להדפסת דבר התורה לחצו כאן

בתחילת שבוע זה, עם-ישראל ומדינת-ישראל ציינו את 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה' בסימן הקהילות.

לאחר תפילת שחרית בישיבה, שוחחתי בפני התלמידים ואמרתי, שלצערנו הרב, השנה קיבלנו המחשה נוראית של יום אחד של 'שואה' בחג 'שמחת-תורה', בו נאלצו ילדים ותינוקות, זקנים ונשים, צעירים ומבוגרים, חיילים ואזרחים, להסתתר מפני קלגסי הרוצחים הערבים, השייכים לארגוני הטרור השונים, כמו גם 'סתם' ערבים שהצטרפו לרוצחים המאורגנים בחמת רצח וביצעו פשעים נגד האנושות, כפשוטו.

ציינתי בפני התלמידים, כפי שגם ציינו הרב הראשי לשעבר הרב ישראל מאיר לאו, וכן ראש הממשלה מר בנימין נתניהו ונשיא המדינה מר יצחק הרצוג, שאין להשוות את האסון והטבח שקרה לנו בחג 'שמחת-תורה' לשואה, וזאת מכמה סיבות .

השאיפה והרצון של הרוצחים הערבים היתה ועודנה כמו הרוצחים הנאציים – הרצון להשמיד להרוג ולאבד – מתוך האידיאולוגיה של שנאת ישראל תהומית! ברם, ההבדל הוא, שלא היה להם ביום מר ונמהר זה של 'שמחת-תורה' יכולת לבצע את זממם בשלמות, כי בסייעתא דשמיא לאחר יממה צה"ל התעשת ועד היום במשך שבעה חודשים רודפים אחרי הפושעים הללו ומחסלים אותם.

בהמשך היום, בזמן טקס 'יום השואה' שמתקיים מדי שנה בבית המדרש שבישיבה, נשאתי דברים כבן לניצולי שואה – 'דור שני לשואה'. סיפרתי לתלמידים הצעירים בתחילת דבריי, מה המשמעות של להיות בן להורים ניצולי שואה ואיך מרגיש מי שהוא 'דור שני לשואה'.

להיות 'דור שני לשואה' זה אומר לסיים את המנה בצלחת עד תומה מבלי להשאיר פירור כי "אוכל = חיים!".

להיות 'דור שני לשואה' זה אומר, שכאשר מקלפים את תפוח-האדמה עם סכין, צריך לקלף דק-דק, כדי שלא לבזבז כלום מהפרי או הירק עצמו, כי כל פירור ואפילו הקטן ביותר זה חיים.

להיות 'דור שני לשואה' זה אומר לעשות מכל חלק מהעוף דבר מאכל. זוכר אני כילד, שכאשר חזרו ההורים מהשוחט, תפקידנו כילדים היה להוריד את העור שעל רגלי העוף [היום העוף מגיע לחנויות בלי רגליים…], אחרי שהרתיחו וניקו אותו, ומזה אמא ע"ה עשתה 'מטעמים' לשבת, שנקרא 'רגל קרושה' או גאלער ביידיש [כן, ילדים – זה האוכל שזז ורוטט בצלחת…].

להיות 'דור שני לשואה' זה אומר להביא דגים חיים מחנות הדגים, לתת להם 'לשחות' בבריכה שבאמבטיה, עד שהגיע 'גזר דינם' ונטחנו דק-דק כולל העצמות, כי כל דבר צריך לנצל, ומזה עשו קציצות דגים הידועים לאהבה [ או לשמצה…] בשם 'גפילטע פיש'.

להיות 'דור שני לשואה' זה אומר, שהילדים שלנו נקראים בשמותיהם של הסבים והסבתות, הדודים והדודות, שנרצחו בשואה ולא זכינו להכירם. בנותי ובני כולם נקראים על שם מישהו שנרצח בשואה, והיה הדבר ברור לרעייתי ולי שכך ננהג ללא התלבטות כלל, על אף שחלק מהשמות היו אולי נשמעים 'מיושנים' מעט.

להיות 'דור שני לשואה' זה להבין, שה'דודה שלך', ה'אחות' של אמא, היא למעשה לא באמת אחותה הביולוגית, אלא חברת נפש מעיר הולדתה, ששרדה את השואה כמוה וקראו אחת לשנייה 'אחותי'. רק כשבגרתי, הבנתי לדוגמא שרחל ליפשיץ – אמו של הרב ד"ר אברהם ליפשיץ ראש החמ"ד לשעבר – היא לא ממש דודתי, אך אמא שלו היתה אחות של אמי במהות ועומק הקשר הרגשי ביניהן, והן החשיבו עצמם כאחיות ממש.

להיות 'דור שני לשואה' זה אומר לשיר בשבת את המנגינות שאבא ז"ל הביא מבית אבא, לפני ששרים את כל השירים המודרניים, ולמרות שמנגינות אלה מעט מיושנות ובקצב ישן, כל בני משפחתי כולל ילדיי ונכדיי ממשיכים את השירים והמנגינות של סבא אריה אבי ז"ל, כי ממשיכים את מה שניסו הגרמנים הנאציים להשמיד, לא רק את גופם של קרובינו, אלא גם את הנשמה היהודית – ואת זה לא ניתן להם.

להיות 'דור שני לשואה' זה אומר, שכאשר זכיתי בפעם הראשונה להיות סבא, לקח לי קצת זמן להבין מה בעצם תפקידי כסבא ומה אני אמור לעשות וכיצד להתייחס לנכדיי, כי לא זכיתי לסבים וסבתות שנרצחו כולם ע"י הנאצים וכל מה שידעתי הוא שאני קרוי על שם סבא שלי – משה צבי.

להיות 'דור שני לשואה' זה אומר לשמוח במה שיש ולהיות מאושרים שזכינו לחיות בארץ-ישראל. אבא זכרונו-לברכה, שהשבוע בערב יום השואה מלאו שתים-עשרה שנה לפטירתו, תמיד לא הבין מדוע אנשים 'מקטרים' על הארץ שלנו. אני זוכר שכילד קטן הרכיב אותי אבא על כתפיו וכך צעדנו למצעד צה"ל שהיה בתל-אביב וההתרגשות שלו מלווה אותי עד היום, לראות את הנס הגדול והבלתי-ייאמן, שלעם ישראל יש כח מגן משלו ויש חיילים יהודים עם טנקים ומטוסים להגן על עצמם. אך לפני שנים מעטות, כשמונים שנה בלבד, היינו להפקר, למרמס, ללעג ולהשפלות, הובלנו כצאן לטבח – והנה למרות הכאבים ולמרות המלחמות 'ואנחנו קמנו ונתעודד' ובסייעתא-דשמיא מסוגלים להגן על עצמנו ואמנם משלמים מחיר יקר אבל כבוד ישראל נשמר.

ישיבתנו ממוקמת בעיר בני-ברק, וכשנוסעים ברחובותיה, לא ניתן לפספס את שמות בתי המדרש, החסידויות השונות ואף הרחובות, שמנציחים את גדולי הרבנים והאדמורי"ם ואת הישיבות ובתי-המדרש השוקקים שהיו טרום-השואה, ושנהרסו ונחרבו בשנות הזעם – וההנצחה היא הניצחון!

השבת נקרא את 'פרשת קדושים' והשנה באופן נדיר פרשה זו נקראת בנפרד מפרשת 'אחרי-מות'. ואולי ניתן לומר, שיש בהחלט ייחודיות לשבת זו, כי היא נמצאת במהלך 'ימי התשועה' – בימים שבין 'יום-השואה' ל'יום העצמאות' – ואין זה במקרה.

נשים לב, שהמילה 'קדושים' מופיעה בפרשתנו במספר מקומות – והלא דבר הוא!

בתחילת הפרשה (י"ט, ב') נאמר –

"דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם".

וכן בהמשך נאמר –

"וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְקֹוָ֑ק וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי…וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק מְקַדִּשְׁכֶֽם…וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם".

על הפסוק הראשון אומר רש"י –

"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קְדֹשִׁים תִּהְיוּ – מְלַמֵּד שֶׁנֶּאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ בְּהַקְהֵל, מִפְּנֵי שֶׁרֹב גּוּפֵי תּוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ".

מה המיוחד בפרשה זו, ש'רוב גופי תורה תלויין בה'? – מצוות שבין אדם לחבירו!

בשבוע הבא נחגוג את יום העצמאות השבעים-ושש של מדינת ישראל, כאשר אנחנו עדיין בעיצומה של מלחמת 'חרבות ברזל' ועלינו להבין, שכל מה שקורה עכשיו ומה שקרה לפי שמונים שנה בשואה הנוראית, זה משום שהציווי של עם-ישראל לחיות חיי קדושה הוא בבחינת 'אצבע בעין' לשונאי ישראל. תופעת האנטישמיות הגוברת והולכת בעולם, שאין לה אף הסבר הגיוני המתקבל על הדעת, היא על עצם קיומנו והיותנו כיהודים.

לכן, חובה עלינו לקיים כיהודים את המצוות שבין אדם לחבירו – כיבוד הורים, דאגה לזולת ולחלש, משפט צדק ועוד ועוד – שכותרתן היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך"! את האנטישמים לא ממש מעניין מאיזה מגזר או עדה כל אחד מאיתנו והמסר הזה צריך להדהד בנו, בוודאי לאחר שנה מכוערת ומסכסכת שהקדימה את המלחמה הזו.

לפני שנים רבות בעיצומה של השואה , כתב עורך מעריב המיתולוגי ד"ר עזריאל קרליבך את הסיבה האמיתית לשיטתו לשנאת ישראל ונביא אותו במקורו במאמר שנקרא "כי עליך הורגנו" –

"…הם לא הרגו אותם מפני שהיו חלשים מהם, אלא מפני שהיו טובים מהם. הם לא הציתו את בתי ישראל בעיירות, אלא מפני שהאינסטינקט לחש להם, שאלה הבתים היחידים בעולם, שבנה לעצמו עם מבלי לעשוק עם אחר…הם התפרצו לחדרי הבתים האלה, מפני שהרגישו שבפינות האפלות ההן, בכל הדוחק ובכל החלאה, מקננת ירושת דורי דורות של כיסופים לחיים טהורים של יראת חטא, של ביטול כל ממלכות הארץ מפני מלכות שמים…הם שיברו את רהיטי הבית, מפני שאפילו בביתו של האחרון שבישראל עמד שולחן, שיהודי כשר בסעודתו הצנועה העלה אותו לדרגת מזבח.

הם התעללו ביונקים אילמים, מפני שכבר ממבטו של ילד יהודי בן יומו מבריקה תביעת הצדק ומסנוורת עיני רשעים. הם התפרצו לעליית הגג, מקום שם ישבו תינוקות של בית רבן ועסקו בתורה בקול חנוק, מפני שכל עוד זה נישמע בעולם אין השטן יכול לישון במנוחה. הם חיללו את כתבי הקודש, מפני שמהאותיות המתות בוקע הקיטרוג, הליגלוג, הבוז לכל ישותם. "יודען ריין" ריקות לגמרי צריכות להיות הערים בטרם תוכל הטומאה להציפן….".

בהתקדש יום הזיכרון לחיילי צה"ל ויום העצמאות הבא עלינו לטובה, נזכור ונזכיר שאנחנו 'עם של סגולה' מכל העמים, נעלה את זכרם של הלוחמים הקדושים והטהורים ושל הנרצחים בפעולות האיבה, נתפלל לשלומם של החטופים והנעדרים ונתפלל למותם של המחבלים הרשעים והטמאים – במהרה בימינו אמן!

שבת שלום לכל בית הישיבה ומועדים לשמחה לגאולה השלמה!