רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר האחרון לבית חב"ד, הוציא בשנת תש"ו הגדה לפסח שערך בעצמו עם אוצר בלום של מקורות. גוף ההגדה מופיע בעמוד הימני ולשמאלו מופיעים ה'ליקוטים' והמנהגים. בעמוד המנהגים מתייחס האדמו"ר לשאלה, האם יש לטבול במלח את המצה בליל הסדר, כפי שטובלים פת במלח בכל השנה – או שפסח שונה? וזה לשון הרבי מליובאוויטש שם –
"ואינו טובל במלח מפני חיבוב מצווה, שלא יהא תערובות טעם אחר כלל וכן הוא מנהג בית הרב".
טעם נוסף כתב הרבי, שהמצה צריכה להיות 'לחם עוני' ולכן אין להוסיף לה שום טעם כגון מלח. ברם, הנהגה זו נהג הרבי רק לגבי שני 'כזית' של מצת מצווה, אבל בהמשך הסעודה כן טבל את המצה במלח.
ואמנם, הדבר נתון במחלוקת בין המחבר, רבי יוסף קארו ב'שולחן ערוך', לבין הרמ"א (הלכות פסח סימן תע"ה סעיף א'). המחבר מדריך אותנו כיצד לגשת לשולחן הסדר, וזה לשונו –
"יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, ויטבלם במלח. הגה: ואין המנהג לטבלם במלח בלילה ראשונה, דפת נקי אין צריך מלח".
מסביר ה'משנה ברורה' (ס"ק ד'), שאין טובלים במלח רק בליל הסדר בשני הלילות [בחו"ל], וזה לשונו –
"…אף שבכל ימות הפסח מטבילין במלח אף על פי שהיא נקיה ואינה צריכה טיבול מן הדין … מ"מ בלילות ראשונות של פסח אין נוהגין כן, דטפי הוא נראה לחם עוני כשאינו טבול במלח".
יש לציין, שיש אחרונים שלדעתם יש כן לטבול את המצה במלח, משום שדווקא העניים נוהגים לטבול את הפת במלח, וראיה לדבר מהגמרא (מסכת ברכות דף ב:) –
"מאימתי קורין את שמע בערבין? משהעני נכנס לאכול פתו במלח".
המקור לכך שנוהגים לטבול פת במלח כל השנה, נמצא בפרשתנו (ויקרא ב', י"ג) –
"וְכָל־קָרְבַּ֣ן מִנְחָתְךָ֘ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל־ קָרְבָּנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח".
חז"ל דימו את שולחנו של האדם למזבח ואת המאכל לקרבן, כמו שאחז"ל (ברכות נ"ה):
"בזמן שבהמ"ק קיים המזבח מכפר על האדם עכשיו שולחנו של אדם שנותן מלחמו לדל מכפר עליו".
יש הנוהגים לשים את המלח על השולחן ולטבול בו את הפת, כפי שכתב הרמ"א בהג"ה (שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סימן קס"ז סעיף ה'):
"מצוה להניח על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: 'על כל קרבנך תקריב מלח' .. והוא מגין מן הפורעניות".
ויש שלא הביאו בליל פסח, משום שנאמר בו 'ליל שימורים' ולכן לא צריך להביא מלח לשולחן, וכן נהג רבי יעקב-ישראל קניבסקי זצ"ל, הנודע בשם הסטייפלר, כפי שנכתב באורחות רבינו בעל הקהילות יעקב (ח"ב עמ' קעג).
אמנם, אם הלחם כבר יש בו מלח או מטובל, אין צורך לטבול אותו במלח, כי הסיבה להטבלה מצד הפשט הוא כדי לברך על פת טעימה ואם כבר היא מטובלת הרי זה מיותר, אעפ"כ נהגו ישראל קדושים לטבול את הפת במלח, משום הטעם שהבאנו לעיל שמקורו הוא בפרשתנו.
יש המקפידים לטבול את המצה שלש פעמים, כפי שכתב רבי יוסף חיים מבגדד בספרו 'בן איש חי' (פרשת צו שנה א' סעיף ל"ד) לעניין המצה של מצוה בליל הסדר, שיטבלם במלח ג' פעמים ויאכלם בהסיבה ומקורו לפני מנהגי האר"י ז"ל.
נהגו גדולי ישראל בכל הדורות שלא למלוח את הפת עם מלחיה או כלי אחר, אלא לקחת את הפת ולטבול אותה במלח, וכן כתב ב'שולחן ערוך הרב' של בעל התניא רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, שאותו כתב בשנת תקל"א [1771]:
"נוהגין להטביל פרוסת המוציא שלוש פעמים במלח, ולא לזרוק המלח על הפרוסה".
רבי מנחם מנדל שניאורסון האדמו"ר האחרון מספר ביומנו משנת תש"ב, שפעם אחת מלח את הפרוסה במקום לטבול אותה וחמיו העיר לו על כך.
הרב יוסף-יוזפא אוסטרייכר מחבר הספר 'לקט יושר', תלמידו של רבי ישראל איסרלן מגדולי הראשונים ומחבר שו"ת "תרומת הדשן". הספר 'לקט יושר' הוא ספר המרכז תשובות רבות נוספות שכתב רבו ר' ישראל איסרלן, וכן מנהגים שנהג, וכן קורות חייו של רבו ועוד. בחלק א (אורח חיים עמוד פד ענין ד) כותב על רבו –
"…ועשה מלח על המצות בליל פסח, לשנה אחרת לא עשה מלח על המצות ואמר שהוא ליל שימורים…וזכורני בליל פסח כשאכל מצה של מצוה היה מהפך ראשו לצד שמאלו, מעט למטה, ועיניו למעלה מעט, והיה יושב במורא כמלך".
דבריו משקפים את הדעות השונות בראשונים, כפי שאנו מוצאים גם בתוספות (ברכות דף מ. ד"ה 'הבא מלח') –
"…ואנו אין אנו רגילים להביא על השולחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב …מיהו רבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השולחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השולחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם".
יש לציין את שיטתו המיוחדת של הרמב"ם, שכתב שיש לטבול את המצה בחרוסת וזה לשונו (הלכות חמץ ומצה פרק ח'):
"אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, וחוזר ומברך על אכילת מרור ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו, וזו מצוה מדברי סופרים, וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש".
הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם כתב שתי מילים חריפות על מנהגו זה של הרמב"ם לטבול את המצה בחרוסת – "זה הבל!".
ואכן, שיטת הרמב"ם היא, שבכל מהלך הסדר מטבילים בחרוסת, שהיא מסמלת גם צד של טיט ושעבוד ומצד שני צד של גבורת נשות ישראל [ועיין בגמרא פסחים דף קט"ז. וכן עיין מאמרנו "החרוסת בליל הסדר רק מאכל טעים או מביע גם רעיון פסח תשס"ו"]
המצווה של נתינת מלח בבשר הקורבנות כפי שמופיעה בפרשתנו מחייבת הסבר – מה ענין המלח בקרבן ומדוע התורה קוראת לזה "וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ".
אנו מוצאים את הביטוי 'ברית' לגבי המלח במקום נוסף – בדברי הימים ב' פרק י"ג, בדברי אביה מלך יהודה מול ירבעם –
"וַיָּ֣קָם אֲבִיָּ֗ה מֵעַל֙ לְהַ֣ר צְמָרַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וַיֹּ֕אמֶר שְׁמָע֖וּנִי יָרָבְעָ֥ם וְכָל־יִשְׂרָאֵֽל: הֲלֹ֤א לָכֶם֙ לָדַ֔עַת כִּ֞י יְקֹוָ֣ק׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נָתַ֨ן מַמְלָכָ֧ה לְדָוִ֛יד עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְעוֹלָ֑ם ל֥וֹ וּלְבָנָ֖יו בְּרִ֥ית מֶֽלַח".
וכן במתנות כהונה –
"כֹּ֣ל׀ תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לַֽיקֹוָק֒ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק־ עוֹלָ֑ם בְּרִית֩ מֶ֨לַח עוֹלָ֥ם הִוא֙ לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֥ אִתָּֽךְ" (במדבר י"ח, י"ט).
הרמב"ן בפירוש מקורי יוצא מן הכלל מסביר, מדוע המלח מציין את הברית. לדעתו, מכיוון שהמלח נוצר מאידוי המים, המים הם כוח מצמיח ואילו המלח כוחו להכרית, ויש כאן שתי תכונות הפוכות ומכח זה מקיימים 'ברית'. נראה את לשונו –
"..המלח מים, ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח, והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו, ואחרי היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו, לא תזרע ולא תצמיח. והנה הברית כלולה מכל המידות, והמים והאש באים בה…".
ובצורה יותר בהירה מסביר ה'כלי יקר' את רעיונו של הרמב"ן, שהקב"ה מולך על כל ההפכים –
"וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. כדי להמליך את הקדוש ברוך הוא על כל ההפכים הנראין בעולם וגרמו לרבים לצאת למינות לומר מהתחלה אחת לא יצאו שני הפכים. והנה מלח יש בטבעו דבר והפכו כי יש בו כח האש והחמימות ותולדות המים עד שאמרו חכמי הקבלה שהוא כנגד מדת הדין ומדת הרחמים, על כן נקרא ברית אלהיך כי בהקרבה זו כורתים ברית עם ה' להשליטו על כל ההפכים. "
ומוסיף הרמב"ן ואומר, שמהברית שיש בהמלחת הקרבנות למדו להשתמש באותו ביטוי לשאר המקומות, וזה לשונו –
"ובעבור שהוא ברית בקרבנות, יעשה הכתוב זאת הברית אב לכל הבריתות, ויאמר במתנות כהונה (במדבר יח יט) ובמלכות דוד (דהי"ב יג ה) ברית מלח, כי הוא קיים כברית המלח בקרבנות".
רבי אברהם אבן עזרא על אתר מסביר בלשונו הקצרה, שהסיבה שצריך למלוח את הקרבן כדי שיהיה ראוי לאכילה, כדרך שאוכלים בשר חולין ולא תפל –
"ברית אלהיך – הכנסתיך בברית והשבעתיך, שלא תקריב תפל ולא יאכל, כי הוא דרך בזיון".
רש"י בעקבות חז"ל לוקח אותנו לסיבה יותר רוחנית ו'מדרשית', שזה לא רק ענין פרקטי שיהיה טעים, אלא הבטחה אלוקית למלח בששת ימי בראשית –
"מלח ברית – שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג". (פרק ב' פסוק י"ג).
המדרשים עוסקים בחלוקת הבריאה ל'מים עליונים' ו'מים תחתונים', כביכול הקב"ה פיצה את המים שירדו לתהומות ולא נשארו למעלה לעלות על המזבח בחג הסוכות בניסוך המים ופיצה את המלח להמליח בו את הקורבנות. הרעיון המדרשי עמוק, שאין שום דבר בבריאה שקופח במעשה בראשית וכל הבריאה כולה היא מנגינה אלוקית אחת וכל אחד במקומו ובתפקידו.
ספר החינוך (מצוה קיט) מתייחס כמובן לעניין המלחת הקורבנות ומביא שני טעמים – הטעם הראשון הוא כפי שכתב ה'אבן עזרא', שיש חשיבות שלא יהיה תפל ו'ספר החינוך' מדגיש שזה מקרין על האדם שמקריב משהו מושלם וראוי. ונראה את לשונו –
"…משרשי מצות הקרבן להכשיר ולהיישיר נפש המקריב אותו, ועל כן לעורר נפשו של מקריב נצטווה בהקרבת דברים הטובים והערבים והחביבים עליו, וכמו שכתבנו למעלה. והמלח בו גם כן מהשורש הזה, כדי שתהיה אותה פעולה שלימה, לא תחסר לפי הנהגת האדם דבר, כי אז יתעורר לבו אליו יותר, כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש לא טעמו ולא אף ריחו".
והטעם השני – שהמלח ידוע שאינו נרקב ומתקיים לעד וכך מעשה הקרבן מציל האדם מן החסרון וההפסד –
"…ומלבד זה יש במלח ענין אחר רומז, כי המלח מקיים כל דבר ומציל על ההפסד והרקבון, וכן במעשה הקרבן ינצל האדם מן ההפסד, ותשמר נפשו ותשאר קיימת לעד".
רבי יוסף בכור שור מבעלי התוס', הידוע בשם הריב"ש, כותב בספרו, שהמלח בא לבטא את הברית העולמית בין עם ישראל והקב"ה כפי שהמלח קיים לעולם, וזה לשונו –
"מלח דבר המתקיים, לפיכך צווה הקדוש ברוך הוא להקריבו במנחות ובקרבנות, להראות שהקרבנות ברית קיים לעולם לכפרה. וכבר פירשו כן, הכל יודעים כי הקדוש ברוך הוא אינו צריך לא לריח ולא לשום הקרבה, אלא לזכות בהם את ישראל. כשאדם חוטא ומקריב קרבן, מתכפר לו ויודע שהוא נקי ונזהר יותר מללכלך עצמו בחטא, כאדם שיש לו בגדים נקיים ונזהר מן הטיט, אבל כשהם מלוכלכים אינו חושש..".
היבט נוסף וחשוב מוסיף לנו כדרכו רש"ר הירש, על כך שהמלח מסמל את היציבות ללא שינוי המשמעות של ברית – תהיינה הנסיבות אשר תהיינה – הברית לא תשתנה, וזה לשונו –
"כי המלח מונע צמיחת כל צמח. אדמה שנזרעה מלח לא יעלה בה כל עשב (עי' שופטים ט, מה). ארץ אשר לא תיזרע ולא תצמיח קרויה "מְלֵחָה" (תהלים קז, לד ועוד). נצרף לכך את התכונה המשמרת של המלח, המונעת ריקבון; ונזכור, שריקבון הוא תוצאה של תחילת התהוות חדשה; וכך נמצינו למדים, שמלח מייצג הווייה ללא שינוי. כי המלח סוגר על חפץ; כך הוא מגן עליו מפני השפעות חיצוניות, המביאות בו לידי שינוי. מבחינה זו הרי הוא מתאים למושג הברית. כי כבר הוכחנו בביאורנו לבראשית ו, יח: דבר שהובטח בברית נפרד ונבדל לעצמו – ואיננו תלוי בהשפעות חיצוניות. אמור מעתה: "ברית" תקויים בכל הנסיבות ותתקיים בכל התנאים; ואם מדובר ב"ברית מלח", היא תתקיים גם ללא שינוי: דבר שנכרתה עליו "ברית מלח" – אין די שהוא יתקיים לעד בכללותו, אלא אף לא יחול בו שינוי עולמית; מבחינת זמן קיומו וגם מבחינת מהותו הרי הוא דבר מוחלט. מלח הוא אפוא אות ברית; ואם הוא בא משל ציבור, הרי הוא מסמל את הברית, המונחת במשמרת הציבור. כי העם בכללותו אחראי לכך, שהברית תתקיים לעד וללא שינוי; פירושה ותוקפה אינם מסורים לשיקול דעתו של היחיד, אלא העם כולו שומרה וערב לה".
דברים נפלאים כתב הנצי"ב מוולאז'ין על תכונת המלח, שמצד אחד הוא רע לאכילה ומצד שני מקיים ושומר וממתיק הבשר והמאכל וזה יסוד הבריאה שאור וחושך קיימים בכל חלקי הבריאה –
"… מלח בא ג"כ להמתיק המאכל, וא"כ לא היה ראוי להתקרב לפני ה', וביאר הכתוב דמכל מקום במלח תמלח, כי בא בזה להורות ברית אלהיך על השגחה פרטית לפי מעשה בני אדם, דהמלח בפני עצמו רע לאכילה ומקולקל מאד, וגם שורף כמה דברים ומאבדם, ומכ"מ הוא המקיים וממתיק את האוכל, והרי הוא ככל הליכות הטבע שברא הקדוש ברוך הוא שיהא יסוד האור הוא החשך ויסוד כל טוב הוא הרע, ומאופל ומחושך מאיר עיני האדם… וקבע הקדוש ברוך הוא עולמו בזה האופן כדי שיגיע ההשגחה העליונה לפי המעשים בטוב, שהרי אם היה הטוב בהחלט בלי רע וכן הרע בהחלט, לא היה אפשר להיות ההשגחה לפי המעשים … מש"ה ברא הקדוש ברוך הוא הליכות הטבע בזה האופן, ומלח בטבעו אות הוא על זה הברית שברא עולמו באופן שישגיח על יצוריו בכלל ועל ישראל בפרט" (העמק דבר ויקרא ב', י"ג).
ונסיים בסיפור מלוח-מתוק, שירים את ראשנו במיוחד בתקופה זו. מעשה בנער צעיר לימים, שבכל יום ויום היה משיח את לבו לפני רבו, כי 'חיים קשים' עוברים עליו בעניין זה ובדבר פלוני. הרב, שכבר ראה מאורות מימיו והכיר בתהלוכות החיים, רצה ללמדו בינה, לבל יתלונן כל היום ויפסיק מלראות 'שחורות' כל הזמן, הזמין את תלמידו לביתו, בישיבתם יחד מזג לו הרב כוס מים וביקשו לברך ולשתות לרוויה. אח"כ נטל בידו חופן מלח והשליך לתוך כוס המים וציוה לתלמיד לשוב ולשתות. כמובן שמרוב מליחות המים לא מצא התלמיד את מקומו… משם יצאו הרב והתלמיד לטיול רגלי והמשיכו בשיחתם על שפת האגם. ביושבם במרחב על מי מנוחות, נטל הרב בשנית חופן מלח והשליכו לתוככי האגם ושוב חזר על בקשתו מתלמידו שיטעם ממימי האגם. כעת שמח הנער לשתות עוד ועוד מהמים הזכים והטעימים ולשאלת הרב, האם אינו מרגיש את המלח, השיב הנער, לא ולא…
נענה הרב ואמר לו: "ראה בני, כמות המלח ששפכתי לכוס המים שבביתי שווה לכמות המלח ששפכתי לאגם. ואם תשאל אותי 'מה נשתנה', מדוע כאן לא היית יכול לשתות מים מהכוס ואילו באגם לא הורגש כלל המלח – כי בכוס נשאר המלח (מרוכז) בכוח חזק, אך לא כך באגם, שהמלח מתפשט ומתפזר עד שאינו מורגש כלל!". המשיך הרב ואמר לתלמידו: "מעתה דע לך בני, כי בדומה לזה הוא הנעשה עם האדם במנת הכאב, היסוריים והטרדות שהוא עובר ל"ע בימי חייו. המנה שנגזרה היא קבועה, אך את 'טעם' המרירות והקושי קובע כל אחד ואחד לעצמו, מתוך החלטתו לאיזה 'כלי' קיבול הוא מכניס ומקבל את ייסוריו. אפשר להחליט לצמצם את מבטו רק עליהם, דוגמת אותו כוס אשר שטחה קטן, וכל הנכנס בה נשאר בכל עוזו ותוקפו, כך, אם האדם נשאר כל היום 'סביב' הייסורים והסבל, אז המרירות מורגשת ביותר, והקושי עצום ובלתי נסבל. אך אפשר לאדם להיות כ'אגם מלא מים' להרחיב את מבטו ולהשלים את מנת יסוריו לתוך מעין חיים, המפכה חיות שמחה ובטחון ולהמתיק את מצבו עד מאד.
נמצאים אנו שבוע לפני חג החירות, חג הפסח, בתפילה לבורא עולם לקיים בנו 'ברית מלח' ויקויים בנו "ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים" – אמן כן יהי רצון!
שבת שלום וחודש טוב – בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל!