיתה למצורע העני, הרי הוא עובר אותו תהליך ואם-כן, מדוע התורה חוזרת על הדברים עם כל הפרטים הנלווים כפי שכתבה אצל העשיר?

שאלה זו כבר שאל רבי חיים פלטיאל,תלמיד-חבר של המהר"ם מרוטנברג (1240-1300) בספרו 'פירושי התורה' (לקט פירושים על התורה מבית מדרשם של בעלי התוספות). ברם, לענ"ד אין כאן שאלה, שהרי אם התורה הייתה רק מתייחסת להפחתת הקורבן אצל העני, התחושה של העני הייתה, שהקב"ה מחשיב פחות את קורבנו ואת תשובתו, לכן התורה מאריכה בקורבנו של העני כפי שכתבה על קורבנו של העשיר.

יש ביטוי עממי ש'אין לך אדם עשיר שאין לו חברים' ולעומתו האדם העני סובל פעמים רבות מבדידות ולכן התורה המתארת כאן את העני מסבירה לנו, שלמרות שהוא נראה דל וגופו כחוש ומראהו לא הכי מלבב, הרי אין זה משהו מולד ולא פגם גנטי, אלא "אין ידו משגת", כפי שהסביר זאת לפני כשבע-מאות וחמישים שנה רבי חזקיה בן מנוח בפירושו הידוע לתורה 'חזקוני' – "…לפי שמצינו דלות בגוף כמו 'דלות ורעות', 'משכיל אל דל', 'מדוע אתה ככה דל' – לכך פירט לך כאן, ו'אין ידו משגת' לומר לך – דל זה הוא שאין לו ממון".