'והזרתם' – האם זו אזהרה? – לפרשת תזריע-מצורע

לפעמים די ב'היעלמותה' של אות אחת בתורה, כדי לעורר את חז"ל להבין מדוע 'נעלמה' אות זו. דוגמא לכך מוצאים אנו גם בסוף פרשת 'מצורע', במילה הראשונה המופיעה בפסוק –

"וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֙תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת־מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם" (ויקרא ט"ו, ל"א).

לכאורה, המילה שהדגשנו הייתה צריכה להיות כתובה בתוספת האות ה"א, דהיינו: 'והזהרתם'.

חז"ל בכמה מקומות מפרשים את המילה הזו, לא מלשון 'אזהרה', אלא מלשון 'נזירות', כלומר: 'התנזרו'. וזה לשון הפסיקתא זוטרתא –

"והזרתם את בני ישראל אין נזירה אלא הפרשה. והזרתם את בני ישראל מטומאתם הרי זו אזהרה. ולא ימותו בטומאתם הרי זה עונש. בטמאם את משכני אשר בתוכם אף על פי שטמאין שכינה ביניהם" (לקח טוב, ויקרא דף מו עמוד א).

בהתאם לכך שמשמעות המילה היא מלשון פרישה ונזירות, יש לברר מה בדיוק התכוונה התורה בהוראה שצריך לפרוש?

לדעת חלק מחז"ל, הכוונה היא שעל הבעל לפרוש מאשתו סמוך לתאריך שהיא אמורה להיות נידה וזה מתוך זהירות שלא להיכשל באיסור החמור של קירבה פיזית לאשה בזמן נידתה.

הדברים מובאים בילקוט שמעוני, בתוספת העונש החמור שמוטל על האדם רחמנא ליצלן אם לא נזהר. וכל זה נלמד מההטיות השונות של המילה 'והזהרתם'. מאידך, מהמשך הפסוק עוד לומדים, שאעפ"כ השכינה לא מסתלקת מהאדם שחטא. וזה לשון המדרש בילקוט –

"והזרתם את בני ישראל [טו, לא] א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים דכתיב והזרתם את בני ישראל וכתיב והדוה בנדתה וסמיך ליה אחרי מות שני בני אהרן, והזרתם את בני ישראל מטמאתם הרי זו אזהרה, ולא ימותו בטמאתם הרי זו עונש, בטמאם את משכני אשר בתוכם אף על פי שהן טמאים שכינה ביניהם…" (פרשת מצורע רמז תקסח).

כוונת המדרש, שלמרות שהאדם עלול לחטוא במקרים אלה של טומאה, בכל אופן הקב"ה שוכן בתוכם. מסביר זאת בצורה נפלאה רש"ר הירש, שבני אדם אינם מלאכים ואי אפשר לנתק אותם מרגשות שהוא מגדירן 'חושניים' וזה לשונו –

"נקודת המוצא של תפקידים אלה [לחנך את העם לטהרה] איננה אוטופיה של על-חושניות שאיננה קיימת כלל בין דרי מטה; אלא מיד הוא אומר בפרק הסמוך (טז, טז): "השוכן אתם בתוך טומאתם"; וכן נתבאר בתורת – כהנים לפסוק שלנו: "בטמאם את משכני אשר בתוכם – אף – על – פי שהם טמאים שכינה ביניהם". כי יודע ה' את נפש האדם ואת הגופניות החושנית שבו; גלויים וידועים לפניו כל הגירויים, המפתים לחוסר חירות מוסרית; ודווקא בהתחשב בבחינת הטומאה של האדם – ולצידה ("שכן") – הוא נתן לו את התורה, ששכינתו תלויה בה; ושלהבתיה של אש – דת תעורר באדם את הבחינה האלוהית שבו; בה ישלוט בריבונות ובחירות על כל כפייה חושנית שבו; יעלה גם את יצריו החושניים – כדי לעבוד בהם את ה' ולקיים את מצוותיו. בכך ניתנה הברירה בפני העם הזה: יתחנך לטהרה על – ידי התורה – ויזכה לחיי עולם עוד בעולם הזה; או ימות בטומאתו תוך כדי סילוף רעיון הטהרה – בניגוד ל"משכן ה' אשר בתוכו".

פרשן הפשט רבנו אברהם אבן-עזרא מאמץ את פירוש המילה 'והזרתם' כנזירות ופרישה, אך טוען שאין כאן חסרון של אות וזו מילה בפני עצמה, ואין צורך להביא זאת כדרשה. וזה לשונו –

"והזרתם יש מפרשים בו והזהרתם בחסרון הה"א, וזה לא יתכן, כי הה"א איננו מאותיות המשך, כי לא יהיה נח נעלם כי אם בסוף המלה. רק פירושו, כמו וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כב, ב) כעין והרחקתם. וממנו נזיר, שהריק נפשו מתאות העולם".

דרך נוספת להבין מילה 'חריגה' זו העלה רבי יוסף בכור שור, ולשיטתו משמעות המילה 'והזרתם' היא מלשון דבר 'זר' לבני ישראל, כלומר: כל הטומאות שמוזכרות לפני כן. וזה לשונו –

"והזרתם את בני ישראל מטומאתם. נראה לי לשון זרות עטרה אישטרונייריא [בלע"ז].

ונוסיף עוד, שמר זוטרא בגמרא (מועד קטן ה'.) למד מפסוקנו רמז לכך, שיש חובה לשים מצבה על הקברים או כל סימן אחר, כדי שאנשים יידעו שיש קבר ולא יאכלו שם תרומה.

נביא את המשך דבריו של הרש"ר הירש, המלמד אותנו כרגיל בעומק מטרת ההינזרות מאותם דברים שהתורה מייחסת להם ומגדירה אותם כטומאה, וזה לשונו –

"…נמצאת הוראת היסוד: התרחקות והיבדלות – לא רק מבחינה מקומית – אלא פרישות הדורשת שליטה עצמית מוסרית. …כאן נדרשת "הינזרות" מכל טומאה – ובייחוד מטומאתם, הנובעת ממצבים גופניים של האדם עצמו: מטומאה היוצאת עליו מגופו. הינזרות זו דורשת שליטה עצמית מוסרית. מטרתה – כמטרת דיני טומאה בכלל – היא החירות המוסרית הניכרת בשליטה עצמית. …מבחינה מעשית, נצטווינו כאן לעשות סייג להלכות טומאה; על העם לדקדק בהם בהקפדה יתירה – תוך כדי ביקורת עצמית. ומצוות ההינזרות ביחס להלכות טומאה – היא כחובת ה"שמירה" ביחס לכל התורה כולה: נצטוינו להתרחק – לא רק מטומאה קיימת – אלא גם מטומאה הקרובה לבוא: בין קרובה מבחינת המקום, בין קרובה מבחינת הזמן ".

הסברו של הרש"ר הירש הוא אחד היסודות החשובים במחשבת היהדות. כוונת התורה בתרי"ג המצוות היא שליטה של האדם על גופו, מחשבתו, מעשיו וכוונותיו, וכפי שמדגיש רש"ר הירש לא רק ממה שעומד לפתחו של האדם כאן ועכשיו, אלא עליו להיזהר ממה שעתיד להיות ולקחת זאת בחשבון. יחד עם זאת, מדגיש הרב הירש את הזווית החינוכית בציווי זה, ומלמדנו שאת הציווי הזה אפשר להקנות לעם רק על ידי הוראה וחינוך, וזה המשך דבריו –

"…אולם מצוות ההינזרות מטומאה לא הופנתה במישרין אל העם; שהרי לא נאמר כאן: וינזרו בני ישראל מטומאתם; אלא הוטל תפקיד על משה ואהרן להביא את העם לידי הינזרות מכל טומאה – על – ידי הוראה וחינוך. שהרי כל שליחות משה ואהרן – הלימוד והמעשה והחינוך לקראת שניהם – כל אלה תלויים בשמירה על תודעת הטהרה…כל דין מדיני טומאה אומר לכל יחיד בישראל: אין ה' שוכן רק עם 'משה ואהרן' – בשכבת העילית הרוחנית והכוהנית; אלא ה' שוכן 'בתוכם', בתוך בני ישראל; והחירות מכל כפייה של טומאה היא מצוה ראשונה המוטלת על כל יחיד. כי ה' נתן משכנו בתוך העם; בו הטיל עליו תפקידים, היכולים להתקיים רק על יסוד הטהרה – הווה אומר: על יסוד החירות המוסרית".

לסיום מאמרנו, נחבר את פתיחת מאמרנו למה שלמדנו השבוע בדף היומי. פתחנו בכך, שלכל אות בתורה יש משמעות ואם התורה בחרה להשתמש במילה מסוימת תוך כדי השמטת אות אחת הרי זה אומר דרשנו. ובאמת, זו ההזדמנות להביא דברי הגמרא במסכת סוטה (כ'.) על החשיבות של כל אות בתורה. הגמרא שם מספרת על תלמידו של ר"ע, כשעמד לפני רבי ישמעאל וענה לו לשאלתו שהוא סופר סת"ם, הזהיר אותו שלא יחסיר אות אחת או יוסיף אות אחת חלילה, כי בכך מחריב את העולם, משום שחסרון אות אחת או תוספת משנה את המשמעות לפעמים מן הקצה לקצה. ועל זה ענה לו, שבוודאי שדבר זה לא יכול לקרות אצלו, משום בקיאותו הרבה ביתרות וחסרות, אבל הוא שם חומר מסוים בדיו שנקרא קנקנתום ובכך מונע אם זבוב יישב על תג למשל של האות ד', הרי יוריד את התג ואז האות תיהפך לרי"ש. נביא את לשון הגמרא –

"א"ר יהודה אמר שמואל משום ר"מ: כשהייתי למד תורה אצל ר"ע, הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר; כשבאתי אצל ר' ישמעאל, א"ל: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני, אמר לי: בני, הוי זהיר, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא תחסיר אות אחת או תתיר אות אחת, נמצאת אתה מחריב את כל העולם כלו; אמרתי לו: דבר אחד יש לי שאני מטיל לתוך הדיו וקנקנתום שמו, אמר לי: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו? התורה אמרה: ומחה, כתב שיוכל למחות. מאי קא"ל ומאי קא מהדר ליה? הכי קא"ל: לא מבעיא בחסירות ויתירות דבקי אנא, אלא אפילו למיחש לזבוב דדילמא אתי ויתיב אתגיה דדלי"ת ומחיק ליה ומשוי ליה רי"ש, דבר אחד יש לי שאני מטיל לתוך הדיו וקנקנתום שמו".

מספרים על הגאון הצדיק, רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, שראה פעם אדם שהחזיק בידיו טרנזיסטור קטן וכאשר שמע קול בוקע מתוכו שאל בתמיהה גדולה: "האם באמת אפשר להפעילו בלי חיבור לחשמל?" כאשר נענה בחיוב, הוסיף לשאול: "ומה יקרה אם יחסר במכשיר אפילו בורג קטן אחד, הרי בלי ספק לא יוכל לפעול כלל, לא כן?" כאשר השיב הנשאל שנכונים דבריו בזה, אמר: "ולמה אם כן, קשה להאמין, שכאן על הראש מונחת קופסא קטנה, התפילין, המושכת שפע של קדושה ממרום, בלי שום חיבור הנראה לעין והכל באמצעות הדברים שהיא מכילה בתוכה, שהן הפרשיות שנכתבו בתכלית השלימות והקדושה ואם חסר אפילו קוצו של יוד נפגמה הפעולה ונפסק השפע?".

ועוד מסופר על רבי מאיר מפרימישלאן, ששאל: "מפני מה אנו קוראים ביידיש ליהודי 'יוּד'?". וענה: "לאות יו"ד בעברית יש רגל קצרה וקטנה. אם מגרדים מעט מן הרגל נשאר מעליה רק כתם פשוט. ואם מוסיפים על הרגל הזו, שוב נעלמת היו"ד והופכת לוי"ו. כך הוא גם היהודי: אם חיסר מעט מן היהדות – נשאר הוא רק כתם מלוכלך".

אם כן, למדנו שוב עד כמה מדוייקת תורתנו הקדושה וכל אות ותג – בהופעתן או בחסרונן – בעלי משמעויות רבות, ועלינו מוטלת החובה לדייק ולדקדק בתורה ובמצוותיה ובכך נמנע גם אנו את חורבנו של העולם ח"ו, ואדרבה, נזכה לבניינו של עולם ומתוך כך לבניין בית מקדשנו, מקום השראת השכינה, בב"א.

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!