רבי יעקב-משולם אורנשטיין (תקל"ה-תקצ"ט), רבה של לבוב בגליציה, חיבר סדרה בת עשרה ספרי הלכה על השולחן-ערוך בשם "ישועות יעקב", שנחשבים בעולם ההלכה כספרי יסוד בפסיקה. רבי יעקב-משולם היה ידוע כגדול בתורה, נחשב עילוי בנגלה ובנסתר וישב על כיסא הרבנות בו ישב אביו כצאצא לשושלת רבנית ששמשו בקודש בלבוב במשך כמאה וחמישים שנה.

למרות שנחשב כאיש עקרונות ונלחם באופן שיטתי ברפורמים וברפורמה, היה ידוע כאדם נוח לבריות וחיפש את כוחו של ההיתר, במיוחד בכל מה שהיה קשור בדיני ממונות, זאת כדי לא לגרום לאנשים הפסדים כספיים. תמיד נהג לצטט את דברי חז"ל "כוח דהיתרא עדיף" (ברכות ס'. ועוד).

בעל ה'ישועות יעקב' לא נשא פנים לאף אדם ובערב יום הכיפורים, כשנפגש עם אחד הדיינים בבית הדין שהיה ידוע כמי שמחמיר מאוד בפסיקותיו וברכו כנהוג בברכת 'גמר חתימה טובה', אמר רבי יעקב לדיין: "דע לך, שלמרות שיום הכפורים כולו תפילה, עליך למצוא זמן נוסף להרבות ולהוסיף עוד תפילות ובקשות מחילה". כשהדיין 'הרים גבה' ולא הבין את דברי המרא דאתרא, הסביר לו רבי יעקב משולם: "הרי אומרים עלי, שאני מתיר איסורים. ואם חלילה נכשלתי שהתרתי דבר האסור, הרי עברתי על בין אדם למקום ועל כך יום הכפורים מכפר, אבל אתה בפסיקותך המחמירות, יתכן וישנם מקרים בהם אסרת את המותר והטרפת את הכשר ובכך גרמת להפסד ממונם של ישראל ועל זה כמובן יום הכפורים אינו מכפר, כי זו הרי עבירה שבין אדם לחברו. ולכן עליך להתפלל יותר, שתזכה למחילתם של אלה שגרמת להם הפסד ממוני בחינם".

פרשתנו, פרשת ויקרא, עוסקת במצוות הבאת הקורבנות השונים ופותחת בדיני קרבנות שהאדם רוצה לתרום לבית המקדש ואלו נקראים 'קרבנות עולה'. לאחר מכן, עוסקת הפרשה בקרבנות הבאים ככפרה על חטאים שונים וכן בהבדל שיש בין אנשים שונים המחויבים להביא קרבן, אם זה כהן משיח, נשיא או סתם אדם מן הישוב.

מה שבולט מאוד לעין הוא, שבשני סוגי הקרבנות ישנה התחשבות בלתי רגילה במצבו של האדם העני. ממש מרגש לקרוא כיצד התורה מתחשבת ביכולת הכלכלית של האדם ומאפשרת לו שותפות מלאה בהבאת קרבנות.

נפתח דווקא באותם קרבנות, שהאדם נודר עקב אירוע שקרה לו ורוצה להודות לקב"ה –

"ונֶפֶשׁ כִּֽי־תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַֽיקֹוָק סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָֽה" (פרק ב').

מלמדת אותנו התורה, שאדם שמצבו משופר יביא קרבנות של בעלי חיים, אך גם אדם שאינו יכול להביא, ניתנת לו האפשרות להתקרב [מלשון קרבן] לקב"ה באמצעים דלים יותר.

וכן בפרק ה', שהקרבן בא על אשמה, הרי האדם העני שלא יכול להביא קרבן מבעלי חיים יקרים יכול להביא תורים או בני יונה שהרבה יותר זולים –

"וְאִם־לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אֽוֹ־שְׁנֵי בְנֵֽי־יוֹנָה לַֽיקֹוָק אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָֽה".

מצאנו בחזקוני (ה', ז') בעקבות המדרש דברים מרגשים. לכאורה היינו יכולים לטעון כלפי העני – אם אתה מעונין לבוא לבית המקדש, תתאמץ ותפנה לאנשים שיעזרו לך, או שתלך לעבוד יותר במקצוע שלך… ממש לא!! –

"ואם לא תגיע ידו אין אומרים לו ללוות ואין אומרים לו עסוק באומנותך".

מה קורה אם לאדם יש שה, אך מאכיל בזה את משפחתו ואם ייתן לבית המקדש לא יישאר לו מספיק – מדייק ה'חזקוני' בפסוקים –

"יש לו שה ואין לו צרכיו, מנין שיביא [רק] קרבן עני? ת"ל 'די שה'…".

מסביר זאת בצורה מפורשת יותר בעל 'אור-החיים':

"יש לו שה ואין לו צרכיו, מנין שיביא קרבן עני? תלמוד לומר 'די שה', פירוש היה לו לאדם זה שה, אבל הוא לו לצרכיו של זה האדם, כמו שתאמר היה לו או לכסותו או למחיתו הרי הוא כאלו אין לו, והוא שדקדק לומר 'די שה', פירוש – בידו להביא שה, וזה הגם שיש לו השה אין בכוחו להביאו כי הוא צריך לו".

מה קורה אם אין לו יכולת מינימלית זו להבאת שני תורים ובני יונה, משום שהוא עני מרוד וגם את זה הוא אינו מסוגל לגייס. שוב אנו רואים את הגישה של התורה לאדם אביון –

"וְאִם־לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי־יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא־יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא־יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִֽוא (ה', י"א).

גם כאן מצאנו את דבריו החביבים של החזקוני, שמסביר מה עומד אחרי הוויתור הגדול של התורה לאדם העני –

"עשירת האיפה אעפ"י שהיא בדלי דלות, דיו בכך, הואיל ויש ממנה הקומץ אכילה למזבח והנותר אכילה לכהן. חביבה מצוה זו בשעתה שאין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה. וכן בערכין נותן סלע מיד ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא חמשים סלעים".

אפשר להוסיף, שאי אפשר שהעני ילך דחוי ולא מכופר ויצטרך להיות בחרדה שחטאו לא כופר, משום שאין לו יכולת כלכלית ומי יודע אם יצליח כלכלית.

יש כאן אמירה משמעותית של התורה. גם אז וגם בימינו, פעמים לצערנו היחס שלנו לאדם שמצבו הכלכלי לא שפר עליו, הוא של כישלון, מין סוג של 'לא יוצלח'. לא מנסים להכיר את אישיותו, את חכמת חייו ואולי את נפשו המיוחדת והעדינה. התורה מלמדת אותנו בתחילת הפרשה, שהקב"ה אוהב כל אדם, ללא הבדל מעמדות, ויותר את העני, כי התורה מדגישה שהעני מביא קרבן מנחה שעלה לו במאמצים רבים, כאילו את נפשו הביא – " וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' " (ויקרא ב', א').

ידועה האימרה "לא ראינו אדם עשיר שאין לו חברים וקשה למצוא לאדם עני חברים". לכן כביכול הקב"ה אומר – "אני חבר שלו! אוהב אותו ומעריך את השקעתו!".

לפני מספר חודשים נחשף הציבור הרחב לצורת חיים, שכל כולה התייחסות שולית לחומר ולכסף וכל כולה שקועה אך ורק בדברים רוחניים ובעזרה לזולת. כוונתי לרב שטיינמן זצ"ל, שהצבור נחשף לתמונות ביתו הפשוט והדל, יהודי צנום שכל כולו עסוק בטובתם של אחרים. האם הוא הרגיש עני? ודאי שלא! הרי ברור שאילו היה אומר מילה אחת ואלפי מעריציו היו משכנים אותו בארמון פאר, אך הוא אימץ לעצמו את מה שאומרת הגמרא – "אין עני אלא בדעת" (נדרים, מ"א.) ולכן יכול היה להילחם את מלחמתן של משפחותשלא קבלו את ילדיהם  למוסדות יוקרתיים מסיבות שונות והזכיר לכולם את דברי הגמראשם – "היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה" (נדרים פ"א.).

השבת נוציא שלשה ספרי-תורה, גם פרשת השבוע, גם ראש חודש וגם פרשת החודש. כמובן שזו תזכורת מהדהדת לחג הפסח הקרב ובא. היחס לעני בחג הפסח בא לידי ביטוי בהקשרים רבים, הראשון והמוקדם ביותר זה מערכת חברתית הייחודית לעם ישראל ולחג הפסח – "קמחא דפסחא" – קמח לצורך אפיית מצות לפסח. מקורו של מנהג זה מופיע כבר ירושלמי (בבא בתרא פרק א'):

"א"ר יוסי בי ר' בון לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן".

דברי רבי יוסי מכוונים להגדרת תושב העיר, שחייב בכל מיני חיובי העיר. אומר רבי יוסי, שאדם שגר בעיר הזו שנים עשר חודש, זכאי לקבל מעות לצורך קניית חטים וכן אפשר להחשיב אותו כתושב העיר לגבות ממנו עבור חטים לעניים.

וכן כותב להלכה רבי משה איסרליש [הרמ"א] על שולחן-ערוך (אורח חיים הלכות פסח סימן תכ"ט):

"ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח וכל מי שדר בעיר י"ב חודש צריך ליתן לזה...".

הרמ"א מגלה את מקור ההלכה הזו בספרו 'דרכי משה' הקצר:

"כתב באור זרוע (ח"ב סי' רנה) מנהג הקהילות להשים מס על הקהל לצורך חיטים ליתן בפסח לעניים כדאמרינן פרק קמא דבבא בתרא בירושלמי (ה"ד) לחיטי דפסחא י"ב חודש בין לישא בין ליתן פירוש אם שהה בעיר והוא עשיר צריך ליתן ואם הוא עני נותנים לו עכ"ל".

ומוסיף המשנה ברורה –

"ובמדינותינו המנהג לחלק להן קמח שעי"ז מקרבא הנייתה טפי [=ההנאה של העניים יותר ממשית ]ושיעור הנתינה הוא כפי צרכו לכל ימי הפסח ופשוט דאם הוא עני גדול ואין לו במה לאפות המצה צריך ליתן לו גם דמי האפייה דהוא בכלל די מחסורו אשר יחסר לו: ואפילו ת"ח הפטור ממס ושיעור הנתינה צריך להעריך על כל אחד לפי ממונו ואלה המשתמטים עצמם מליתן קמח עניים יש עוון בידם. והנה ידוע שעיני העניים נשואות לזה..".

אמנם יש לציין, שחובת נתינה לאלו שנחשבים לחוליה החלשה של החברה היא חובה הלכתית לא רק בחג הפסח כפי שכותב הרמב"ם במילים חריפות על אלו ששמחים בחג רק עם בני משפחתם "כשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל ..לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר [הושע ט'] 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם', ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר [מלאכי ב'] 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם' " (הלכות יום טוב פרק ו').

יוצא, שלדעת רוב הפוסקים, 'קמחא דפסחא' היא חובה נוספת המוטלת על האדם היהודי, למרות שנתן מעשר כספים, ואף שעבר רק חודש מאז שנדרש כל יהודי  לתת בו ביום משלוח מנות ומתנות לאביונים. הסיבה לכך היא, משום ההוצאות הרבות המיוחדות של חג הפסח והחשש שיהיו כאלו שלא יהיה להם כסף ל'מצת-מצווה' שזו מצווה מהתורה ובכלל כל הוצאות המזון הכשר לפסח יקרות מאוד, כגון הוצאות יין לארבע כוסות וכדו'.

שמעתי בדרשה מוקלטת של הרבי מלובביץ', שגם הוצאות של ממתקים לתינוקות זה חלק מהחובה שלנו, לדאוג שתהיה להם שמחה לפי השגתם. יוצא, שהחובה לשמח את האחר היא חלק חשוב בחג ועל ידי 'קמחא דפסחא' גם דואגים להם פיזית שיהיה להם את כל המצרכים הכשרים הנחוצים לפסח וגם משמחים את ליבם. כמו כן, נתינת 'קמחא דפסחא' גורמת שלא נאמר שקר, שאנו מזמינים בליל הסדר ב"הא לחמא עניא" כאשר כבר אנו יושבים ליד שולחן ערוך, אלא אם דאגנו לכל מחסורם של העניים לפני החג.

נסיים בסיפור מתוק על רבי נפתלי-צבי הורביץ מרופשיץ (1760-1827), שהיה ידוע בחוש ההומור שלו ובבדחנות של מצווה, תלמידם של רבי אלימלך מליז'נסק  והחוזה מלובלין. היה זה בשבת הגדול, לאחר שחזר לביתו שאלה אותו הרבנית: "איך הייתה דרשת שבת הגדול בבית הכנסת? האם היה ציבור גדול?" ענה לה רבי נפתלי: "בלי עין הרע, היה צבור גדול מאוד ובית הכנסת היה מלא מפה לפה, צעירים ומבוגרים, עשירים ועניים". ואז נאנח, המשיך וענה לה: "הצלחתי רק בחמישים אחוז!". כשהרבנית התפלאה על אמירתו האחרונה, חייך אליה בעלה  רבי נפתלי ואמר: "הצלחתי לשכנע את העניים לקבל קמחא דפסחא, מה שנשאר לי לעשות זה לשכנע את העשירים לתת…".

שבת שלום חודש טוב ובשורות טובות