להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

פרשת בהר מסתיימת בפסוק –

"אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְקֹוָֽק" (פרק כ"ו, פסוק ב').

לכאורה, פסוק זה הרי אינו קשור לפסוקים שלפניו, העוסקים ביהודי שהדרדר כלכלית ומוכר עצמו לעבד אצל גוי עובד כוכבים שהתעשר בארץ ישראל?

ועוד קשה, מדוע חיברה התורה בפסוק אחד את יראת המקדש ואת שמירת השבת ומה הקשר ביניהם? לכאורה שני נושאים שונים לחלוטין.

במדרש הגדול שנערך על ידי הרב דוד בן עמרם עדני מהעיר עדן שבתימן, נאמר –

"את שבתתי תשמרו. כנגד זה הנמכר לגוי הכתוב מדבר שלא יאמר הואיל ורבי עובד ע"ז אף אני אעבוד ע"ז הואיל ורבי מגלה עריות, אף אני אגלה עריות, הואיל ורבי מחלל שבתות אף אני אחלל את השבתות, ת"ל לא תעשו לכם אלילים את שבתתי תשמרו".

וכן מדרשים נוספים כותבים ובאותה דרך כתב גם רש"י על פסוק א' בפרקנו – "לא תעשו לכם אלילים" – אך מוסיף ומבאר לאחר מכן את השתלשלות הפרשה וזה לשונו –

"ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר בתחילה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית סופו למכור מטלטליו, לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר (ויק' כה יד), מה כתיב ביה או קנה מיד עמיתך (שם), דבר הנקנה מיד ליד. לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו. לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו. לא חזר בו, סוף לוה ברבית. כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות. לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו. לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפילו לגוי".

מדרש לקח טוב הידוע בכינויו פסיקתא זוטרתא מפליג בנוסף לנאמר לעיל למחוזות דרשניים, שכל הפרשה האחרונה שבפרשת בהר למעשה רומזת על הגלות והגאולה, שכל הגלות נגרמה על ידי שהתחברו לגויים והגאולה תבוא אעפ"כ –

"וגם יש לדמותה דוגמה שעל בני הגלות נאמרה פרשה זו. וכי תשיג יד גר ותושב עמך. אלו ערי יהודה וירושלים שנאמר (איכה א) היו צריה לראש. ומך אחיך עמו. מה גרם לאחיכם להשתעבד על שנתחברו עמו אעפ"כ אחרי נמכר גאולה תהיה לו. שנאמר (ירמיה לא) כי פדה ה' את יעקב וגאלו. …." (פסיקתא זוטרתא לקח טוב, ויקרא דף עד עמוד ב).

לדעת הריב"ש, רבי יוסף בכור שור מבעלי התוס', התורה מחברת בין שני נושאים אלו כדי להזהיר אותנו לתוצאות למי שמוכר עצמו לגוי –

"…שלא תמכור עצמך לגוי שהוא יצוה לך לעשות מלאכה בשבת. ומקדשי תיראו. קדושתי תיראו ולא תמכור עצמך לגוי שתחלל שם שמים שיעשה תועבות וחילול השם …".

על השאלה השניה מדוע כרכה התורה בפסוק אחד את שמירת השבת ויראת המקדש, עונים בעלי התוס' ומעניקים לנו תובנה מיוחדת, שהחיבור בין שמירת השבת ליראת המקדש באה כדי שהשבת תלמד על כך, שכפי ששמירתה היא לעולם – כך יראת המקדש לעולם, ולכן גם בחורבנו אסרו להיכנס –

"…אתקש מקדש לשמירת שבת לו' לך מה שמירת שבת לעולם שנא' אות היא לעולם אף מורא מקדש לעולם שאף בחורבנו אסור ליכנס בו" (דעת זקנים מבעלי התוספות, בהר כ"ו, ב').

לדעת הרמב"ן, הקשר בין הפסוק האחרון בפרשתנו והסיבה שמצוין בהם מצוות יראת המקדש ושמירת שבת הוא, משום שהתורה רצתה להזהיר על כל המצוות שלא ננהג כאומות העולם, ודיברה בפרט על יראת מקדש ושבת –

"כי השבת והמקדש זכור ושמור, וידוע כי כל המצות שהן מצות עשה ומצות לא תעשה בכללם" (מובא ברבנו בחיי).

רבי חיים בן עטר בפירושו הידוע 'אור החיים' עונה על שאלותינו ומקשר בין הפסוק האחרון של שמירת השבת  לזה שלפניו – 'לא תעשו לכם אלילים' –

"…לומר כשם שע"ז שקולה ככל התורה גם מצות שבת שקולה ככל התורה כולה…".

ומה שהביא בפסוק נוסף לשמירת השבת את יראת המקדש, כוונתו על שמיטה שנקראת גם כן 'שבת', שבעוון אי שמירתה חרב המקדש, וזה לשונו –

"…גם עוד יכוין לומר על השמיטות שהם נקראים שבתות דכתיב (לעיל כ"ה ב') שבת לה' שמזהיר עליהם לשומרם, וסמך לאזהרה זו אומרו ומקדשי תיראו על דרך אומרם ז"ל (אבות פ"ה) לא נחרב הבית אלא בשביל שלא שמרו מצות שביעית, וכן אמר הכתוב (לקמן כ"ו ל"ד) אז תרצה הארץ את שבתותיה, והוא עצמו אומרו את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו שלא תסבבו להחריבו כשלא תקיימו מצות השבתות".

לסיום, לאחר שהבאנו חלק מהפרשנים הראשונים, ברצוני לשתף בדברים הנפלאים שכתב הרב משה פינשטיין [1895-1986], מגדולי הפוסקים אחרי השואה, בספרו על פרשיות השבוע 'דרש משה'. כפי שחז"ל קשרו בין המוכר עצמו לגוי לאיסורים של עבודה זרה ושבת, שלא ילמד ממעשיו של אדונו וחלילה יחלל שבת או יעבוד עבודה זרה, כנראה שרבי משה פינשטיין לא חשב שיש חשש שעד כדי כך יתדרדר יהודי ויעבוד עבודה זרה ויחלל שבת חלילה, אלא שעלול ללמוד  מתרבות הגויים ודרך עבודתם הדתית לעבודת ה' שלנו, וכוונתו כפי שכותב –

"…שכל עבודתם ואמונתם הוא בבתי תיפלה שלהם ובבית עושים כל התועבות ובאים מזה לכלל יראה מעצם הבית והתמונות שלהם ואצלנו אף שצריך לירא מן המקדש נצטוינו בהיקש לשבת שאל יתיירא מן המקדש אלא ממי שציווה עליו וגם העיקר של עבודתו הוא בבית ובשוק באכלנו וכל עשיית צרכינו ובמסחרנו ועבודתנו …בית המקדש בלא תורה ובתי כנסיות בלא תורה אינו כלום ממש והקרא מגנה זה באמרו [הושע ח יד ] 'ויבן היכלות' ובעונותינו הרבים רבים נכשלים ונותנים בעין יפה על בניינים יותר מעל עצם הלימוד והוא לימוד שלמדו מהגויים אדונים שלנו וזה צריך ליזהר מאוד וזה הוא כוונת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו האמור כאן".

מספרים על הפילוסוף הגדול אריסטו, שהיה הוגה ומדריך בענייני מוסר, שנתפס שעושה מעשים לא מוסריים ולא ראויים וכששאלו אותו היתכן שאדם כמוך שהוא סמל לתרבות מוסרית יעשה מעשים כאלו – ענה: 'בביתי אני לא אריסטו'. וזה בדיוק ההפך של היהדות שעיקרה חיים על פי תורה בכל שלב בחיים. בכל מקום תורת ישראל מקיפה את כל החיים של האדם, לא רק בבית המדרש ולא רק בבתי כנסיות, אלא באכילתו ובעבדותו ובכל מקום, בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך.

מתקרבים אנחנו לחג השבועות, חג מתן תורה, ולמדנו דבר מעניין מרבי אלעזר בגמרא (פסחים ס"ח:), שבחג השבועות נוסף ללימוד תורה ולתפילה ולכל מה שקשור לחלק של שמיא, יש חשיבות ומשקל לחלק הגשמי, וזה די מפתיע כי היינו חושבים שדווקא יום שניתנה בו תורה יהא יום שכולו רק לימוד תורה ולא משהו אחר, והנה דווקא ביום זה מודים שצריך לתת מקום לגשמיות ובכך לבטא את השמחה בקבלת התורה, וזה לשון הגמרא –

"אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא – יום שניתנה בו תורה הוא".

ומסביר רש"י במקום –

"שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו".

הדברים מקבלים משנה תוקף בארץ ישראל, כפי שכותב הנצי"ב מוולאז'ין בפתיחה לספר במדבר, אותו נקרא אי"ה בעוד שבועיים, והרחבנו על כך במאמרנו 'תורת ארץ ישראל לחג השבועות'.

ונחתום כהרגלנו בסיפור חסידי מתוק ומסר בצידו, על האדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מלאדי, שישב עם חבריו תלמידי המגיד ממזריטש להתוועדות. בהתוועדות אמר אדמו"ר הזקן "לחיים!" ואיחל לשאר בני החבורה, "יהי רצון שה' יתברך יעזור לנו בגשמיות וברוחניות".

"מדוע מקדים אתה את הגשמיות לרוחניות?", שאלו אותו. השיב אדמו"ר הזקן: "הרי גם יעקב אבינו הקדים גשמיות לרוחניות, באמרו: "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", גשמיות, ורק אחר כך אמר: "והיה ה' לי לאלקים", רוחניות".

"נו, כיצד משווה אתה?!", ניסו חבריו להשיב לו על טענתו – "הלא מדובר ב"גשמיות" מסוג אחר לגמרי, "גשמיות" של יעקב אבינו…".

"נו, הלא מדובר גם ב"רוחניות" של יעקב אבינו!", השיב להם אדמו"ר הזקן באותה מטבע לשון. "מסכים אני עימכם כי הגשמיות שלו שונה משלנו, אך ברור ומובן כי אפילו אצל יעקב אבינו הרוחניות שלו גבוהה מהגשמיות, ולמרות זאת הוא בחר להקדים את הגשמיות לרוחניות!…".

שנזכה בע"ה לחבר שמים וארץ בכל דרכינו ומעשינו.

שבת שלום לכל בית הישיבה