להדפסת דבר התורה לחצו כאן

(לע"נ אחי הבכור, ר' חיים וקסלר ז"ל, שהחודש מלאו ארבעים שנה לפטירתו)

אחד-עשר פסוקים מתארים את הטרגדיה הגדולה שאירעה דווקא ביום החגיגי ביותר של חנוכת המשכן, ביום השמיני למילואים. מתוך תיאור האירוע בתורה לומדים רבות על דרך התגובה ההלכתית והאמונית, כיצד אדם יהודי צריך להתמודד עם צרה כה גדולה שנופלת עליו. מאירוע זה של מות שני בני אהרון ניתן ללמוד על מנהגי האבלות בכלל ועל תגובה בזמן עבודת ה' בכלל ועבודת ה' במשכן בפרט.

אם ישאל השואל, האם ומדוע היה צורך שהתורה תביא סיפור כה קשה כדי ללמדנו להתנהל במקרים כה קשים, אזי נשיב לו, שלצערנו מקרה זה של אהרון הכהן אינו כל כך נדיר בעם-ישראל ובכל ההיסטוריה היהודית, הרחוקה והקרובה, עד עצם ימים אלו של מלחמת 'חרבות ברזל', ישנן משפחות רבות שאיבדו לא רק בן משפחה יחיד אלא כמה וכמה רחמנא ליצלן.

במאמרנו זה נתמקד במקצת ממנהגי ודיני האבלות שנאמרו לאהרון ולבניו וננסה ללמוד מכאן על ההשלכות לימינו. נקרא את הפסוקים, המתארים את האירוע הנורא שקרה ברגע החגיגי ביותר בזמן חנוכת המשכן ונתייחס בהמשך רק לפסוקים המפרטים את ההוראות המיוחדות לאופן ההנהגה בימי האבלות שנאמרו לאהרון ולבניו –

"וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְקֹוָֽק:(ז) וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְקֹוָ֖ק עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה: (ח) וַיְדַבֵּ֣ר יְקֹוָ֔ק אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:(ט) יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ׀ אַתָּ֣ה׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם:(י) וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר:(יא) וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְקֹוָ֛ק אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה".

נקודה ראשונה בולטת מאוד בפסוקים היא החיבור בין אהרון, שהיה כהן גדול, לבין בניו שהיו כוהנים רגילים, כי אנו יודעים שיש הבדל במעמד של כהן גדול  שמחמירים עמו באבלות לרגל מעמדו הגבוה, לבין אבלות של כהן הדיוט, שלגביו יש פחות הגבלות. מי שמתייחס לזה בהרחבה הוא הרש"ר הירש, בפירושו לפרק י' פסוק ו', כפי שנראה בהמשך.

אנו רואים בפסוק ו' את ההיתר שניתן לכהן הגדול, אהרון, שלמרות שהוא אבל  אין עליו איסור תספורת וכן לא חלה עליו חובת פרימת הבגדים. ולא רק לאהרון שהוא כאמור כהן גדול, אלא גם לבני אהרון שהיו כוהנים רגילים.

רש"ר הירש מסב את תשומת לבנו לכך, שיש כאן חריגה רצינית, משום לכהן הגדול יש פסוק מפורש לא לפרוע את ראשו ולא לפרום את בגדיו, משום מעמדם המיוחד, ופה אנו רואים שהקלה זו חלה גם על בניו שלא היו כהנים גדולים. וזה לשונו של רש"ר הירש –

"ראשיכם אל תפרעו. הכהן הגדול נצטווה לדורות – אף בשעת מות שבעת הקרובים: "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם" (להלן כא, י); ואילו כאן נאסרה פריעה ופרימה גם לאהרן וגם לבניו."

עד כאן שאלתו של רש"ר הירש ועונה –

"כי באותו יום שמיני היו גם הבנים, הכוהנים ההדיוטות, כלולים במעלת כהן גדול".

הרש"ר הירש לא מנמק מדוע נחשבו הבנים באותו יום ככוהנים גדולים, ויתכן שכוונתו משום שיום חנוכת המשכן היה רגע היסטורי ומרומם וקדוש ולכן כל הכוהנים היו בדרגת כהן גדול.

מה היא המשמעות והמטרה של איסור תספורת לאבל וחובת פרימת הבגדים או קריעתם אצל אדם רגיל?

מסביר הרש"ר הירש בהשוואה לאותם איסורים על המצורע, וזה לשונו –

"פריעה [של שיער הראש] של מצורע מבטאת את הפחתת ערך האדם מבחינת אישיותו הפרטית; ואילו פרימה [של הבגדים] מבטאת הפחתה מבחינה חברתית. וזו גם משמעות המעשים האלה, הנעשים בשעת מות קרובים. הם מבטאים את תחושת ההפסד, שהמוות הסב לקרובו של המת. כי המת היה לו בבחינת "שאר"; הוא "השלים" אותו מבחינה אנושית ואזרחית; והחי הפסיד עתה כאדם וכאזרח – כביכול פחת ערכו; ועליו להפגין תחושה זו של הפסד בהופעתו החיצונית – על – ידי מניעת תספורת הראש (כולל זקן) ועל – ידי קריעה בבגד. אותה הרגשה של "שאר" איננה רק מוצדקת, אלא היא מוטלת חובה על – פי הדין".

הערה חשובה נוספת מלמד אותנו כדרכו הרש"ר הירש, שאמנם יש להבדיל בין יום הראשון של האבלות שהוא מהתורה לבין שאר הימים שהם מדרבנן, ברם אנו ממשיכים את מנהגי האבלות גם בימים שהם מדרבנן, כדי לבטא את היחס שלנו לאובדן הקרובים אלינו, וזה לשונו –

"אמנם, הלכות אבלות נוהגות מן התורה לכל היותר ביום הראשון – כנראה, רק אם מיתה וקבורה הם ביום אחד; ואילו דיני שבעה ושלושים נוהגים רק מדרבנן; אך כשאר כל מצוות דרבנן נתקבלו כחובה ונתקדשו על ידי האומה. הם מורים לחיי המשפחה היהודית, מה צריך להיות היחס בין איש לאשתו, בין אב לבנו, בין איש לאחיו".

יש כאן אמירה משמעותית בדבריו של רש"ר הירש, שלמעשה סולם הערכים של האומה לא נקבע בנאומים חוצבי להבות, אלא דווקא בהתנהלות שונה בימי האבלות ובפרטים הקטנים לכאורה, וקיום האבלות בפרהסיא צורבת בתודעה הלאומית את חשיבות המשפחה היהודית עם שאר המנהגים וההלכות שקשורות לאבלות, כגון ישיבה על הקרקע, אמירת הקדיש, ועוד ועוד.

וכאן נשאלת השאלה המתבקשת – אם כה חשוב לבטא את חשיבות המשפחה היהודית גם כלפי חוץ, מדוע הכהן הגדול נצטווה פה לא לגדל שער ולא לפרום את הבגדים? האם הוא לא מצווה להפגין את האובדן האישי שלו?

על כך כותב רש"ר הירש דברים נפלאים ומרוממים על מעמדו של הכהן הגדול ובמקרה זה גם על בניו, שנחשבו כפי שכתב לעיל ככוהנים גדולים, ועליהם לדחות את הרגשות הפרטיים שלהם, משום שהם מייצגים את האומה. וזה לשונו –

"שונה הדבר בכהן הגדול – וביום ראשון זה של השלמת הקדשת הכהונה היו גם בני אהרן כוהנים גדולים. על הכהן הגדול לייצג לפני ה' את האידיאל של עם עולם. לפיכך עליו לדחות את רגשותיו הפרטיים שנפגעו על ידי המוות, מפני מחשבת האל ורעיון האומה. כי השרוי במחיצת ה' לא יכירנו מוות…ואף האומה איננה יודעת מוות – "אין ציבור מת" (עי' תמורה טו ע"ב); בלב האומה חיים כל הדורות שעברו, ומקרבה יפרחו כל הדורות שיבואו; עבר ועתיד נוכחים בה בכל הווה. אלמוות זה – בזה ובבא – מקורו במקדש ה'; והכהן הגדול – שהכרזת "קדש לה'" חקוקה על מצחו – יטיף לקח זה על – ידי מניעת פריעה ופרימה. משום כך נאמר לו לדורות – וביום השמיני נאמר כן גם לבניו: "ראשיכם אל – תפרעו ובגדיכם לא – תפרמו"!".

דבריו המיוחדים והמרגשים מעניקים לנו פרספקטיבה כיצד האומה הישראלית צריכה להתייחס למצבים קשים, משום ש"עם-ישראל חי" גם כאשר סביב אנו לצערנו קוברים את חללינו ומתינו, בפרט כאשר אנו זוכים לחיות ב'ארמונו של מלך' בארץ-ישראל ועל כן אין מושג של 'מוות' לעמנו.

דבריו מתכתבים עם דברי חז"ל (תענית ה':) –

"יעקב אבינו לא מת – אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? [וכי לא ספדו אותו המספידים וחנטו וקברו אותו?] – אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים".

יעקב אבינו הוא אבי האומה. יעקב הוא הוא עם-ישראל!

יעקב, האדם הפרטי, אכן מת אך זרעו – בניו ועם-ישראל כולו – לא מתים ואנו ממשיכים את חיי עם-ישראל.

אותו רעיון מצאנו בדברי רבי שמעון בר יוחאי במדרש (בראשית רבה וילנא, וירא, פרשה מט סימן ד) –

"תני ר"ש בן יוחאי אומר: כל מי שיש לו בן יגע בתורה, כאילו לא מת, שנאמר למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר אליו לא נאמר אלא את אשר דבר ה' עליו".

מוות כתופעה ביולוגית אכן קיימת, ברם האדם נמדד אם העביר לדור הבא את הערכים שלו את התורה שלו ולכן אם עשה זאת לא נחשב כמת, וזה מה שקרה אצל יעקב ואצל אברהם ובמשך כל הדורות עד ימינו, שהתורה עברה במסורת מדור לדור. וכן כתב רבי יצחק-יהודה שמלקיש [תקפ"ח-תרס"ו] בספרו שו"ת בית יצחק (יורה דעה א הקדמה), וזה לשונו –

"ואמרו במדרש: כל מי שיש לו בן יגע בתורה כאלו לא מת. וקיום האומה בכללות תלוי בגדול הבנים. אם יגדלום על דרך התורה והאמונה והי' אז לצבי ולגאון לעדת ישראל. כי אז עץ הדעת יתן פריו ותוה"ק תעש קציר כמו נטע".

וזה גם משמעות השיר 'עם ישראל חי', כי אנו קשורים בשרשרת הדורות עם אמונה גדולה בקב"ה שאין שייך בו מוות והוא מקור החיים וממנו העולם חי.

בימי מלחמה אלו, שבהם נפלו רבים וטובים, אולי נמצא נחמה פורתא בדברי קודשי עליון ונקבל אנחנו את ההנחה שרבים נפלו עם תפילה בפה וחלק עם תורה בידם, כפי שראינו במדרש –

"כל מי שיש לו בן יגע בתורה כאלו לא מת. וקיום האומה בכללות תלוי בגדול הבנים. אם יגדלום על דרך התורה והאמונה והי' אז לצבי ולגאון לעדת ישראל".

דברי רש"ר הירש שלמדנו מהווים מקור עוצמה וחיזוק לנו כעם וכמובן כפרטים, שכל מי שאיבד את היקר לו מצווה להתאבל, אבל ראשי המדינה ומנהיגי המדינה שאמנם אינם כוהנים גדולים, אך מייצגים את עמנו ובוודאי כל מי שעוסק בדברים שבקדושה, ברבנות ובהוראה, מוטלת עליו החובה לשדר את המסר הברור ש'עם ישראל חי'!

ונחתום כהרגלנו בסיפור חסידי שמח המזכיר ימים אלו – ביום 'שמחת תורה' רקדו החסידים בשמחה גדולה עם ספרי התורה בחצר שלפני בית המדרש של רבי נפתלי מרוּפְּשיץ, והוא עמד ליד החלון והתבונן בהם.

לפתע הרים את ידו לסימן שיפסיקו. על פניו של הרבי ניכר כי נבהל מדבר מה, והוא שרוי במבוכה ובתהייה. כך עמד הרבי רגעים אחדים ואז אמר: "כאשר נופל אחד המצביאים במלחמה, האם החיילים צריכים לנוס כפחדנים? – לא! המלחמה תמשיך ותתנהל הלאה! שמחו ורקדו!" וחזרו החסידים לרקד בשמחה. אחר כך נודע, כי באותה השעה נפטר אחד מחשובי החסידים, רבי אברהם מאוּלינַב. (זושא)

השמחה היא בעצם כלי הנשק ב"מלחמה". בלי שמחה ייפול האדם לייאוש ומשם קצרה הדרך אל הכישלון. ר' נפתלי מסביר בכך עד כמה חשובה השמחה, ובהכללה – התקווה והאופטימיות – כדי לנצח ב"קרב" על החיים.

רעיון זה מזכיר לי את הסיפור מאחורי השיר המפורסם "שיר שמח", שנכתב בדיוק לפני 70 שנה, בחודש אדר ה'תשי"ד (1954). כמה ימים לפני ערב פורים, עשה אוטובוס של אגד את דרכו מאילת לתל אביב. בחזית גג האוטובוס התנוססה הכרזה "ליום אילת ברכת אגד – אשד לחלוצי הנגב". ובתוך האוטובוס נסעו 11 נוסעים, גברים, נשים וילדים ואיתם עוד 4 חיילים, כולם עשו את דרכם חזרה לתל אביב מחגיגות ציון חמש שנים להנפת "דגל הדיו" באילת ושחרור העיר.

כאשר החל האוטובוס לעלות בעלייה התלולה של 'מעלה עקרבים' נתקל במארב של ערבים, שרצחו את כל הנוסעים פרט לילדה אחת שהסתתרה מתחת לגופת חייל. באירוע הזה היה מספר ההרוגים הגדול ביותר מאז מלחמת העצמאות. השפעת האירוע על היישוב היהודי בארץ ישראל היה רב, ומצב הרוח ביישוב היהודי היה בשפל חסר תקדים.

בערב פורים יצאו המשורר יעקב אורלנד והמלחין מרדכי זעירא מביתם בחיפה כדי לחגוג את חג הפורים בתל אביב. כאשר הגיעו למסיבה של בכירי השלטון בארץ ישראל ראו כי פניהם של כל הנוכחים אבלות וחפויות. משה שרת (ראש הממשלה דאז) נכנס לחדר וסיפר להם, כי אוטובוס על כל יושביו נפל במארב וכולם נרצחו. הוא ביקש מהם לכתוב שיר שמח שיחזיר קצת שמחה לעם ביום קשה כזה. אורלנד וזעירא פרשו לחדר הסמוך, ולאחר דקות ספורות חזרו לחדר ושרו בפני כל הנוכחים את השיר שחיברו – שיר שמח.

אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שַׁח וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ  –הָבָה וְנִתְלַקַּח מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ.

הַי, הַי, הָבָה וְנִתְמַלֵּא, שִׂמְחָה, שִׂמְחָה כִּמְלֹא הָעַיִן,

הַי, הַי, שִׁירוּ עֲלֵה, עֲלֵה, עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן! עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!

עֲלֵה וּבְעַר כָּאֵשׁ, וְהַדְלִיקֵנוּ כֹּחַ! אֲבוֹי לַמִּתְיָאֵשׁ, הַלַּיְלָה יֵשׁ לִשְׂמֹחַ!

הַי, הַי, הַלַּיְלָה יִגָּאֵל, כָּל מִי, כָּל מִי שֶׁנְּשָׁמָה בּוֹ,

הַי, הַי, כָּל אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל –נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ! נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ!

בצאתנו מהחודש השמח ביותר ולקראת חג הפסח הממשמש ובא, נשנן ביתר שאת וביתר עוז את מה שנקרא בהגדה ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם"! – עם ישראל חי!

שבת שלום לכל בית הישיבה ונשמע ונתבשר אך ורק בשורות טובות!