להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

השבוע חגגה מדינת ישראל שבעים-וארבע שנים לעצמאותה. כברת דרך ארוכה ומרתקת עשתה מדינתנו היקרה מרגע הקמתה. לא על מגש של כסף ואפילו לא של נחושת זכינו במדינה, אלא באמצעות כדורי מלחמה עשויים עופרת ותוך כדי הקרבה ומסירות אין-קץ ובחזון גדול של דור המייסדים. כפי שאמר הרמטכ"ל רב-אלוף אביב כוכבי בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שמסירות הנפש נובעת מאותה קריאה של אברהם אבינו "הנני" דור אחר דור ולא בכל פעם יחכה אייל שנאחז בסבך כדי להציל את גיבורי החיל, יהי זכרם ברוך.

זכינו להתעצמות נדירה וניסית של מדינת ישראל ואשרינו שזכינו לראות בעינינו בשיבת ציון ובבניינם של אוהלי תורה ובתי מדרש מכל הסוגים ומכל המינים, רפואה ברמה בין-לאומית אחת הטובות בעולם, תעשיה משגשגת של חדשנות והישגים עצומים, חקלאות מודרנית עם צורת השקיה שנמכרת לכל העולם. ולא דיברנו עוד על צבא ההגנה לישראל, ממצב של חוסר אונים ושל שואה איומה ונוראה, ב"ה אנו יכולים להגן על עצמנו עם צבא שהוא אחד הטובים בעולם ובמסירות נפש של חיילי צבא הגנה לישראל וכל כוחות הביטחון, שב"כ, מוסד ועוד.

כתבנו רבות על עצמאות ישראל וגם בהקשר לפרשת אמור [ראה באתר הישיבה], אך הפעם אני רוצה לעסוק בנושא שאפשר לציין בגאווה, שמדינת ישראל התקדמה מאוד ביחסה לבעלי מוגבלויות. אם בעבר לא הייתה מודעות לנושא, הרי עתה המודעות גבוהה ביותר בהקשבה ובהנגשה ובהתחשבות של האדם הסובל ממגבלות כלשהי, אם כי כמובן יש לאן להתקדם ועוד הרבה מה לעשות.

השבוע הלך לעולמו חבר כנסת שמזוהה עם השמאל, אילן גלאון ז"ל, שסבל משיתוק ילדים והתנייד בכיסא גלגלים. מכל הקשת הפוליטית הספידו אותו, משום שהוא היה אחד המובילים של המאבק ליחס הוגן למוגבלים וזכה להערכה רבה בשל מסירותו למען הנכים. היום בכנסת-ישראל ישנה חברת כנסת שתבדל לחיים ארוכים שהיא חרשת ומתפקדת כחברה מן המניין. זוהי באמת התקדמות עצומה.

מאידך גיסא אנו עומדים ותמהים על היחס לכאורה של תורת ישראל לאנשים עם מוגבלויות או עם פגמים, כפי שנקרא השבת בפרשת אמור. קשה להבין איך התורה שהיא תורת חסד ודורשת מהאדם להתחשב בגר ביתום ובאלמנה ומצד שני בפרשתנו אנו פוגשים את בעלי המוגבלויות שאינם רשאים להקריב קורבנות ולא להקריב את לחם הקודש, כמו כן אין להם יכולת לגשת לתפקידים בבית המקדש  הקשורים לעבודת המקדש. זה נשמע לכאורה חלילה כאפליה וכהשפלה לצבור גדול מאוד. וזה לשון הכתוב –

"וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֥ר אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב לֶ֥חֶם אֱלֹהָֽיו:(יח) כִּ֥י כָל־אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א יִקְרָ֑ב אִ֤ישׁ עִוֵּר֙ א֣וֹ פִסֵּ֔חַ א֥וֹ חָרֻ֖ם א֥וֹ שָׂרֽוּעַ:(יט) א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ שֶׁ֣בֶר רָ֑גֶל א֖וֹ שֶׁ֥בֶר יָֽד:(כ) אֽוֹ־גִבֵּ֣ן אוֹ־דַ֔ק א֖וֹ תְּבַלֻּ֣ל בְּעֵינ֑וֹ א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת א֖וֹ מְר֥וֹחַ אָֽשֶׁךְ:(כא) כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֙רַע֙ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י יְקֹוָ֑ק מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב:(כב) לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל:(כג) אַ֣ךְ אֶל־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּֽי־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔י כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק מְקַדְּשָֽׁם" (פרק כ"א פסוקים ט"ז–כ"ג).

לאחר שנקרא בעיון את הפסוקים ולאחר שנלמד את הדברים לעומק אני מקווה שבעזרת ה' העניין יובהר יותר ויתקבל אצל ציבור הקוראים. ראשית נשים לב, שאין דוחים חלילה את בעלי המוגבלויות לגמרי מבית המקדש. בפסוק כ"ב אנו רואים שהם רשאים לאכול את הלחם של הקודש ושל קודש קודשים והאיסור היחידי שחל על משפחת המוגבלים הוא אך ורק בתפקיד שהוא ייצוגי שזה האיסור לשרת בקודש. כמובן שהגבלה זו על אנשים מסוימים שלא האיר להם המזל טעונה הסבר, שלא נצא בתחושה חלילה שנמנע מהם משהו שהיו ראויים לו חלילה וחס רק עקב מוגבלותם.

כדי ליישב שאלה זו נפתח בדברי האלשיך הקדוש (פרק כ"א, פסוק י"ז), הטוען שאנשים עם מוגבלויות אין בהם חלילה פגם, אלא יש תפקיד מסוים שלא נהוג שבעלי מוגבלויות ישרתו בו, כפי שנהוג בבית מלוכה בשר ודם וקל וחומר בבית מלכותו של הקב"ה, וזה לשונו –

"והטעם הוא כי הנה זה דרך העולם, כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, כלומר שום קריבה לשרת לפני מלך. ואם כן איפה כל שכן ללחם אלוהי עולם, והוא על דרך (מלאכי א ח) הקריבהו נא לפחתך".

זה אומר, שרק בבית המקדש יש הגבלה לבעלי מוגבלויות. וזה היה מקובל מאז ומעולם ונדמה לי שגם היום בארמונות מלכות שהם מקום ייצוגי המייצגים את השלמות והיפה והאסטטי ביותר, לא משרתים את המלך והמלכה אנשים שאין שלמות בהופעתם החיצונית.

גם מבנה בית המלכות כמו בית המקדש הוא מפואר, עד שחז"ל אמרו –

"מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו" (בבא בתרא ד').

זו הסיבה שהכוהנים מצווים ללבוש בגדים שהתורה מגדירה אותם "לכבוד ולתפארת", משום שעבודת בית המקדש צריכה להיות בצורה מעוררת כבוד, כפי שכותב הרמב"ם ('מורה נבוכים' חלק ג' פרק מ"ה) –

"…להגדיל הבית עוד הגדיל מעלת עובדיו ונבדלו הכהנים והלוים, וצוה להלביש הכהנים בגדים נאים ומלבושים יפים וטובים בגדי קדש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום, ולא בעל מום לבד אלא הכעורים ג"כ פוסלים בכהנים כמו שהתבאר בתלמוד זאת המצוה, ומפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמכוון שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל".

וכפי שכותב גם ספר החינוך –

".. לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באיבריו, ואם אינו ישר בדרכיו, לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן, יפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו…".

נודה על האמת – כולם היום ב"ה מסכימים שצריך למקסם את מעמדם של בעלי המוגבלויות, ואעפ"כ את מעמד פרס ישראל או טקס יום העצמאות או הזיכרון וכן בכל הפסטיבלים הבינלאומיים ינחו אנשים שנראים טוב, יפי תואר ויפי מראה, ולכן הדרישה שבבית אלוקים יהיו המבצעים את עבודת הכוהנים אנשים שכל הופעתם אומרת כבוד.

מוסיף על כך הרש"ר הירש, שלדעתו אין התורה חלילה פוגעת ורוצה לפגוע באנשים עם מוגבלויות, אלא המקדש איננו המקום שבהם אנו מרוממים ודואגים לאנשים שלא שפר עליהם גורלם, את זה צריך לעשות כל יום ובכל מקום ולדאוג לכל צורכיהם ולתת להם מקום של כבוד בכל מקום. המקדש צריך להיות מקום של השראה לשלמות ולכן אלו שמציגים אותו הכוהנים בעבודתם צריכים לייצג שלמות במקום המקדש בצורת העבודה בבית המקדש וזה לשונו –

"…וכבר הסברנו את משמעות התמימות הגופנית הנדרשת …היא מבטאת.. את שלמות התמסרותנו – וגם את שלמות החיים שנזכה בהם בקרבת ה'. מזבח ה' לא הוקם לצורך שבורים ורצוצים, עוורים ופסחים, נכים ודוויים וחולים; לא לשם כך נבנה המזבח, כדי שהאדם העייף ישתרך למעלותיו וימצא שם ניחומים לאבליו או רפואות פלאים לחוליו. כי החיים בשלמותם, ברעננותם ובגבורתם יתקדשו שם לחיי מעש של עבודת ה'; וכך יזכו בברכת ה' של רעננות נעורים וכוח חיים. החיים והגבורה, לא המוות והחולשה שוכנים במזבח ה'; והוא דורש את התמסרות האדם השלם, והאדם בשלמותו יעלה שם ויפרח. "… לא משבר החיים יניע את האדם מישראל לבקש את ה' במזבחו; לא חיים שבורים – ולא חלק של החיים – יימסרו לאש – דת המזככת והמעצבת, למען יהיו לחם אלוהיו; "את לחם אלהיו לא יגש להקריב": אין אדם זוכה לחיים שלמים הראויים לקירבת ה' – אלא אם כן תחילת שאיפתו היא מנקודת המצב של החיים השלמים בתמימותם".

גישה אחרת לגמרי מצאנו אצל רבי שלמה אפרים מלונטשיץ', רבה של פראג ושם נטמן (1550-1619) בספרו 'כלי יקר', שלמעשה בסיס האיסור לכהן לעבוד כשהוא בעל מום הוא מטעם אחר לחלוטין , לדעתו משום שגדולי המומחים בזמנו קשרו בין מחלה ומום לסיבות רוחניות וידעו להבחין מאיזו סיבה רוחנית האדם הזה נעשה בעל מום ולכן לא אפשרו לו לעבוד בבית המקדש. ויש כאלו שכבר ראו בו מידות לא טובות שעלולות להביאו לידי מום ולכן מנעו ממנו לעבוד ולשרת בבית המקדש וזה לשונו –

"…על כן אומר אני שהקדמונים שהיו בקיאין בחכמות היו יודעין בכל מום שנתהוה באדם טרם היותו מצד איזה עוון שראו בו דרך משל אם ידעו שהוא מקבל שוחד ידעו בו שסופו בא לידי עיוורון, ואם ראו בו רגל גאווה ידעו בו שסופו לבוא לידי שבר רגל, והכרת פניו ענתה בו שהכירו במראה פניו איזו תכונה רעה שיש בקרבו הפוגמת איזה אבר ידוע וסופו לבוא לידי מום נגלה וראוי לגאלו מן הכהונה על שם סופו, …..וכל זה מדבר במי שאינו נולד במומו שהרי מעשיו גרמו לו מציאות המום כי במעשיו פגם אחד מאיבריו, לכך נאמר בשני פסוקים אלו בו מום שקדמה מציאותו למציאות המום כי מלת בו מדבר במציאות האדם שקדמה ואחר כך נולד בו המום…" (פרק כ"א, פסוק י"ז).

ואלו שנולדו כך פסולים לעבודה – לא משום שיש בהם פגם רוחני – אלא כנראה גזרה התורה שייפסלו לעבודה, משום  שלא רצתה לחלק ולהבדיל בין בעלי המום וזה לשונו –

"…ועדיין לא שמענו אם נולד במומו אם המום מעכב או לא, כי יש מקום לומר שמא דוקא זה שתרוויהו איתנהו ביה שיש לו פגם בנשמתו ובגופו ראוי שיתגאל מן הכהונה לבלתי הקריב את קרבן ה', אבל הנולד במומו שאין בו פגם בנשמתו זולת בגופו לבד שמא תאמר שאינו מעכב ?קא משמע לן למטה 'מום בו את לחם אלהיו' וגו', וזה מדבר במי שקדמה מציאות המום למציאותו לאויר העולם, וזה ביאורו כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה'…".

האם כהן ששבר את רגלו וזה רק ענין של זמן שיתרפא בצורה מוחלטת, האם רשאי לעבוד בבית המקדש? לזה מתייחס הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר', ולדעתו אין מרחיקים את הכהן שיש לו מום עובר [זמני] מלהתחנך בעבודה למרות שאין לו רשות להקריב עד שלא יחלים וזה לשונו –

"…לשון אשר יהיה בו מום משמעו מום קבוע שיהיה כל זמן שהוא בחיים, על כן לא יקרב אפילו להתקרב ולהתחנך בעבודה, וזהו לשון לא יקרב להקריב, שלא יהא קרוב להקריב, אבל כשהוא בעל מום עובר אף ע"ג שאסור להקריב, מכל מקום רשאי להתחנך ולהיות קרוב לזה, ואין חשש שמא ימהר לעבוד טרם יעבור המום, דכהנים זריזין הן, וגם הרי מצוה עליו להתחנך לעבודה כשיעבור המום".

רבי מאיר שמחה מדווינסק (1843-1926) בספרו 'משך חכמה' טוען, שהגזרה שהוטלה על בעלי מומין באה לכסות על כך שהם מאותם כוהנים, שלדאבון לב עובדים במקדש לא בלב שלם כפי שכבר קרה בהיסטוריה של עמנו שהיו כהנים שלא האמינו באמת  בעבודת הקורבנות, וכדי לא לחשוף מי מהכוהנים מטיל ספק בתועלת של עבודת בית המקדש, לכן גזרה ההשגחה העליונה שכהן כזה יהיה בעל מום. נראה את לשונו –

"…והנראה דענין הקרבנות הוא מחלק החוקים, אשר אין השכל והעיון מורה על זה. … יש לחוש שמא יהיה הכהן העובד לבו תוהא עליו, ולא יהיה מודה בעבודה או מסתפק, אשר על זה הזהירה תורה (דברים יא, יג) "לעבדו בכל לבבכם", כמו שאמרו בספרי (שם). וזה לא יאות שהוא יהיה המכפר והעובד, כיון שאינו מודה בה ועבודתו פסולה, …. לכן היה מן התחבולה האלוקית, שבעל מום פסול להקרבה, אף אם הוא כשר בכשרים וצדיק בצדיקים, והמום בו גזירה מהשי"ת מטעם הכמוס אצלו. לכן אם יהיה כהן מי שאינו מודה בעבודה או לבו תוהא עליו, יהיה בעל מום ויפרח המום בו, ויבדל משירות מזבח ה', ולא יהיה גלויה עליו תרמית לבבו, "כי כל איש אשר מום בו" – אף שהוא צדיק וחסיד ונולד כן ממעי אמו – גם כן "לא יקריב", אף שודאי המום שנולד בו אינו לסיבת זדון לבבו, כי צדיק ורשע לא אמר".

לסיכום כל האמור הוא רק לגבי כוהנים ועבודת בית המקדש, עקב המעמד המיוחד והתפקיד המיוחד שבית המקדש משמש ואין לזה קשר לחיי היום-יום שבוודאי מקומם של בעלי המוגבלויות צריך להיות שווה לכאלה שאינם מוגבלים, וכן גם תפקידים רוחניים בבתי כנסת ובבתי מדרש אין מניעה הלכתית שבעלי מומים יהיו חזנים, בעלי קריאה, רבנים וכו'.

נסיים בסיפור ומסר מתוק מהרבי מליובאוויטש. באמצע שנות השבעים, הגיעה קבוצה של 60-50 נכים על כסאות גלגלים לארה"ב. כשהיו כבר בניו-יורק הגיע אליהם למלון איזה רב חב"די והציע שיקפצו לבקר את הרבי מליובאוויטש…וכך קרה שבוקר אחד מצאו עצמם נכנסים לבית-הכנסת בקומה התחתונה של בית המדרש בשכונת קראון-הייטס.

אחרי עשר דקות נכנס לבית-הכנסת הרבי בליווי שני מזכירים והתחיל לדבר איתם. הוא דיבר בעברית וקודם-כל התנצל על כך…הוא אמר להם שהוא מתנגד לשימוש במילה 'נכים'. 'אסור לקרוא לכם נכים', אמר, 'כי אתם לא נכים! מה שנראה כנכות הוא סימן של הצטיינות, לכן צריך לקרוא לכם מצוינים'…. בפרידה הרבי חילק דולר לכל אחד מהם. אותם 'מצוינים' לא היו אלא המשתתפים באולימפיאדת הנכים שנפתחה בטורונטו ב-3 באוגוסט 1976, וננעלה ב-11 בו (ט"ו מנחם-אב תשל"ו).

נזכה בע"ה לראות בכל אחד את מעלותיו, הגשמיות והרוחניות ובכך נקיים הלכה למעשה בהידור רב את מצוות "ואהבת לרעך כמוך".

שבת שלום לכל בית הישיבה!