להמשך קריאת דבר התורה – לחץ כאן

מספרים על הרבי האחרון לבית חב"ד, רבי מנחם-מנדל שניאורסון, שהיה מטבל את רוב מאכליו בכמות גדולה של מלח. במיוחד מנהגו היה לכסות את הדגים שאוכל בשבת בשכבת מלח עבה, וכששאלו אותו לפשר מנהג זה ענה כמתחמק כי ככה האוכל יותר טעים לו. אך יש שמועה, שנהג כך לאחר שבמלחמת העולם השנייה התחבא במפעל מלח ומכאן הרגיל את גופו למלח, ויש אומרים שהרבי החל בהנהגה זו, לאחר שראה בספרו של רבי שמשון מאוסטרופולי כי יש לנהוג כן. הרבי מלובביץ, כמו גם אחרים, היו נוהגים להטביל את הפרוסה במלח שלש פעמים ולא לשפוך את המלח עם מלחיה על הלחם, וכן כותב האדמו"ר הזקן (שולחן ערוך הרב סימן קט"ז סעיף ח'):

"נהגו להניח מלח על השולחן לפי שהשולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן. נאמר 'על כל קרבנך תקריב מלח' וכשישראל יושבים על השולחן…בלא מצוות, השטן מקטרג עליהם – וברית מלח מגין עליהם. לכן מצווה להניחו על השולחן אפילו לא יאכלו ממנו. ועל-פי הקבלה יש לטבל פרוסת הבציעה במלח ג' פעמים".

יתכן שיש לטבול שלש פעמים, משום שבפסוק שיובא להלן מוזכרת המילה 'מלח' שלש פעמים –

"כָל־קָרְבַּ֣ן מִנְחָתְךָ֘ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל־קָרְבָּנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח"

המלח הינו מינרל המורכב משני היסודות נתרן וכלור וגבישי המלח מתקבלים מאידוי מי ים. גבישי המלח המוכרים במטבח הביתי ברוב הבתים בעולם הינם גבישים בגודל קטן יותר והם מוכרים כמלח שולחן המצוי במלחיה, או מלח בישול. המלח הינו מרכיב חיוני לקיום החיים ולבריאות האדם, ואינו רק תבלין שאיתו מתבלים את האוכל לחיזוק הטעמים. למלח תפקיד בתהליכים רבים בגוף, כמו בהולכה העצבית, בעיכול המזון, בשמירה על מאזן המים בגוף ועוד וביהדות יש במלח אלמנט של אמצעי ושימוש לצרכי עבודת ה'.

אחד מתלמידיו הגדולים של "השרף הקדוש" רבי אורי מסטרעליסק היה האדמו"ר הקדוש רבי שר-שלום רוקח מבעלזא זי"ע. חתנו הבכור של ה"שר שלום", נקרא רבי חנוך העניך מאלעסק.

מסופר שדרכו של רבי חנוך הייתה להתפלל בכוחות על אנושיים, כמעט עד כלות הנשמה. באחת השנים לקה רבי חנוך בדלקת ראות ובעת שהתפלל מקירות לבו כדרכו, היה יורק דם מריאותיו החולות. רעייתו הצעירה והמבוהלת, מרת פרידא, נכנסה אצל אביה הגדול וביקשה ממנו שיורה לבעלה, חתנו, שיפסיק להתפלל כשהוא מסכן את בריאותו וחייו.

נענה ה"שר שלום": "מלאכים ושרפים עומדים בשמים ומצפים לתפילתו!… אינני יכול למנוע ממנו להתפלל. אולם מבטיח אני לך שיהיה בריא". 

תקופה קצרה לאחר מכן נסעו החותן והחתן לסטרעליסק לשבות אצל "השרף" רבי אורי. דרכו של רבי אורי הייתה, שלפני אכילת הדגים בליל שבת, היה נוטל את המלחייה ואת כלי הפלפל השחור שעמדו על השולחן, בוזק את כל תכולתם על הדגים ואוכל מהם. באותו ליל שבת לאחר שסיים רבי אורי לאכול מן ה"דגים" המכוסים מלח ופלפל, נטל את הצלחת והגישה לרבי חנוך כשהוא מצווה עליו לאכול הכל. ורבי חנוך אכל. מני אז, לא השתעל אפילו לא פעם אחת וריאותיו הבריאו לאלתר!…[כמובן שלא כל אחד יכול לנהוג כך בלי רשות מרופא]

בפרשתנו ישנו ציווי מאוד מיוחד של החובה לטבל את המנחה במלח –

"כָל־קָרְבַּ֣ן מִנְחָתְךָ֘ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל־קָרְבָּנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח" (ויקרא ב',י"ג).

מתבקשת מאליה השאלה – מדוע ציוותה התורה למלוח את כל קרבנות המנחה והאם דווקא את המנחה צריך למלוח? מה עם שאר הקורבנות? ומדוע הכתוב מייחס לפעולה הגשמית הזו מימוש של ברית עם הקב"ה ומדוע נבחר המלח כביטוי לברית עם הקב"ה?

על השאלה הראשונה האם החובה למלוח הוא רק בקרבן מנחה, כבר דייק רבנו בחיי בתחילה מהמילים בפסוק שהובא לעיל –

"וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ" –

יש כאן שבועה שיש להקפיד על נתינת מלח, וזה לשונו –

"…פירש בזה החכם רבי אברהם ז"ל שהוא שבועה, כמי שאומר: אני משביעך בברית אלהיך שהכנסתיך בו שלא תשבית מלח מעל מנחתך, עד כאן".

ומיד לאחר מכן מדייק מהמילים בפסוק דלעיל, שחובת ההמלחה היא גם על שאר הקורבנות שאמר –

"עַ֥ל כָּל־קָרְבָּנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח , אילו לא הזכיר 'על כל קרבנך' הייתי מבין שלא ציווה לתת אלא בכיכרות הלחם שהם מנחה. וזהו שהזכיר מנחה בכל פעם 'קרבן מנחתך', 'מעל מנחתך', כי המנחה ההיא שהיא סולת קרויה קרבן מנחה, כענין שכתוב 'ונפש כי תקריב קרבן מנחה', אבל בשאר הקרבנות שאינן מנחה, כגון חטאת ואשם ועולה ושלמים לא הייתי מבין שצריך לתת בהן מלח, לכך הוצרך לומר: על כל קרבנך תקריב מלח, כלומר אפילו בשאר הקרבנות של בשר תתן בהם מלח".

ועל השאלה ששאלנו מדוע נבחר המלח כברית בעת הבאת הקורבנות, אפשר לומר כדברי המדרש, היות והמלח הוא מוציא את הטעם הטפל של המאכל ולכן מן הראוי כשמקריבים קרבן מנחה לקב"ה לא יהיה קרבן טפל. וזה מה שכותב על דרך הפשט כדרכו רבי אברהם אבן עזרא בפרשתנו –

"ברית אלהיך – הכנסתיך בברית והשבעתיך, שלא תקריב תפל ולא יאכל, כי הוא דרך בזיון".

יש להדגיש, שאת המלח מלחו רק על החלק של המנחה שהוקרב וזה קומץ בלבד וזה בא מן הציבור ולא באופן אישי ולא על כל המנחה, כדברי המדרש הגדול בפרשתנו –

"יכול תהא כל המנחה טעונה מלח ת"ל קרבן. הקומץ טעון מלח אין מנחה כולה טעונה מלח".

שאלנו מדוע מוזכרת כאן 'ברית' על המלח, ועל כך עונה רש"י על פי חז"ל –

"מלח ברית – שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג" (ב', י"ג).

המים התחתונים הרגישו קיפוח, כשהקב"ה הפריד בין המים העליונים לתחתונים, ולכן יש כאן קיום הבטחה גם למים וגם למלח.

רבי יוסף בכור, הריב"ש, הסביר בספרו 'בכור שור' מדוע נבחר המלח לסמל את ברית ה' בהקרבת הקורבן משום שהמלח הוא דבר שנשאר ומתקיים תמיד. המלח לא מעלה עובש או לא נמס מעצמו –

"מלח ברית אלהיך. מלח דבר המתקיים, לפיכך ציווה הקדוש ברוך הוא להקריבו במנחות ובקרבנות, להראות שהקרבנות ברית קיים לעולם לכפרה".

הרמב"ן, לאחר שמביא את פירוש רש"י ואבן עזרא, מפרש בדרך מקורית את הסיבה שהקב"ה כרת ברית מלח בקורבנות, משום שהמלח נמצא בתחילתו מעורב עם המים ועל ידי השמש המים מתאדים ונשאר מלח. המלח והמים הם בעלי כוחות הפוכים – בעוד המים מצמיחים ומרווים את הארץ, המלח תכונתו להכרית ולשרוף את המקום שהוא נמצא בו, וזהו הרעיון העמוק של הברית שכלולים בו ניגודים של מים ואש. זו מהותה הפנימית של ברית.

ומדוע דווקא בקורבנות השתמשו בברית של מלח אומרים בעלי התוס' בפרוש 'הדר זקנים'  שהכפרה על ידי הקורבנות היא מתנה אלוקית שקיימת לנצח כפי שהמלח מתקיים ללא הגבלת זמן וזה לשונם –

"ולא תשבית מלח. לפי שהוא דבר המתקיים ציווה הקדוש ברוך הוא להקריבו בקרבנות ובמנחות להראות כי הקרבנות ברית עולם לכפרה. ולא מפני שיש צורך להקב"ה בקרבנות שהכל יודעים שאינו צריך לא לריח ולא להקרבה אלא לזכות בהן ישראל שכשאדם חוטא ומקריב קרבן ומתכפר לו ויודע שהוא נקי מן החטא נזהר מהיות מלוכלך עוד בחטא".

ידועה דעת הרמב"ם לגבי מצוות רבות שהן נגד מה שנהגו עובדי אלילים, וכן כאן עובדי עבודה זרה לא השתמשו כלל במלח בקורבנות שלהם, משום שהיה מאוס בעיניהם משום שהוא בולע דם והרחיקוהו כדי שלא ילך אפילו טיפה מן הדם לאיבוד, וכדי להתרחק מכוונתם תצווה התורה דווקא להשתמש במלח לצורך הקורבנות.

ועל דרך הקבלה, כפי שכבר הבנו מפירוש הרמב"ן ועוד ראשונים, כל אחד בסגנון שלו שיש במלח שני כוחות משתנים זה היפך זה, והם המים והאש, ובכוח חמימות האש המייבשו והמגלידו חוזר מלח, ואם כן יש בעצם המלח כוח המים והאש שהם כנגד שתי המידות שבהם קיום העולם והם מדת רחמים ומדת הדין.

כותב על כך רבי אפרים מלונציץ' בפירושו 'כלי יקר', שבאמצעות הניגודים אנו ממליכים את הקב"ה וזה לשונו –

"…כדי להמליך את הקדוש ברוך הוא על כל ההפכים הנראין בעולם וגרמו לרבים לצאת למינות לומר מהתחלה אחת לא יצאו שני הפכים. והנה מלח יש בטבעו דבר והפכו כי יש בו כח האש והחמימות ותולדות המים עד שאמרו חכמי הקבלה שהוא כנגד מדת הדין ומדת הרחמים, על כן נקרא ברית אלהיך כי בהקרבה זו כורתים ברית עם ה' להשליטו על כל ההפכים".

נסיים בדבריו החשובים של הרש"ר הירש, שמוסיף עוד נדבך למשמעות של ברית מלח, מעבר למה שכתבו ראשונים שהמלח מתקיים לאורך זמן ולא מתעפש אבל למלח יש תכונה נוספת. נקרא את דבריו החשובים על אף אריכותם [קיצרנו בכמה מקומות בדבריו] –

"המשמעות הכללית של המלח בקרבן איננה יכולה להיות מוטלת בספק…מלח נותן טעם במזון, ואין לאכול "תפל מבלי – מלח" (איוב ו, ו). אך מלבד המשמעות המוחשית הזאת יש משמעות אחרת – מוחשית וגם סמלית. כי המלח מונע צמיחת כל צמח. אדמה שנזרעה מלח לא יעלה בה כל עשב … ארץ אשר לא תיזרע ולא תצמיח קרויה "מְלֵחָה" (תהלים קז, לד ועוד). נצרף לכך את התכונה המשמרת של המלח, המונעת ריקבון; ונזכור, שריקבון הוא תוצאה של תחילת התהוות חדשה; וכך נמצינו למדים, שמלח מייצג הווייה ללא שינוי. כי המלח סוגר על חפץ; כך הוא מגן עליו מפני השפעות חיצוניות, המביאות בו לידי שינוי. מבחינה זו הרי הוא מתאים למושג הברית. כי כבר הוכחנו בביאורנו לבראשית ו, יח: דבר שהובטח בברית נפרד ונבדל לעצמו – ואיננו תלוי בהשפעות חיצוניות. אמור מעתה: "ברית" תקויים בכל הנסיבות ותתקיים בכל התנאים; ואם מדובר ב"ברית מלח", היא תתקיים גם ללא שינוי: דבר שנכרתה עליו "ברית מלח" – אין די שהוא יתקיים לעד בכללותו, אלא אף לא יחול בו שינוי עולמית; מבחינת זמן קיומו וגם מבחינת מהותו הרי הוא דבר מוחלט. מלח הוא אפוא אות ברית; ואם הוא בא משל ציבור, הרי הוא מסמל את הברית, המונחת במשמרת הציבור. כי העם בכללותו אחראי לכך, שהברית תתקיים לעד וללא שינוי; פירושה ותוקפה אינם מסורים לשיקול דעתו של היחיד, אלא העם כולו שומרה וערב לה."

עתה הברית המסומלת בקרבן על ידי מלח קרויה "ברית אלהיך". מכאן, שהברית היא זו המונחת בארון, הקרוי על שמה "ארון ברית ה'". המלח הוא אפוא סמל לתורה – המתקיימת לעד וללא שינוי. ….יש להחדיר בכולו את התורה הנצחית, המשתמרת ללא שינוי בידי האומה. רק באמצעותה יוכל דבר מנכסינו (קומץ ולבונה) לפרנס אש – דת עלי אדמות; רק דרכה יוכלו שאיפותינו (אימורים) ומעשינו (איברים) להביא לידי השראת שכינה בתחתונים. מצות מליחה לא נאמרה בדם שהוא הנפש; כי הנפש כשלעצמה איננה משתנה. כנגד זה המצוה נוהגת בסולת, שמן, לבונה, אימורים, איברים; הללו זקוקים לחותם המלח של נצחיות התורה שלא יחול בה שינוי. כי התנאים החיצוניים של רכישת נכסים מתחלפים בזמן ובמקום; משתנות הדרכים להשגת מזון, רווחה ואושר; ובהתאם לכך משתנות גם השאיפות והפעולות."

ברוח דברים אלה נברך ונתברך בע"ה שנזכה בחודש אדר ב'שבת זכור', לזכור שהתורה היא נצחית ודבר ה' יקום לעולם ובכל מה שקורה בעולם בסופו של דבר יהיה לטובת עם ישראל.

שבת שלום ופורים שמח לכל בית הישיבה!