ישנה משמעות נוספת ומיוחדת בקריאת פסוקי פרשתנו, העוסקים במצוות קידוש השם, לאחר יום העצמאות השנה, בשבוע בו התרחש האסון הכבד של רעידת האדמה בנפאל, בו נספו אלפי אנשים, עשרות אלפים נפצעו ומאות אלפים נותרו חסרי גג  – "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

אירוע מצער זה הוכיח פעם נוספת לנו ולעולם כולו, כיצד מדינה קטנה כישראל כואבת את כאב העולם, אינה עומדת מנגד אלא עושה הכול כדי לסייע לעם הנפאלי באסונו. משלחות של רופאים וחיילים מפיקוד העורף, יחידות חילוץ והצלה ומטוסים ענקיים עמוסים כל טוב בציוד רפואי ומזון יצאו לעזור ולסייע בשעה קשה זו. לא ידוע לי על מדינות ערב השכנות, המונות מיליוני אנשים, ששלחו משלחות הצלה ובהחלט אשמח אם אתבדה…

אין ספק, שיש כאן קידוש ה' גדול  לעיני כל העמים. וזאת לדעת, שיסוד חילול ה' וקידוש ה' הוא גם  מול העמים – "למה יאמרו הגויים אי-ה אלוקיהם"[תהילים קט"ו] וכן "למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים". התורה מיחסת חשיבות לְמה יאמרו הגויים, כדי שלא יהיה חילול ה'.

הנביא יחזקאל מדגיש, שעצם הימצאות עם ישראל בגלות הינו חילול ה' "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ". והנביא ממשיך ואומר, שרחמיו של הקב"ה הם בגלל הנזק של חילול השם בהימצאות עם ה' בין הגויים "וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָ-י ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם" והתרופה לאותו חילול ה' הוא קידוש ה', על ידי ביטול הגלות וקיבוץ הגלויות, כפי שממשיך הנביא שם: "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲדֹנָ-י ה' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם".

זכינו אנחנו מה שלא זכו דורות קודמים, לראות עין בעין בקבוץ גלויות ענק וזהו קידוש ה' גדול, כפי שהנביא יחזקאל ניבא אותו. ראוי להביא את דברי הרב צבי-יהודה קוק זצ"ל לטובת אלו אשר מסכימים לדברים אלו, אך מבקשים שנראה מנגד לצער כולנו את חילול ה' המתבצע בארץ ישראל, בין במצוות שבין אדם למקום ובין במצוות שבין אדם לחברו, מערכת המשפט ההולכת לפי ערכאות של גויים, ומערכת החינוך שחלקה מחנכת רחמנא לצלן לניתוק מתורה ומארץ ישראל. ר' צבי יהודה שואל על דברי רבי אבא בר זמינא בשם ר' הושעיה בירושלמי "גדול הוא קידוש השם מחילול השם.." (קידושין פרק ד' דף ס"ה טור ב' ה"א), לכאורה מה אומר לנו רבי אבא? הרי כל ילד יודע שקידוש ה' גדול יותר מקידוש השם? אלא לימד אותנו הרב צבי יהודה, שכאשר מצד אחד יש קידוש השם ומצד שני חילול ה', הרי המבט שלנו צריך להיות שקידוש ה' גובר על חילול ה'. המציאות המורכבת במדינת ישראל על הצללים שבה מתגמדת לעומת קידוש השם הגדול בעצם קיומה.

בהערת שוליים נאמר, שרבי אבא בר זמינא, שהיה בדור ראשון של אמוראים ותלמידו של רבי זירא, התנסה בעצמו במצוות קידוש ה' והיה מוכן למסור את חייו, כאשר שימש כחייט בביתו של גוי ברומי והלה איים עליו שיהרוג אותו אם לא יאכל בשר נבילה ורבי אבא סירב והיה מוכן למות, ואז אמר לו הגוי "מודע לך דאילו אכלת הווינא קטיל לך – או יהודיי יהודיי או ארמאי ארמאי" [=אני מודיע לך שאילו אכלת היית הורג אותך כי או שאתה יהודי יהודי או ארמי ארמי ] (ירושלמי שביעית פרק ד' דף ל"ה טור א' /ה"ב).

הבאנו פעם את דברי הגאון הרב מנחם זמבה הי"ד, מגדולי רבני פולין לפני השואה, אשר נספה בהפצצה על גטו ורשה בחג הפסח, נקבר בחצר ביתו ונמצא בשנת 1958 בחפירות ההצלה של הגטו וזכה והובא לקבורה בהר המנוחות. לווייתו היתה רבת משתתפים ובזמן ההלויה עמדה הכנסת דום לזכרו. הרב זמבה זצ"ל היה חבר מועצת גדולי התורה ואחד מענקי הדור ההוא, אשר לא היה "חשוד" בציונות, נשא נאום בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל בשנת תרצ"ז, שלש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ושם הסביר את מחשבת הציונות הדתית של שיבה לארץ ישראל, כקידוש ה' אחרי חילול ה' של הגלות. למרות התנגדותו לדרכה של הציונות הדתית, הגן ולימד סנגוריה על דרכה ואמר, שמטרתה של הציונות הדתית "לראות במהרה התכוננות מלכות ישראל מחמת גודל תשוקתם לקדש שם שמים לעיני העמים להראותם, כי אחרי שעברו אלפי שנים ועם ישראל נע ונד בארץ, עוד לא אבד שברו ועוד חיה יחיה".