הישיבה התיכונית בני עקיבא, קרית הרצוג, בני ברק

פרשת שמיני

פרשת שמיני-וידם אהרון

שורות אלו נשלחות אליכם בתקופה שלצערנו הרב נרצחו אזרחים ישראלים ביניהם אחים בני משפחה אחת ובשבוע האחרון לדאבוננו הרב נרצחו אם ובנותיה בנסעם ברכבם בבקעת הירדן הי"ד .

בשבוע הבא יציין עם ישראל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ימים בהם אנו מנסים ללמוד ולהבין עד כמה שניתן להבין בשכל את האירוע הטרגי הגדול בהיסטוריה היהודית .

אנו חוזרים ומעלים את מה שכתבנו בעבר לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה בהתייחסות לפרשת השבוע פרשת שמיני .

קהילת ורשה טרום השואה מנתה כ330,000 יהודים, כאשר כל אדם שלישי ברחוב היה יהודי. אחד הרחובות המרכזיים בוורשה נקרא עד היום "שדרות ירושלים". שש מאות בתי-כנסת פעילים היו בוורשה, ישיבות לרוב ובתי מדרשות, אך מכל הפאר הזה נשאר רק בית כנסת אחד – 'נוז'יק', בית הכנסת שרד "הודות" לכך שהמקום שימש את הגרמנים הנאציים ימ"ש לאורוות סוסים וכך נשאר שריד אחד לקהילה מפוארת שנעלמה.

הרב יצחק-ידידיה פרנקל זצ"ל, שהיה רבה הראשי של תל-אביב וחמיו של הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, זכה לפני השואה ללמוד בוורשה אצל גדולי ישראל, ביניהם הרב מנחם זמבה הי"ד ועוד רבנים ידועישם. הרב עלה ארצה בשנת 1935, לאחר שחווה התקפה אנטישמית נגדו ברחוב בוורשה ורק לאחר שקיבל את ברכתו של האדמו"ר מגור אליו הלך לעיירה גורה-קלוואריה. בשנת תשכ"ג [1963] ביקר בפולין ויצא כחבר משלחת ישראל לציון 20 שנה למרד גטו–וורשה. בטקס שהתקיים ליד האנדרטה של רפפורט, במקום שהיה פעם מרכז הגטו,התעלמו מארגני הטקס לחלוטין מגבורת יהודי הגטו והתייחסו אליהם כאזרחי פולין שנלחמו נגד הפשיסטים. ללא תאום מראש, נעמד הרב פרנקל וזעק את הקדיש בקול רם וזו הייתה הפעם הראשונה, בה יהודי אמר קדיש לזכר הנספים במקום הרצח.

אותו השבוע בה ביקר הרב פרנקל בוורשה היה פרשת שמיני, בה מספרת התורה על מותם של נדב ואביהוא בני אהרון. הרב פרנקל זצ"ל עלה לבמה לדרוש וציטט את הפסוק מפרשתנו "ואחיכם בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' ". אין כמו פסוק זה לתאר את מה שראה הרב בוורשה, אחרי עשרים שנה בה חי ולמד תורה, מול המציאות השונה של חורבן והרס.

הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל, שראה שליחות בחייו להנציח ולהזכיר את שעבר על עמינו, הביא בהזדמנויות שונות ורבות את זעקתו של הנביא ירמיהו " מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלַ‍ִם מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ" [איכה ב' י"ג]. שאל הרב, מדוע דימה את השבר של בת ציון לים? – אלא, אסון שקורה בים בו אנייה טובעת, לאחר כמה שעות האנייה תשקע בתהומות-ים ואף אדם לא יזהה שהתרחש כאן משהו, מה שאין כן ביבשה, שכל אסון כרעידת-אדמה נוראית, ניתןלראות את תוצאות האסון עוד תקופה לא מעטה. אסון השואה דומה לאסון בים – חורבן מוחלט ללא זכר כמעט למה שהיה לפני כן. אחריו עלה הרב אליהו כץ, רבה של ברטיסלבה ולימים רבה של באר שבע ואף הוא ציטט מתוך פרשת השבוע 'שמיני' את שתי המילים "וידם אהרון"!!.

אין ספק, שהאירוע הטראומטי של מות שני בני אהרון הוא לימוד לדורות, כיצד הגיב אהרון לאירוע ומהי כוונת שתיקתו לדברי הנחמה של משה. "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ןהוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר ה' לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן". מה התכוון משה לומר במילים אלו לאב הדואב על מות בניו?

האירוע הקשה הזה מזכיר לנו אירוע דומה, שקרה שנים רבות לאחר מכן לרבי יוחנן בן זכאי וכך מסופר במסכת 'אבות דרבי–נתן' [נוסחא א' פרק י"ד] – "כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו. נכנס רבי אליעזר וישב לפניו ואמר ליה: 'רבי! רצונך אומר דבר אחד לפניך?' אמר לו: 'אמור'. אמר לו: 'אדם הראשון היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומין, ומנין שקיבל עליו תנחומין? שנאמר 'וידע אדם עוד את אשתו' (בראשית ד' כ"ה) – אף אתה קבל תנחומין'. אמר לו: 'לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא הזכרת לי צערו של אדם הראשון?!'." המנחם הראשון ניסה לנחמו בזה שאדם הראשון החליט לנצח את המוות והביא עוד ילדים, סימן לכךשהוא התנחם והמשיך את החיים, אך ריב"ז לא קיבל זאת.וכך ניסה תנא נוסף לנחמו באופן דומה – "נכנס רבי שמעון ואמר לו: 'רבי! רצונך אומר דבר אחד לפניך?' אמר לו:'אמור'. אמר לו: דוד המלך היה לו בן ומת וקיבל תנחומין ואף אתה קבל תנחומין, ומנין שקיבל דוד תנחומין? שנאמר 'וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה ותלד בן ויקרא את שמו שלמה'(שמואל ב' י"ב כ"ד) – אף אתה רבי קבל תנחומין'. אמר לו: 'לא די שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני צערו של דוד המלך?!'." וכן נכנסו אחרים וסיפרו על גדולי עולם שהצדיקו עליהם את הדין ולא קבל עד ש… – "נכנס רבי אלעזר בן–ערך… וישב לפניו ואמר לו: 'אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהפקיד אצלו המלך פיקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אוי לי אימתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום. אף אתה רבי היה לך בן, קרא תורה מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא ויש לקבל עליך תנחומין כשהחזרת פיקדונך שלם'. אמר לו: 'רבי אלעזר בני! ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמין'."

רבי אלעזר בן–ערך לא הביא לאבל דוגמאות מאסונות של אחרים, גם לא מאהרון הכהן כפי שעשה התנא רבי יוסי. הוא הבין, שצרת רבים היא נחמת שוטים, או כפי שנהג לומר הרב קוק 'צרת רבים – נחמת רשעים'. רבי אלעזר בן–ערך התייחס לבן האישי שלו והמשל ממחיש שצריך לקבל תנחומים, כאשר הוא עצמו הצליח בחינוך הילד שלו ומחזיר את הפיקדון שלם. רבי אלעזר לא חלק על התנאים האחרים,שאבלותם של דוד, איוב, אהרון ואדם–הראשון יכולים לשמש מודל כיצד לקבל את האסון הנורא שפקד אותם, אבל רבי יוחנן בן זכאי רצה להרגיש ולהבין כיצד הוא יכול להגיע לדרגתם ורק על ידי המשל הבין שעשה כאבא את שלו וזכה שבנו חי חיים מלאים ונכונים. ויתכן, שגם תגובת אהרון בשתיקתו כשמשה אמר לו 'בקרובי אקדש' היא בעצם קבלת תנחומים, שהחזיר את הפיקדון שלם וזו קבלת הדין האמתית, שהבין שבניו חיו את חייהם כקרובים לה' .ברם, צריך להעיר, שכמובן אהרון וכן כל גדולי עולם ודאי הצטערו ובכו על מות יקירם, אך בשלב מסוים התעשתו,כפי שאומר בעל 'עקידת–יצחק' [ויקרא שער נ"ט פרשת שמיני) – "…'וידם אהרן', שהיה בוכה בקול ואז שתק...על זה האופן נאמר 'וידם אהרן' לאמר שלא השיב דבר, כי הוא באחד ומי ישיבנו".

דוד המלך אומר בתהלים "הָפַ֣כְתָּ מִסְפְּדִי֘ לְמָח֪וֹל לִ֥י פִּתַּ֥חְתָּ שַׂקִּ֑י וַֽתְּאַזְּרֵ֥נִי שִׂמְחָֽה: לְמַ֤עַן׀ יְזַמֶּרְךָ֣ כָ֭בוֹד וְלֹ֣א יִדֹּ֑ם יְקֹוָ֥קאֱ֝לֹהַ֗י לְעוֹלָ֥ם אוֹדֶֽךָּ". לענ"ד, אפשר לפרש, שדוד המלך מלמדנו, שיש מצב בו הקב"ה הופך את האבל לשמחה.הפיכת ה'מספד' ל'מחול' איננה בהכרח כאשר קורה באמת משהו אובייקטיבי המצדיק 'מחול', אלא הדבר תלוי באדם עצמו, כיצד הוא חי אחרי האבל. דוד לא רק שתק וקיבל את הדין, אלא המשיך לזמר ולשבח על מה שאפשר.

אחד מאנשי העדות היותר מפורסמים, שיצא עם משלחות נוער לפולין, הוא יוסף הנזל ז"ל, שנקרא 'האיש מחיספין'[כתבנו על דמותו במאמרנו לפרשת 'בא' – "התפילין כסמל למחויבות"], אשר עבר בגופו את כל מאורעות השואה והיה מלמד את המשלחות את הלחן המיוחד למילים "הפכת מספדי למחול לי…למען יזמרך כבוד ולא ידום" וזו נהפכה למנגינת המשלחות, שמבטאת את המשך החיים לאחר השואה.

"וידם אהרון" מול ו"לא ידום" של דוד המלך הינן שתי דרגות ענקיות, אולם לעניות דעתי "למען יזמרך כבוד" של דוד המלך "ולא ידום" מבטא את כוח החיים העצום, כפי שהבאנו במדרש לעיל על דוד המלך, ועל ידי כוח חיים זה,בנה יוסף הנזל ויצר ושיכלל והיה שותף מלא בבניינה של ארצנו. לא רק שקיבל את הדין אחרי השואה בבחינת 'וידם אהרון', אלא קיים את דברי דוד המלך 'למען יזמרך כבוד ולא ידום'.

נתפלל, שנהיה ראויים לאותו דור של תקוה, אמונה וחזון ויחד עם הבכי על השריפה ששרף ה',נודה לקב"ה על שזכינו להכיר את דור הגלות והשואה אבל לחיות בדור של תקומה בארץ ישראל.