ההגדה של פסח והכרת הטוב – לפרשת צו ושבת הגדול

אנו קרבים לחג הפסח, ששיאו בליל הסדר כשכל משפחה ומשפחה מתכנסת סביב השולחן הערוך וקוראת את ההגדה כחלק ממצות 'והגדת לבנך'.

ויש לשאול, מדוע בחר מחבר ההגדה לספר את סיפור יציאת מצרים דרך הפסוקים "ארמי אובד אבי" בפרשת ביכורים בספר דברים, וללמוד את דרשות חז"ל והפירושים השונים על פסוקים אלו – והרי הדבר ממש לא מובן! היינו מצפים, שסיפור ההגדה יהיה מתוך הפסוקים שבספר שמות, ספר הגלות והגאולה, ואולי אפילו להתחיל את ההגדה מהירידה למצרים והמחלוקת הגדולה בין האחים – והנה זה לא מוזכר אפילו במילה אחת?!

שאלה זו שאל כבר ה'אברבנאל' בפתיחתו להגדה –

"למה עשה עיקר ההגדה מפסוקי משנה תורה, והוכיחם עם פסוקי המאורע? הלא יותר היה ראוי שיעשה עיקר ההגדה בסיפור המאורע, ויביא עליהם פסוקי 'והיה כי תבוא'"!.

מעיר על כך מורי ורבי הגאון הגדול הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל, ראש ישיבת ההסדר כרם ביבנה, שבז' באדר השנה מלאו כ"ח שנים לפטירתו, שאין זה דבר מקרי שבחרו מחברי ההגדה לתאר את יציאת מצרים דרך פרשת ביכורים. וההוכחה שלו מהרמב"ם, שמביא את זה להלכה, וזה לשון הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ז', הלכה ד') –

"וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש [דברים כ"ו]מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח…".

ומביא מורי ורבי את דברי רבי מאיר-שמחה מדווינסק בספרו 'אור שמח' על הלכה זו ברמב"ם, שמכיון שקריאת ההגדה נקראת 'עניה' על שם לחם עוני שעונים עליו דבריו הרבה ובפרשת ביכורים נאמר "וענית ואמרת",  לומדים מכך שצורת הסיפור תהיה דומה לפרשת בכורים.

ברם, עדיין השאלה מרחפת באוויר – האם בגלל איזו מילה דומה בפרשת ביכורים משמיטים את עיקר הסיפור הגדול של יציאת מצרים מהמקור שלו בספר שמות? הרי מטרת ההגדה היא הסיפור והיינו מצפים שהסיפור יהיה בצורה הכי ברורה ופשוטה?!

יש כאלו שעונים, שזה ענין 'טכני', משום שהסיפור בספר שמות הוא ארוך ועל כן אין זמן בליל הסדר להתחיל את הסיפור ממקור זה, ולכן הסיפור דרך פרשת ביכורים מעביר את המסר בקצרה.

המנמקים בצורך לקצר היו המלבי"ם וכן ה'אברבנאל', אך לענ"ד יש מקום להתייחסות אחרת לבחירת פרשת ביכורים. לפני שנביא את דברי מו"ר אני מוכרח לציין שהתחברתי מאוד לדברי הרב חרל"פ, שנותן טעם עקרוני לעניין, וזה כידוע לנו לא במקרה ששמו של משה רבנו אינו מופיע בהגדה ובפעם היחידה שהוא מופיע הוא נכתב אגב אורחא, וזה כפי שכתב הגאון מוילנא, להדגיש שיציאת מצרים לא הייתה בגלל מנהיגותו של משה או חכמתו וכו', אלא כולו על ידי הקב"ה – "אני ולא מלאך אני ולא שרף".

הרב חרל"פ מבאר, שלכן נבחרה פרשת ביכורים, משום שמתוארת שם יציאת מצרים ושמו של משה לא מופיע שם וזה ממש על פי אותו עקרון, שכל ההגדה באה להשריש את האמונה, שרק הקב"ה הוא מנהל את העולם וכל מי שפועל הוא רק שליח ושלא נטעה שמשה רבנו הוא בכוחותיו גאל את ישראל.

עתה נעבור להסברו של מו"ר הרב גולדוויכט. אחד היסודות הערכיים והאמוניים שלמדנו בבית המדרש ב'כרם ביבנה' מפי ראש הישיבה זצ"ל היה ערך 'הכרת הטוב', ערך שאותו אנו משתדלים בכל הזדמנות להנחיל לתלמידינו בישיבה בקרית הרצוג בבני-ברק. לדעת הרב גולדוויכט, כל הסיבה שסיפור יציאת מצרים מופיע דרך הבאת בכורים הוא כדי להדגיש את הערך של הכרת הטוב. אסור להכיר טובה לזולת רק כ'מס שפתיים', מן השפה ולחוץ, כפי שאומרים לילד קטן "תגיד תודה" – והוא אומר כך אך כל אחד מבין שזה נשאר מן הפה ולחוץ. מדובר בתהליך נפשי שעל האדם לעבור כדי להודות לחברו בצורה אמיתית ולהכיר בכך שיש לו צורך להיעזר באחרים. הכרה זו היא בעצם התחלת הכרת הטוב שלאחריה ההודאה בפה היא רק ביטוי להכרה הפנימית.

הבאנו פעמים רבות את מה שכתב רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שלמילה 'מודה' בעברית יש שתי משמעויות – האחת 'מודה באשמה' ואחת 'מודה לשני' – ואין זה במקרה, שהרי כדי להודות לאחר אני צריך להודות ב'אשמה' שהייתי צריך אותו  ואז אני מודה לו בלב שלם.

וכאן אנו באים לתורף התשובה, מדוע הובאה פרשת ביכורים לספר את הסיפור של יציאת מצרים – משום שהתייצבותו של מביא הביכורים בבית המקדש והסקירה שסוקר את הירידה למצרים ואת מה שעברנו שם, כל זאת מביא אותו להוקיר ולהעריך את העובדה שלאחר מאות שנים זוכה להביא מפרי האדמה לבית המקדש. כשנקרא את הפסוקים, נשים לב לחיבור בין ה'עכשיו' למה שהתרחש בהיסטוריה הרחוקה, וזה לשון הכתוב –

"וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְקֹוָ֛ק לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ: וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב: וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה:(ז) וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְקֹוָק֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ:(ח) וַיּוֹצִאֵ֤נוּ יְקֹוָק֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹפְתִֽים:(ט) וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְקֹוָ֑ק וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ:(יא) וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ" (דברים כ"ו א' – י"א).

שמחה אמתית והכרת הטוב מרגישים רק כשנחשפים לתהליך שעם ישראל עבר.

לקראת סיום, ברצוני להביא טעם נוסף שהתחדש לי השנה, וזאת בעקבות עיון בפירושי חז"ל המובאים בהגדה על כל מילה ומילה בפסוקים של הבאת ביכורים. שמתי לבי לכך, שכל הפירושים מעניקים לנו הסתכלות על מה שקרה בעבר עם ממד של הבטה והפנמת מוסר ולקח לכל הדורות. נסביר זאת בדרשה אחת על מילה אחת, הדורשים חז"ל על הפסוק – "ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב".

בעל ההגדה מביא את הפסוקים מיחזקאל (ט"ז, ו'–ז') כדרשה על המילה "ורב" –

"[ו]וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי:(ז) רְבָבָ֗ה כְּצֶ֤מַח הַשָּׂדֶה֙ נְתַתִּ֔יךְ וַתִּרְבִּי֙ וַֽתִּגְדְּלִ֔י וַתָּבֹ֖אִי בַּעֲדִ֣י עֲדָיִ֑ים שָׁדַ֤יִם נָכֹ֙נוּ֙ וּשְׂעָרֵ֣ךְ צִמֵּ֔חַ וְאַ֖תְּ עֵרֹ֥ם וְעֶרְיָֽה".

נשים לב, שבעל ההגדה הופך את סדר הפסוקים ומסיים בפסוק ו' את הדרשה על המילה 'ורב' "ואעבור עליך ואראך" וכו' – ופותח בפסוק ז' "רבבה כצמח" וכו',  ונשאלת השאלה מדוע הפך את הסדר והקדים את פסוק ז' לפסוק ו'?

נלע"ד לתרץ ולהסביר, שהפסוקים ביחזקאל משדרים מסר, לכאורה, שכתוצאה מכך שעם-ישראל התבוסס בדמו, למרות כן עם-ישראל ניצל על-אף שהיה 'ערום ועריה' ממצוות, אך בעל ההגדה כפי שפתחנו הפך את הסדר, לומר לנו שהצרות והדם של עם-ישראל זה אולי סמל לצרות ולרדיפות ולדם שנשפך במשך הדורות, אבל מאידך הדם הוא גם סמל ההצלה של עם ישראל, כאשר היה האות על הבתים. בעל ההגדה רצה לשדר מסר, שגם הצרות והדם שנשפך בעם ישראל היה לו תפקיד גם בגאולת מצרים וגם בגאולה העתידה ובכל הדורות, ומתוך הצרות צומחת הגאולה.

על כך יש משל נפלא של המגיד מדובנא, על חבר שלא ראה את חברו שנים רבות ונסע לבקרו בכפר במקום מגורו. בימים ההם נטולי הסלולרי והווייז לא יכול היה לדייק ולתזמן את מועד הגעתו ולכן כשהגיע לחברו לא מצאו בביתו ונאלץ להמתין בחצרו. לאחר שעות רבות הגיע החבר וכמובן הם התחבקו ושמחו איש עם רעהו. לפתע בעל הבית החל להתעצב ושאל את האורח מה קרה לדבורים שהיו בחצרו? או-אז סיפר לו האורח, שכאשר המתין נעקץ על ידי דבורה וכשראה שיש הרבה דבורים חס על בעל הבית וגרשם על ידי עשן ועוד, כמעשה חסד לבעל הבית. ברגע ששמע זאת בעל הבית, כעס על חברו כעס רב ואמר לו: "גזלת את פרנסתי! הדבורים האלו הם מקור פרנסתי וכרגע חזרתי ממכירת הדבש בעיר. אמנם הן עוקצות אבל הן גם מספקות דבש!".

והנמשל – גם הצרות והגלות, למרות כאבם הגדול חישלו את עם-ישראל וזיככו את נשמתם ואופיים.

נתפלל לקב"ה שכשם שבחודש ניסן נגאלו, כך ניגאל בחודש ניסן הבא עלינו לטובה בשמחה ובטוב לבב ובשלום-בית בין חלקי האומה, אמן כן יהי רצון!

חג כשר ושמח לכל בית הישיבה!