להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

מאז ומעולם היה מקובל בעולמה של היהדות, שעמי-ארצות שונאים תלמידי-חכמים ואת המקור לכך נראה בפרשתנו.

ונתחיל בסיפור מחויך מיני רבים, המצביע על המציאות הזו כמציאות שכיחה. מסופר על רב חדש שהתמנה לתפקיד וחש מצוקה גדולה עקב כך שאנשי עירו מציקים לו וממש מרגיש שרודפים אחריו. בכאבו, פנה לפני רבי ישראל-יצחק קאליש  מוורקא, מייסד חסידות וורקא. הרבי זימן אליו את האנשים המציקים לרב החדש ואמר להם: "יודעים אתם, שבדורות הקודמים אנשים עשירים, שלא היו תלמידי חכמים כלל וכלל, ביקשו מראשי ישיבות שימצאו חתן לבתם והיו מוכנים לממן ולתמוך ואפילו להחזיק בביתם את החתן והכלה למספר שנים. ואתם יודעים מדוע?". וכאן אמר להם בבדיחותא: "כי כל עם-הארץ מעוניין שיהיה לו איזה תלמיד חכם שיכול להציק ולהקניט ולקנטר אותו…אבל בדורנו עמי-הארץ שינו את השיטה, וכי למה להם להוציא כל כך הרבה כסף על חתן בביתם? – במקום זה ממנים רב על הציבור, יהודי תלמיד חכם, וכל אחד מהעשירים עמי-הארץ מוציא קצת כסף והנה יש להם תלמיד חכם לקנטר אותו ולפגוע בו…".

ידועים דברי חז"ל בגמרא (פסחים מ"ט:), על רבי עקיבא שהעיד על עצמו, על יחסו לתלמידי חכמים טרם היותו גדול בתורה –

"אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! – אמר להן: זה – נושך ושובר עצם, וזה – נושך ואינו שובר עצם".

שנאה כה עמוקה וקשה מתאר רבי עקיבא על עצמו וזה אכן גם מה שדורשים שם חז"ל בגמרא, שהשנאה של עמי ארצות חמורה יותר וקשה יותר משל הגויים רחמנא ליצלן –

"גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל".

לראשונים היה קשה לעכל את האמירה על רבי עקיבא גדול ישראל. איך יתכן שהוא שנא תלמידי חכמים עד כדי כך שרצה לנשוך אותם כחמור – ומצד שני בתו של כלבא שבוע ראתה שהוא עניו וצנוע ולכן הסבירו שהיו כמה תקופות בחיי רבי עקיבא וכשהיה עם-הארץ זה היה אכן מצבו הנורא. ברם, השינוי החל כאשר נעשה רועה צאן ואז התחילו מידותיו להתעדן וכמובן שלאחר שלמד תורה הפך לרבי עקיבא (הריטב"א פסחים שם). בעלי התוספות חולקים עליו וטוענים, שגם כשהיה עם הארץ היו לו מידות טובות וכל שנאתו הקשה הייתה לתלמידי חכמים בעלי גאווה והתנשאות כנגד אלו שלא זכו ללמוד ותלמידי החכמים הפגינו כלפיהם יחס פוגעני. וכך ביאורם אחרי ששואלים על הסתירה בין מעולה וצנוע לבין שנאת תלמידי חכמים –

"… לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים, אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן, והיו תלמידי חכמים שונאים אותם…. אבל מכל מקום שומר מצות היה, רבינו תם" (תוספות כתובות דף ס"ב: ע"ש סיבה נוספת).

המאבק נגד המציאות של אנשים עמי ארצות שלא רצו ללמוד, אין מדובר באנשים שלא היו להם אמצעים ולכן לא למדו, אלא אנשים שנמנעו מללמוד מסיבות שונות ומשונות, כפי שנראה להלן. ולכן, חז"ל ניהלו נגדם מאבק מר ואנו מוצאים בגמרא (פסחים שם) שלל ביטויים, הוראות והלכות, שבמבט ראשון נראים לנו קשים מאוד, אך אם נשכיל נבין שזו מלחמה נגד אסכולה שמקדשת את אי הלימוד של תורת ישראל ונלחמת בתורה ובנושאיה ועל כן אנו מוצאים את האמירות הקשות האלו.

"תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם – ישא בת גדולי הדור. לא מצא בת גדולי הדור – ישא בת ראשי כנסיות, לא מצא בת ראשי כנסיות – ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה – ישא בת מלמדי תינוקות. ולא ישא בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ, ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה".

בגמרא שם ישנן עוד הלכות ואמירות קשות נגד הקבוצה שנלחמה נגד תלמידי חכמים ולכן סימנו אותם שיהיו מחוץ לקהילה והחיים היהודיים.

כפי שפתחנו בתחילת מאמרנו, היחס לעמי הארצות נלמד גם מפרשתנו, פרשת בחוקתי, שהיא בצדק נקראת 'פרשת התוכחה'. הפרשה פותחת בשני פסוקים המתארים את הסיבה לבשורות הקשות ולעונשים הכבדים שיהיו מנת חלקם של עם ישראל. הפסוק הראשון (כ"ו, י"ד) –

"ְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֹ֖ת הָאֵֽלֶּה" .

כולם מכירים את רש"י על המילים 'ואם לא תשמעו לי', שהכוונה לחוסר עמל והשקעה בלימוד התורה, שזה הרקע שמביא בעקבותיו לאי עשיה ומתוך כך גם למלחמה בתלמידי חכמים –

" 'אם לא תשמעו לי' – להיות עמלים בתורה. יכול לקיום המצות?, כשהוא אומר ולא תעשו … הרי קיום מצות אמור, הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי?, להיות עמלים בתורה …ולא תעשו – משלא תלמדו לא תעשו הרי שתי עבירות".

ברור אם כן, שללא לימוד לא רק שלא יודעים מה לעשות, אלא עצם הלימוד הוא הגורם מספר אחד למוטיבציה ולרצון להתמיד וללמוד.

התהליך שעובר על האדם והתוצאות בעקבות כך שלא לומד ואח"כ לא מקפיד על קיום מצוות, בלשון המעטה, מביא אותו בדרך כלל להתדרדרות גדולה ביותר. בתחילה הוא מואס באחרים שלומדים תורה, כאשר משהו פנימי מפריע לו כשרואה אנשים ערכיים המקדישים את זמנם ללימוד תורה, וזה בעצם מוכיח לו את מצבו, ולכן הוא יוצא נגדם ומזלזל בהם. התהליך הנפשי הזה שצפוי לעבור אדם כזה בהדרגה, עד לדיוטא הנמוכה ביותר, בכך שמונע מאחרים ללמוד ולקיים ומגיע בסוף לכפירה מוחלטת, כל זאת נלמד מהפסוק (ט"ו) –

"וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי".

וזה לשון רש"י בפירוש הפסוק 'ואם בחקתי תמאסו' –

"מואס באחרים העושים: 'משפטי תגעל נפשכם' – שונא החכמים: 'לבלתי עשות' – מונע את אחרים מעשות: 'את כל מצוותי' – כופר המצוות שלא צויתים, לכך נאמר את כל מצותי, ולא נאמר את כל המצות: 'להפרכם את בריתי' – כופר בעיקר הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השנייה, וכן עד השביעית ואלו הן לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר".

האם הכרח הוא שהתהליך הזה יקרה במתכונת המתוארת לעיל? – בוודאי שלא! ברם, הסיכויים שתהליך זה אכן יתרחש הם די סבירים, ולכן יש לעשות הכל כדי למנוע תחילתו של תהליך כזה.

יש ראשונים הטוענים, שהתהליך שעוברים אנשים שלא לומדים ולא מקיימים ומפריע להם מאוד שאחרים כן משקיעים את כוחם ואת כספם לקיום תורה ומצוות, הוא נובע מכך שחוקי התורה שטעמם לא ידוע, כגון שריפת פרה אדומה, איסור שעטנז, איסור בשר וחלב ועוד – גורם להם לאי רצון לקיים דבר שההגיון שלהם אינו מבין.

אולם, אין זה מסתכם בכך, אלא איסורי עריות המגבילים את חיי האדם בכל מה שקשור בינו לבינה והעונשים הכבדים שהתורה מטילה בתחום זה מקומם אותם, כי הם רוצים חיים ללא גבולות ומגבלות. הדבר היחיד שהם מבינים ומזדהים זה הדינים והמשפטים שקשורים לקיום החברה, דיני נזיקין ועוד…

נלמד זאת מדברי הרמב"ן –

" 'ואם בחקתי תמאסו' – בעבור היות החוקים מצות לא נתגלה טעמם להמון, ימאסו אותם הכסילים, יאמרו מה החפץ לשם שלא אלבש הבגד הזה המרוקם ברקמי שש ותכלת, ומה נועיל כי נשרוף הפרה ונזרוק עלינו האפר. אבל המשפטים, הכל חפצים בהם והכל צריכים אותם, אין ישוב לעם ומדינה בלתי משפט. ולא תגעל נפש שום אדם משפט מכה איש ומת (שמות כא יב), וכי ינצו (שם פסוק כב), ודיני השור והבור והשומרים וכיוצא בהם".

עד כאן ישנה חלוקה בדברי הרמב"ן בין מצוות שאיננו מבינים ומכאן המקור להתנגדותם, ומאידך מצוות שמבינים את טעמם וקל 'להתחבר' אליהם. אמנם, יש תחום שלמרות היותו 'הגיוני', מכיוון שהוא קשור לתחום התאוות של האדם, זה גורם להם להתנגד ולמרוד. וזה לשונו בהמשך –

"…אבל המשפט אשר נעשה בעוברי המצות כאיש אשר יבעול העריות או יחלל השבת ויעשה אוב וידעוני בזה יקוצו, מפני המצות שהן עול כבד על הרשעים. ולכך אמר 'ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי', כי הגעילה במשפטים כדי שלא יעשו המצות…".

ומכאן התהליך שעובר על האדם, שאיסור העריות גורם לו גועל ולהתנגדות פסיבית ועובר הוא להתנגדות אקטיבית ובשל לעבור על עבירות קשות אלו בפרהסיא ולהפר את הברית עם הקב"ה ועם תורת ישראל והתוצאה שהקב"ה מפר את הברית אתנו. וזה לשון הרמב"ן בסיום ההסבר בפסוק זה –

" 'וטעם להפרכם את בריתי' – שתופר הברית לגמרי, ויהיו בלא תורה להתיר לעצמם עריות בפרהסיא וכל תאוה תערב לנפשם. ועל דרך האמת, שתופר זאת הברית ותבטל, היפך ונתתי שלום בארץ (פסוק ו). והוא מה שאמר (ירמיה לא לא) אשר המה הפרו את בריתי ואנכי בעלתי בם, כי בעבור שבטלו את בריתי שלום בעלתי בם בעצמם". (כ"ו, ט"ו).

רבי עובדיה ספורנו, שהיה רב ורופא ברומא ובבולוניה, מסביר בספרו כיצד מתבטא הגועל עליו הכתוב מדבר, ולדעתו מדובר באדם שיודע את האמת ויודע שדברי התורה טעימים ומתוקים, אך במודע מתוך אי רצון לקיים מקיא אותם כפי שאדם יכול להכריח את עצמו להקיא, וזה לשונו –

" 'ואם את משפטי תגעל נפשכם'- תגעל אותם כמו שמקיא אדם בכוונה מוסכמת מבלי אין דרך למאוס אותם בהיות טעמם נודע והגון".

ונשאלת השאלה, מדוע 'להקיא' חוקים טובים וטעימים?

מסביר רבי עובדיה, משום שרוצים להתיר לעצמם את חוקי העריות, שהם קשורים לתאווה של האדם, וזה לשונו –

" 'לבלתי עשות את כל מצותי'. -וזאת הגעילה למשפטים לא תהיה אלא כדי לפרוק מעליכם עול כל המצות כאומרם ז"ל 'יודעים היו ישראל בעבודה זרה שלא היה בה ממש ולא עבדו ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא' (סנהדרין סג ב) וכן העיד הנביא באמרו לא יתנו מעלליהם לשוב אל אלהיהם כי רוח זנונים בקרבם (הושע ה, ד)".

סיבה נוספת מונה הספורנו, כדי להיות ככל הגויים, שאין להם את המגבלות שיש לעם ישראל וזה לשונו בהמשך –

'להפרכם את בריתי' – כדי להיות כשאר האומות המולכות בעולם הזה בלי שום עול תורה ומצות כאמרו והעולה על רוחכם היו לא תהיה. אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן (יחזקאל ב, לב)".

רש"ר הירש התבטא במילה מאוד קשה, שהיום כמעט אסור להזכירה – 'בגידה'! לדעתו, הבוגד בתורה ובמצוות עושה זאת, משום שבדרך זו הוא מצדיק את הניתוק שלו והופך את היוצרות וחושב שההתרחקות שלו זו התקדמות וזה לשונו –

"… הבגידה מגיעה לשלב חדש. מי שחדל להכיר ולהבין את המצוות, ומי שפנה להן עורף בחייו המעשיים, עדיין יאשים את עצמו על בגידתו; וברצותו להצטדק בפני עצמו יתרגם את הבגידה כהתקדמות, והוא ירגיל את עצמו לזלזל בשמירת המצוות ולראות בה שיטה שכבר אבד עליה כלח. שכן גם מי שאבדה לו ידיעת התורה, והתורה נעלמה גם מחייו המעשיים, אף הוא יגלה את התורה ואת כוחה בחייהם של הנאמנים לתורה בני זמנו. עצם הנאמנות של שומרי התורה למצוותיה היא קטרוג על הבוגד, וקטרוג זה יטריד אותו – עד שילמד לראות עצמו מעולה מהם ולזלזל בתורה ובשומריה".

האבחנה שעושה הרש"ר הירש לפני עשרות שנים היא ראיה עמוקה שאנו חווים בימינו. לדעתו, אין זה רק הרצון לפגוע במי שחי חיי תורה ומצוות, אלא יש כאן הרגשת עליונות שכביכול אדם שחי לפי ערכי התורה הוא פרימיטיבי, חסום על ידי כבלים, שהוא הכופר והמזלזל 'הצליח' להשתחרר מהם. וזה לשונו הזהב –

" דרכה של "אסכולה" זו קלה בייחוד ביחס ל"חוקות"; כי הללו מגבילות את חיינו החושניים, והן נראות לבוגד כמעצורים המנוונים את חייהם של שומרי המצוות. יותר מאשר בשאר כל המצוות הרי השפעתם המקדשת של החוקים נודעת רק למקיימהם; ומי שסבור ש"השתחרר מכסל כבליהם", קל לו להתנשא בזלזול על מקיימהם. עזיבת התורה, שהחלה באי – ידיעה, הגיעה לשלב של זלזול במקיימיה: "כל שאינו למד ואינו עושה סוף שהוא מואס באחרים".

מפאת קוצר היריעה אין אנו מביאים את כל דבריו החשובים של רש"ר, על כך שה'בוגדים' כלשונו אינם יכולים לעכל, שחיים על פי תורה ומצוות אינם כבלים והדבקות בה' ובתורתנו נעשים מתוך אמונה גדולה. הזלזול שלהם מביא אותם לשלב חמור יותר –

"…הם נעשים קנאים רודפים כל מקום שמוצאים הזדמנות לכך. מה שאיננו נכבד בעיניהם, אל ימצא לו מכבדים בשום מקום; מה שאיננו מקויים על – ידיהם, אל יקויים גם בידי אחרים. הם מכריזים מלחמה על התורה ומשבשים את קיומה בכל מקום ודרך שאפשר…".

כדי לסיים בנימה אופטימית, מצאנו בדברי רבי מֹשֶׁה אֶלְיָקִים הוֹפְּשְׁטֵיין, בנו של המגיד מקוז'ניץ, שחיבר ספרים רבים ביניהם ה'באר משה', נותן רעיון חסידי נפלא על דברי רש"י וחז"ל 'שתהיו עמלים בתורה'. לדבריו, אין הכוונה רק לעמול בתורה עצמה בשקידה, אלא כשאדם עמל כל עבודתו ועמלו יהיו על פי דרכה של תורה ואם חורש או קוצר הוא מקיים מצוות כלאים, לקט שכחה ופאה ועוד, ובזה מקיים שעמל בתורה על פי התורה. וכן מי שעוסק במסחר, ברפואה או בצבא וכל הנהגתו היא על פי התורה, זה נקרא שעמל בתורה על פי התורה.

נתפלל בע"ה, שכל עמלנו יהיה על פי התורה הקדושה ונשכיל לקיים אותה באהבה ובשמחה ובכך נגיע מוכנים יותר ליום מתן תורה הקרב ובא עלינו לטובה ולברכה.

שבת שלום לכל בית הישיבה!