גירסא להדפסה

בכל התורה כולה, כאשר התורה מכריזה על ביאת הארץ אתה חש את הבשורה בפסוק. למשל בפסוקים של הבאת ביכורים בפרשת 'כי תבוא' –

"וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ…".

בפרשתנו אנו נתקלים לכאורה בסתירה. מצד אחד התורה מדברת על כך שנבוא לארץ ונקבל כ"מתנה" נגע צרעת בבתים. כל אחד מבין שזה לא כל כך משמח, בלשון המעטה, לקבל בשורה כזאת. ברם, האופן שזה מנוסח בפסוק נראה כרגע משמח במיוחד. אפשר להיות בשמחה כשמדובר על נגע צרעת? נראה את הפסוק –

"כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם".

המילים בפסוק מבטאות באופן ברור לשונות של שמחה – 'כי תבואו', 'נותן לכם', 'ונתתי'.

שאלה נוספת מתעוררת על עצם קיום האירוע הזה. כשאנו קוראים את דברי רבי אלעזר ברבי שמעון בתוספתא (נגעים ו'), אנו לומדים שצרעת בתים לא הייתה מעולם וזה לשונו במשנה שם –

"בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? אלא לומר לך: דרוש וקבל שכר".

אם לא התרחשה מעולם צרעת בתים, אז נשאלת השאלה לשם מה זה נכתב – ועל כך עונה: 'דרוש וקבל שכר'. ועלינו להבין למה הכוונה 'דרוש וקבל שכר'? לאיזו דרשה מתכוון רבי אלעזר שעליה נקבל שכר? [לגבי 'בן סורר ומורה' שנאמר גם כן 'דרוש וקבל שכר', מובן שיש הרבה מה לדרוש בעניני חינוך].

ועוד עלינו להבין את דברי רש"י בפרשתנו, בהתעלמות מוחלטת מדברי רבי אליעזר, שבו רש"י מסביר על פי דברי חז"ל מה שמחה יש בנגעי הבית –

"בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן".

יתכן ורש"י יסביר את דברי רבי אלעזר בתוספתא, שהדור שנכנס לארץ ודאי שהיתה צרעת בבתים וזה היה בתורת נס ומתנה של המטמונות שהחביאו הכנענים, אך זה לא דבר שקרה או יקרה לאחר שנכנסו לארץ בשנים שלאחר מכן .

אבל דברי רש"י קשים מצד עצמם. מדוע הקב"ה צריך לתת להם מתנה כזו של אוצרות שהחביאו הכנענים באמצעות דבר רע כמו צרעת הבית? מעבר לפגיעה הפיזית של הצרעת, ישנו גם צד של בושה, שמגלה את ההתנהלות הלא כל כך נאותה של אנשי הבית וכפי שאומרת הגמרא (ערכין ט"ז.), שצרעת הבית באה על גזל ועל צרות עין ועצם הדבר שלקה בכך מעידה שהוא שייך לחבורת צרי העין והגזלנים.

ואכן, טוען רבי משה פיינשטיין בספרו 'דרש משה', שלאותו אדם שהתנהג בצורה לא ערכית אכן מגיעה צרעת הבית, כדי שיחזור בתשובה. יחד עם זאת, משום שכנראה יש לו גם זכויות, זכה אגב זה במטמון.

אך, עדיין אנו שואלים – מדוע דווקא דרך צרעת הבית שמאלצת אותו לנתוץ את אבני הבית ועל ידי כך מתגלה קלונו ברבים? האם אין דרכים אחרות לתקן את מעשיו של האדם?

על כך אנו מוצאים תשובה במדרש, שהתורה מעוניינת שיתגלה קלונו ברבים ועל ידי זה יחזור בתשובה. איך זה קורה? על כך אומר המדרש (ויקרא רבה פרק י"ז ב' ) –

"הא כיצד? אדם אומר לחברו: השאילני קב חטים ואמר לו אין לי! קב שעורים? אין לי! קב תמרים? אין לי! אישה אומרת לחברתה: השאילני נפה! היא אומרת אין לי! השאילני כברה! ואומרת אין לי! מה הקדוש ברוך הוא עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו ומתוך שהוא מוציא את כליו הבריות רואות ואומרות: לא היה אומר אין לי כלום? ראו כמה חטים יש כאן!! כמה שעורים כמה תמרים יש כאן!! ..לפיכך משה מזהיר את ישראל כי תבואו אל ארץ כנען".

האם אין זו דרך קיצונית מדי כדי ללמד את האדם לקח? האם אין כאן חלילה התעללות חברתית בבן אדם? כך לבייש יהודי ברבים?…

על כך טוען רבי עובדיה ספורנו, שהיה רב ורופא מראשי קהילת רומא לפני כ-500 שנה, בספרו על פרשיות השבוע. הרב טוען שלדעתו זה ממש הפוך!! אבל לא בהיבט הפרטי, אלא מצד כלל ישראל. מתוך זה שהקב"ה מרחם על עם  ישראל כשרובו הולך בדרך ה', אז נוקט ה' בדרך זו. נלמד מדבריו את הסיבה –

".. ובחמלתו עליהם כשיהיה הרוב מהם לרצון לפניו אמר לעורר היחידים מהם, ראשונה בנגעי בגדים אשר עליהם באה הקבלה שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים, וכשלא יספיק זה יעוררם בנגעי בתים אשר בהם גם כן לא יבא נגע צרעת בטבע כלל…וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה זו, [=ירידת הדורות] אין זיכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים עד שאמרו קצתם ז"ל שלא היו לעולם" (ספורנו י"ג, מ"ז).

לטענתו, כשהיה מדובר ביחידים, הייתה תועלת רבה בנגעים אלו, משום שאותו אדם שהיה צר עין היה רואה שאף על פי שהוא נהג בצרות עין, הקב"ה משפיע עליו אוצרות ומתוך כך יגרום לו להרהר בתשובה וגם עונשים אלו נעשו בהדרגה. אבל עונש זה כשיטה חינוכית נפסק, כאשר חלה ירידה במצב הרוחני של עם ישראל.

כמובן שכל זה יכול לקרות לעם ישראל רק בארץ ישראל ולא כשהוא בגלות, כפי שאומר האבן עזרא על אתר –

" וטעם כי תבואו אל ארץ כנען כי זה נוהג בארץ לבדה בעבור גודל מעלת הארץ כי המקדש בתוכם, והכבוד בתוך המקדש. ונתתי – הדבר תלוי בנתינת ה'" (י"ד, ל"ד).

בדרך זו הולך גם הרמב"ן בפרשת תזריע, שהצרעת איננה תופעה טבעית והיא יכולה להתרחש רק בארץ ישראל, בין צרעת בתים בין צרעת בבגדים שכתובה בפרשה הקודמת וכן הצרעת על האדם הכל רק משום קדושת ארץ ישראל וזה לשונו –

"והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה (י"ג, מ"ז).

רבי חזקיה בן מנוח, בן המאה ה-13 מצרפת, בספרו 'חזקוני', חולק על הרמב"ן וטוען שרק צרעת הבית נוהגת בארץ ישראל בלבד, מה שאין כן צרעת בגדים ואדם נוהגת גם במדבר – כי אין בתים במדבר. נראה את לשונו –

"כי תבאו אל ארץ כנען'- לא נאמר כי תבואו גבי נגעי אדם וכלים לפי שאף במדבר היו נוהגים אבל בנגעי בתים שלא היה להם במדבר נאמר כי תבאו אל ארץ כנען…".

יש לשים לב, שלא רק זכות ארץ ישראל תורמת לכך, שהצרעת מאפשרת להם לחזור בתשובה וגם זוכים אגב כך באוצרות כשמדובר בנגעי בתים, אלא אף עצם הדבר שהקב"ה בחר בנו מכל האומות, לכן אם חלילה צריכים להענש, הדבר ייעשה בהדרגה, כדי שתתאפשרנה לעם ישראל נקודות יציאה מהדברים השלילים שהוא עושה. לכן, בתחילה הנגף פוגע בבתים, אח"כ בבגדים ורק בסופו של דבר אם האדם לא הבין ולא הפנים שעליו לחזור בתשובה, או אז הצרעת פוגעת בגופו הפיזי.  את הדברים כותבים בעלי התוס' –

".. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל ראו מה ביניכם לאומות העולם. כשהן חוטאין אני מלקה בהם תחלה ואח"כ בבתיהם שנאמר וינגע ה' את פרעה כו' אבל אתם אם חטאתם בתיכם אני מלקה תחלה שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וכי מה חטאו העצים והאבנים אלא כדי שיראו ויקחו מוסר ".. כך הקדוש ברוך הוא מראה לאדם ומלקה ביתו תחלה אם חזר בו מוטב ואם לאו בגדיו לוקים שנאמר אחר כן ולצרעת הבגד ועדיין אם חזר בו מוטב ואם לאו לוקה בגופו שנאמר לבסוף איש כי יהיה זב וגם לוקה בג' מינין הללו לשאת ולספחת ולבהרת" (דעת זקנים מבעלי התוספות ויקרא פרק יד פסוק ל"ד).

גישה שונה לחלוטין מצאנו בדברי המדרש, שרואה את הספור הזה של צרעת הבית והצורך להרוס את הבית וכו' כנבואה שמתיחסת לחורבן בית המקדש שייגרם מלשון הרע, רכילות וצרות עין, אבל בסופו של תהליך הקב"ה יבנה את ביתו בחזרה. אמנם, זה יקח זמן אך זה יגיע. וזה לשון המדרש בויקרא –

"בבית ארץ אחוזתכם זה בהמ"ק שנא' 'הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם' (יחזקאל כד) , ובא אשר לו הבית- זה הקדוש ברוך הוא שנאמר 'יען ביתי אשר הוא חרב'(חגי א), והגיד לכהן -זה ירמיה- שנאמר 'מן הכוהנים אשר בענתות'(ירמיה א)  כנגע נראה לי בבית -זו טינופת ע"ז- ….וצוה הכהן ופנו את הבית- 'ויקח את אוצרות בית ה'(מלכים א'יד), ונתץ את הבית … והוציא אל מחוץ למחנה ועמא הגלי לבבל,[=ואת העם יגלה לבבל ]יכול לעולם ?ת"ל ולקחו אבנים אחרות שנאמר (ישעיה כח) 'לכן כה אמר ה' אלהים הנני יסד בציון אבן אבן בחן פנת יקרת מוסד מוסד המאמין לא יחיש'[= לא יהיה במהרה]. [ויקרא רבה יז ז]

לסיום, נביא את פירושו המקורי של רבי יצחק קארו, המפרש בספרו 'תולדות יצחק' באופן מיוחד את הקושי להבין, איך מצד אחד יש כאן בשורה ומצד שני יש צרעת ומצטווים להרוס את הבית ולנתץ את אבניו. לדעתו של רבי יצחק, הסיבה לצרעת היא משום שעל ידי הצרעת מתגלה איזה בית נבנה על יסודות של שמות טומאה, כפי שנהגו אז הגוים כשבנו בית חדש ועשו זאת תוך כדי עבודה זרה ולשם עבודה זרה, להבדיל – כשם שאנו עושים בהנחת אבן פינה עם פסוקי תורה ולמוד תורה ולכן היה חובה לנתץ את הבית ולא לבנות אותו בחזרה מאבניו המקוריים. לדעתו, הסיבה שעם ישראל מצא אוצרות בין אבניו ההרוסים של הבית היה כדי לפצות אותם על הפסד שנגרם להם כתוצאה מניתוץ אבני הבית. נקרא את דבריו כלשונם עם קיצורים מתבקשים –

"…הכוונה שבכל הדברים שנעשה צריך להזכיר בתחלתם שיהיה לשם ה', כדי שיחול בו רוח הקדש ויהיה מחלק השי"ת, והגוים מזכירין שם עבודה זרה שלהם על כל מה שעושים וחל בו רוח טומאה, והכנעניים היו עובדין ע"ז ומתדבקים ברוח טומאה, והיו בונים בתיהם לשם טינופיהם וכשמתחילין לבנות הבית היו אומרים בשם ע"ז שלהם כמו שעושים עוד היום הגוים, וכשהיו מזכירין שם ע"ז בפיהם על הבית שורה עליה רוח טומאה, וכשבאו ישראל לארץ הקדושה רצה הקדוש ברוך הוא לזכותינו ולהקדיש ארצו, לפנות הארץ לשכינה שלא יהיה בה טומאה. ולפיכך צוה שיהיו נותצין הבית ועפר אחר יקח להעביר רוח הטומאה ויתקדש עתה לשרות שכינתו…ואם תאמר במה יוודע אם זה הבית נעשה לשם ע"ז?, לכן הקדוש ברוך הוא מנגע הבית בצרעת, …ואחר שסותר הבית היה מוצא ממון רב במטמוניות לבנות ביתו כדי שלא יצטער".

רבי יצחק לומד תובנה חשובה מכך שיש חשיבות לתחילה של כל פעולה או מעשה , ובכך גם מסביר לנו מדוע תמיד בראש כל מכתב או אגרת או כל דבר שנכתב אנו כותבים בראשי תיבות ברוך ה' [ב"ה] או בס"ד –

"…ולכן נהגו בהתחלת כל כתיבה לכתוב ב"ה שנאמר 'בכל דרכיך דעהו' [משלי ג', ו']…לומר שאחר שנתץ את הבית לסיבה הנזכרת, מוצא שמה ממון לחזור לבנותה, שלא יהיה לו הפסד ממון במצוה שעושה להסיר רוח טומאה וע"ז מביתו" (תולדות יצחק ויקרא י"ד, ל"ד).

נסיים בסיפור שהתרחש בטקס הנחת אבן פינה, שיחזק את דברי רבי יצחק קארו, שהקב"ה רצה שהכניסה הראשונה ובנין הארץ יהיו בשמות של טהרה ושל קדושה.

מסופר על ראש ישיבה אחד במזרח אירופה, ששאל את הגאון רבי חיים מוולוז'ין מייסד הישיבה המפורסמת בוולוז'ין, בית היוצר לגדולי ישראל במשך תקופה ארוכה – מה סוד הצלחתה של הישיבה שלו. שאלה זו הייתה על רגע אי הצלחתו של אותו ראש ישיבה לגרום לישיבתו להוות מקור משיכה לתלמידים.

ענה לו רבי חיים, תוך שואל אותו, ספר לי בבקשה איך חגגת את הנחת אבן הפינה לישיבה שבנית. ענה לו אותו ראש ישיבה – "כמובן חגגתי בסעודות מצווה ובשמחה ובריקודים:". אמר לו רבי חיים: "אספר לך מה היה אצלי בהנחת אבן הפינה. לילה לפני כן לא עצמתי עין, שהיתי ליד מקום הקמת הישיבה. ליד אבן הפינה התפללתי כל הלילה, הזלתי דמעות והתחננתי לפני בורא עולם שמקום התורה הזה יעלה יפה והדמעות הרבות שלי התערבבו עם הטיט והמלט של אבן הפינה". חייך אליו רבי חיים ואמר לו: "אולי זה סוד הענין – מה היו היסודות של הבנין? תפילה ודמעות ותחנונים או סעודות וריקודים.

הכל הולך אחר ההתחלה

שבת שלום, חודש טוב, בשורות טובות ויום עצמאות שמח!!!