להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

אחרי פסוקים רבים, המפרטים את המותר והאסור ליהודי לאכול בבשר בעופות בדגים ובשרצים, מסיימת התורה את הנושא הזה ואת פרשת שמיני במילים מרוממות, שלכאורה מקומם היה במצוות שבין אדם למקום ולא בנושא שקשור לענין אכילה, וזה לשון הכתוב:

"כִּ֣י אֲנִ֣י יְקֹוָק֘ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ: כִּ֣י׀ אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי" (י"א, מ"ד–מ"ה).

התורה מדגישה את נושא הקדושה באיסור אכילה וזו לכאורה המטרה שהקב"ה העלה אותנו ממצרים, כפי שאומר רש"י בפרשתנו בפירוש השני –

" 'כי אני ה' המעלה אתכם,' בכולן כתיב והוצאתי, וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות, דיים, ומעליותא היא גבייהו, זהו לשון מעלה" (שם).

ומיד אנו שואלים, האם בזה תלויה הקדושה? ועוד יותר אנו תמהים – בשביל זה עלינו ממצרים? התשובה היא – כן! והיא למעשה נמצאת ברמב"ם (הקדמה למשנה תורה במניין המצוות) –

"ספר החמישי [הנקרא ספר קדושה] אכלול בו מצוות של ביאות אסורות ומצוות של מאכלות אסורות. לפי שבשני עניינים האלו קדשנו המקום והבדילנו מן האומות, בעריות ובמאכלות אסורות. ובשניהם נאמר 'ואבדיל אתכם מן העמים', 'אשר הבדלתי אתכם מן העמים'. וקראתי שם ספר זה ספר קדושה".

הקדושה האמתית היא בצורת החיים הרגילה, אבל מתוך מסגרת ומבנה שיוצרת קדושה והיא שונה משאר העמים. הגבולות שהתורה שמה לאכילה, שלא אפשרה לאכול את כל בעלי החיים, וגם לגבי אלו שמותר לאכלם ישנה מערכת שלמה שמכשירה אותו לאכילה, אם זה שחיטה ומליחה וכדומה, וכן בקשר 'בינו לבינה' התורה הגבילה כדי שנחיה חיים מאורגנים ומסודרים וכך לא נגרר אחר החומריות בצורה קיצונית.

ידועה אמרתו של הרבי מקוצק על הפסוק "ואנשי קודש תהיו לי" – אני רוצה שתהיו 'אנשים', כי 'מלאכים' יש לי בשמים, אבל לא סתם 'אנשים' – אלא 'אנשי קודש'.

וכן הרחיב את הדברים רבנו בחיי, שהדרך לקדושה עוברת דרך פרישות, שהאדם יפרוש מכל הרדיפה אחרי מותרות ואחרי הנאות גופניות ויפרנס את גופו במה שצריך ואל יפנק עצמו יתר על המידה. הדברים אמורים במיוחד בדורנו, וזה לשונו –

"ויש לפרש עוד "והתקדשתם" מלשון פרישות, כי הפרוש והנבדל מתאוות העולם נקרא קדוש…והעניין שיפרוש האדם מן התאוות ולא ישתמש בהם רק במוכרח, שאם ימשך האדם אחר המאכל והמשתה והמשגל יותר מדאי יחריב נפשו וגופו, והוא הנקרא בלשון תורה כסיל ואויל, וכל הממעט אף בדבר ההכרחי ופורש עצמו מן המותר הגמור הוא הנקרא "קדוש", כי אם הוא ממלא נפשו בתאוות מן המותר יהיה בסובאי יין וזוללי בשר ויהיה נבל ועובר על התורה, ועל כן הוצרך הכתוב הזה לומר "והתקדשתם" להזהיר על הפרישות, וזה שיגדור האדם את עצמו ויפרוש מריבוי המאכל והמשתה והמותר…".

בחז"ל מצאנו התייחסויות נוספות לעניין הקדושה, שהיא המטרה המוצהרת בפרשתנו כמשימה לאומית אחרי יציאת מצרים, וזה יוגשם דרך קבלת עול תורה מצוות באופן הכללי וזו יוצרת את הקדושה, כפי שכתוב במדרש הגדול –

" 'כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם'. זו קדושת מצוות".

רבינו בחיי בפרשתנו מסביר ומרחיב את הרעיון שבמדרש הגדול, שעל ידי קיום מצוות מגיעים לקדושה, משום שיש לאדם מאבק כל החיים בין הכוחות הגופניים לבין הכוח הרוחני, ועל ידי המצוות אנו מחזקים את ההכרה השכלית וההבנה השכלית מול כוחות התאווה שנמצאים אצל האדם, וזה לשונו –

"הקדושה הזאת לישראל יותר משאר האומות אינה אלא במעשה התורה והמצות, כי עם התורה והמצות יתחזק כוח השכל ויחלוש כח התאוות, וידוע כי התאווה חזקה בטבעה והנה היא באדם קודמת לשכלו, כי התאווה מוטבעת בו מתחילת נעוריו שהוא נמשך אחר ההנאות הגשמיות ועמהן הוא הולך וגדל עד שהיא מתגברת על השכל אשר בשבילו נוצר האדם, ועוד שהתאווה מחוברת מכוחות הטבעיים ומן היסודות ויש לה מחזיקים ועוזרים הרבה והם המאכלים ושאר התאוות הגשמיות, והשכל שהוא עצם רוחני והוא נגזר מן העולם העליון הוא נוכרי בעולם הגופות העבים והגסים, ומפני שהוא נוכרי אין לו מחזיק ועוזר אלא הכל כנגדו, ובדין הוא שיחליש השכל ותתגבר התאווה עליו בסיבת שני עניינים, האחד מפני שהתאווה באדם קודמת לשכל, והשני מפני שהתאווה יש לה מחזיקים ולא כן השכל, ולפיכך הוצרך האדם אל התורה והמצות לחזק כוח השכל ולהחליש כוח התאוות, ומפני זה נצטווינו במצות המאכלים האסורים ובמצות העריות ובמצות התפילה והתענית והצדקה וגמילות חסדים שכולן להחליש כח התאוה. וזהו שאמרו רז"ל בספרי: "והתקדשתם", זו קדושת מצוה, ואחר כך: "והייתם קדושים". והכוונה במאמר הזה כי על ידי המצות יחליש כח התאוות ויתגבר כח השכל שבשבילו נברא האדם".

מה שהעסיק פרשנים רבים ראשונים ואחרונים, לשם מה התורה כופלת ואומרת 'והתקדשתם והייתם קדושים' ומדוע נאמר בסוף הפסוק 'כי קדוש אני'?

נאמרו לכך הסברים רבים. אחד מהם נאמר על ידי בעלי התוספות בפירושם הנקרא 'מושב זקנים', והם מסבירים זאת שלמעשה יש כאן צורך לחזק את עם ישראל בשתי קדושות, ואילו לקב"ה מספיק כביכול קדושה אחת "כי קדוש אני", ואת כוונתם מסבירים באמצעות משל וזה לשונם –

"משל לאדם שהיה לו מרתף של יין, והושיב בה שומרים מהם נזירים ומהם שכורים, לערב בא ליתן שכרם נתן ב' חלקים לשכורים ולנזירים חלק אחד, אמרו לו אדונינו והלא שמרנו כולנו כאחד מפני מה אתה נותן לאלו ב' חלקים ולנו חלק אחד, אמר להם אלו שכורים הם ודרכן לשתות יין, אבל אתם נזירים ואין דרככם לשתות יין כך העליונים לפי שאין יצר הרע מצוי להם נתן להם קדושה אחת…אבל התחתונים שיצר הרע מצוי להם הלוואי יעמדו בשתי קדושות, הה"ד והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני".

במשל זה רבנו בחיי מפרש את הצורך בקדושה כאמצעי למניעת מעשים לא טובים במשל נוסף רבנו בחיי מתייחס לא כמניעה למעשים לא טובים אלא שעשיית הטוב יוצרת קדושה שהיא  כמו כתר שניתן לראשם של ישראל, וזה לשונו –

"דבר אחר: א"ר אבין משל למדינה שעשו ג' עטרות למלך, מה עשה המלך נתן אחת בראשו ושתים בראשן של בניו, כך העליונים בכל יום ויום מכתירים להקב"ה ג' קדושות ואומרים 'קדוש קדוש קדוש', והקב"ה נותן אחת בראשו ושתים בראשן של ישראל שנאמר  'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני'…".

פעם אחת ביקר רבי יצחק מווּרקִי אצל רבי ישראל מרוּזִ'ין. כשהסתיים הביקור ויצא הרבי מוורקי לדרכו, ליווה אותו הרבי מרוז'ין בנסיעה אל מחוץ לעיר, אך כשביקש הרבי מרוז'ין לשוב אל העיר, ליווה אותו הרבי מוורקי בחזרה אל ביתו. באהבה גדולה ליוו זה את זה הלוך ושוב כמה פעמים…לבסוף נפרדו השניים בשיחה של דברי תורה.

אמר הרבי מרוז'ין: "בספר מלכים מסופר כיצד היה אלישע הנביא מתארח אצל האישה השוּנַמית, וזו הכירה בו שאדם קדוש הוא. וכך אמרה: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא" (מלכים ב' ד, ט). בתלמוד מסופר כיצד ידעה האישה כי אלישע אדם קדוש הוא – "שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו" (ברכות י':). והנה לכאורה יש לתמוה על כך, וכי בכך ניכר אדם קדוש? האם לא היה אלישע הנביא ניכר בהליכותיו ובעבודת השם, עד כדי כך שנזקקה האישה השוּנַמית לסימן מיוחד שכזה? אלא שסימנה של הקדושה הוא דווקא בכך, שאין היא מתגלה כלפי חוץ, אלא נותרת בהסתר ובצנעה".

המשיך הרבי מרוז'ין ואמר: "סימן נוסף לכך נמצא במלות התפילה: "בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרומָם, וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ, וּבִלְשׁון חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ, וּבְקֶרֶב קְדושִׁים תִּתְהַלָּל" (מתוך תפילת נשמת כל חי). מעל ה"יְשָׁרִים" נמצאים ה"צַדִּיקִים", אחריהם "חֲסִידִים" ומעל כולם ה"קְדושִׁים". ובהתאמה, תחילה מופיע הפה, אחר כך השפתיים והלשון, הפנימיים יותר. אבל ה"קדושים" הם נסתרים עוד יותר ולכן נאמר "וּבְקֶרֶב קְדושִׁים תִּתְהַלָּל". מכאן שסימנה של הקדושה הוא הפנימיות והצִנעה".

אחרי שסיים דרשה זו אמר הרבי מרוז'ין : "ואתה יצחק, זכית לכל אלו. הלוא שמך הוא ראשי התיבות של ארבעת השלבים – ישרים, צדיקים, חסידים וקדושים. וכעת – סע לשלום ולבריאות!"

התייחסנו במאמרנו בקצרה לנושא הקדושה במאכלים ומחמת קוצר היריעה נסתפק בכך ונסיים בדברי הרמב"ם (סוף הלכות מאכלות אסורות פרק י"ז הלכה ל"ב) –

"וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני".

שבת שלום לכל בית הישיבה!