להדפסת דבר התורה לחצו כאן

פרשת 'צו' בשנה רגילה צמודה בדרך כלל לחג הפסח ונקראת 'שבת הגדול' ולכן 'סובלת' מכך שרוב הדרשות בשבת זו עוסקות בהלכה ובאגדה לקראת הפסח. השנה, פרשת 'צו' רחוקה מפסח ועל כן 'מאלצת' את הדרשנים להתייחס לגופה של פרשה, כפי שגם נעשה כאן.

אם נודה על האמת, יש קושי מסוים לאדם המודרני ובפרט לצמחוניים וטבעוניים שבינינו להתחבר לכל ענין הקורבנות. הקושי הוא בשחיטת בעלי חיים ובוודאי כשמדובר לצורך כפרה וכחלק מ'פולחן דתי' כלשונם. אולם, תורת ה' היא קודש-קדשים ובוודאי מוצאים אנו את עומקה של תורה בכל קורבן וקורבן ובכל מילה בפסוקים, המלמדים אותנו על הייחודיות והמטרות של כל קרבן.

ברם, לעניות דעתי ישנו קורבן אחד, שגם לאנשים המתקשים בענין הקורבנות, הרי 'קורבן תודה' נחשב ליוצא דופן, גם בגלל הרקע להבאתו, כפי שנלמד להלן. פרט נוסף שנתייחס אליו בהמשך הוא, שעם 'קורבן תודה' מביאים גם ארבעים חלות ואכילת החלות היא החלק העיקרי בכל מה שקשור לקרבן זה, ואכילת הבשר עצמו הפכה לענין פחות מרכזי.

גורם נוסף למעמד המיוחד של 'קרבן תודה' הוא גם בגלל מה שחז"ל מבטיחים לנו ב'ילקוט שמעוני' על הפסוק בפרשת אמור 'וכי תזבחו זבח תודה' [כ"ב, כ"ט], שרק קרבן תודה יהיה קיים לעתיד לבוא ואותו בלבד יביאו לבית המקדש –

"רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן אמרו בשם רבי מנחם דגליל: לעתיד לבא כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינה בטלה, כל ההודאות בטלות והודאת תודה אינה בטלה, שנאמר קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' זה קרבן תודה, וכן אמר דוד עלי א-להים נדריך אשלם תודות לך, תודה אין כתיב כאן, אלא תודות – ההודאה וקרבן תודה" (פרשת אמור רמז תרמג).

בפרשתנו מופיע 'קרבן תודה' כחלק מקרבן זבח שלמים, וזה לשון הכתוב –

"וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַיקֹוָֽק: אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֘ יַקְרִיבֶנּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן: עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו" (ז', י"א – י"ג).

כידוע, 'קורבן תודה' מעצם טבעו נחשב כקרבן יחיד ולא קורבן ציבור ובא להודות לקב"ה לאחר ניסים שקרו לו, כפי שרש"י על אתר מביא את דברי חז"ל –

"… על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז כא – כב) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה. אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה…".

'קרבן תודה' שונה מכל הקורבנות האחרים במספר פרטים והבולט שבהם הוא,  שבאף קורבן לא מביאים חלות חמץ אלא רק חלות מצה, כפי שנאמר "כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו לה'.." – מה שאין כן ב'קרבן תודה', שמקריבים עשרה לחמי-חמץ, כפי שניתן לכך טעם בהמשך.

פרט נוסף בו שונה 'קרבן תודה' משאר קורבנות שלמים, בכך שיש לסיים את אכילתו אחר יום ולילה בלבד – מה שאין כן שאר קורבנות שלמים, שאותם אפשר להקריב יום לילה ויום, וגם זה אומר 'דרשני' – מדוע?

כפי שכתבנו בפתיחת המאמר, 'קרבן תודה' הוא הקרבן היחידי שיישאר לעתיד לבוא גם בזמן ששאר הקורבנות כולם יתבטלו. הסיבה הנראית בפשטות היא, שלעולם לבני אדם יהיה צורך להודות על הטוב שזכו ובוודאי כשהחובה להכיר טובה ולהודות לקב"ה הינו דבר יסודי ובסיסי ביהדות, כאמור מדרש רבה קהלת סעיף ז' –

"כל מי שאינו מכיר בטובתו של חברו אינו מכיר בטובתו של המקום".

רש"י מפרט את סוגי ארבעים הלחמים שהיו באים יחד עם 'קרבן תודה' – שלושים מתוכם היו חלות לחם-מצה, בקבוצות של עשרה לחמים מסוגים שונים, ועשרה היו של חמץ. כמות הקמח לא הייתה שווה, אלא חצי מכמות הקמח ניתנה לשלשת חלות המצה, שממנה אפו שלושים לחמים ואילו כל כמות החצי השני ניתנה לעשר חלות החמץ, כך שהתוצאה הייתה שחלות החמץ היו גדולות יותר משאר לחמי המצה. הכהן היה מקבל חלה אחת מכל סוג והשאר היה לבעלים.

יש צורך להסביר, מה הטעם שאפו ארבעים חלות – וכי מי יכול לאכול ארבעים חלות ועוד בזמן כל כך קצר של לילה ויום?

על כן מצאנו הסבר נפלא של הנצי"ב מוולז'ין בספרו 'העמק דבר' על פרשתנו (ז', י"ג), ששואל שאלה נסתרת, מדוע הכתוב כתב לחוד את חלת החמץ בהבאת 'קרבן תודה' –

"עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו".

מסביר הנצי"ב, שתכלית הקורבן הוא חלות חמץ ולכן הוצא משאר הלחמים. הסיבה לכמות המופרזת הזו לכאורה, משום שיש חשיבות לשתף כמה שיותר אנשים בנס שנעשה לו ובלחם עשיר ולא ב'לחם עוני' שזו מצה, ולכן יש לסיים את אכילתו בזמן קצר שמאלץ להביא כמה שיותר אנשים, וכך מתפרסם הנס ביותר, וזה לשונו –

"…והעניין, דתכלית תודה שבא על הנס הוא כדי לספר חסדי ה' שגמל עליו, ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים, היינו כדי שיהי' מרבה ריעים לסעודה אחת … ויהיה סיפור הנס לפני רוב אנשים, וארבע חלות לכוהנים שהן המה תלמידי חכמים, וא"כ העיקר אכילה הוא לחם חמץ, דמצה הוא לחם עוני ואינו נאכל יפה כמו חמץ … והיינו דמסיים טעם שלחם חמץ עיקר … תודה על שלומו במה שנחלץ מצרה … משום שעיקר תכלית התודה המה החלות חמץ ומצה שנדרשים לאוכלין הרבה".

ומוסיף הנצי"ב בפירושו 'הרחב דבר' על החומש, שזו הסיבה שאומרים בהלל – "לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא, נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו, בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים" – שיש שני חלקים בפסוק, האחד הוא עצם הבאת 'קורבן תודה' והחלק השני הוא לקרוא בשם ה' בחצרות בית ה' ברוב עם כדי לפרסם את הנס [ועיין שם בדבריו בהרחבה].

הראי"ה קוק בספרו על אגדות הש"ס מסביר באופן ייחודי, מדוע כל הקרבנות כולם לעתיד לבוא יתבטלו ורק 'קרבן תודה' יוקרב גם בעתיד. לשיטתו אדם מעריך יותר את הטוב שקרה לו והנס שנעשה לו לאחר מה שקרה לו, ולכן לעתיד לבוא נבין שכל הרע לכאורה שהיה לנו הוא בעצם חלק מתהליך כדי להגיע לטוב, ולכן לעתיד לבוא נבין היטב שהרע והקושי שהיה מנת חלקם של עם-ישראל יצרו את המציאות הטובה, ולכן הכול יתבטל, אבל 'קרבן תודה' לא יתבטל. וזה לשונו –

"התודה באה להודות על הטוב הבא על ידי גלגולי סיבות רעות, השמחה שאחרי הפחד והסכנה שעצם השמחה היא דבר טוב ולא יצוייר כי אם בהקדמה הרע, כמו שאמרו חז"ל שאילולא שישבתי בחושך לא היה ה' אור לי" [ילק"ש ח"ב תהילים תרכ"ח] על כן … לעתיד יראה יד ה' שהכל לטובה, וכי כל הרעות הכינו את הטוב האמיתי, לא תהיה תודה בטלה, שרק ע"פ התורה מכירים אנו את צורך הרע לשלמות הטוב. ע"כ בא בו גם חמץ, מה שא"כ בכל הקרבנות, שהחמץ מורה על הרע והקלקול…" (עין אי"ה מסכת ברכות פסקה ס"ב).

וכן כתב ה'שפת אמת' בפרשת ויצא, שרק לעתיד לבוא נבין איך הצער שעברנו ייהפך לטובה, וזה לשונו –

"ולכן כשיתקיימו ההבטחות אז יתברר למפרע כי הכל הי' לטובה. ולכן נקרא הקדוש ברוך הוא בעל הנחמות כי הנחמות של בני אדם אינם יכולים  לתקן כל הצער העבר. אבל הנחמה שיהיה מהקב"ה יהי' מהופך כל הצער לטובה. והגם כי אין אנו מבינים איך יהי' מתהפך מה שעבר לפי שאנחנו בתוך הטבע והזמן. אבל לעתיד נראה ונבין זה ההיפוך לטובה" (שנה תרנ"ח).

רעיון נפלא לסיבה שלעתיד לבוא נמשיך להודות ב'קרבן תודה' מצאתי בספר 'באר משה' על התורה של הרב משה יחיאל הלוי אפשטיין [1889-1971], האדמו"ר מאוז'רוב, שהיה חבר מועצת 'גדולי התורה' וחתן פרס ישראל לספרות תורנית בשנת תשכ"ח, ושם נכתב שלעתיד לבוא חוץ מכל התודות שנרצה להודות לה', תהיה לנו שאיפה להודות לו גם על הזכות שיש לנו בכלל אפשרות להודות לקב"ה, כפי שרש"י מסביר במסכת סוטה (דף מ.) על מה שאנו אומרים ב'מודים דרבנן' – "מודים אנחנו לך…על שאנחנו מודים לך" – על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך".

נסיים בסיפור על מלך אחד, שבארמונו היה כלוב גדול ששם היו עשרה כלבים טורפים וכאשר נדרש המלך להעניש אדם בעונש כבד לאחר שעשה עבירה רצינית  הכניסו אותו לכלוב והכלבים שיסו בו ופצעו אותו קשה ובמקרים רבים אף גרמו למותו של האסיר.

באחד הימים, אחד משריו נחשד במעשה גניבה, לאחר שכמה מחבריו השרים קנאו בו שהוא חביב ואהוב על המלך מאוד. כשמוע המלך את שריו טוענים נגד אהובו, שעושה מעשים שפוגעים במלכות וכל מה שעושה לטובת המלך הם כאין ואפס לדברים הרעים, פסק המלך להכניסו לכלוב הנורא והאיום הזה.

אהובו וחברו של המלך התחנן על נפשו וטען שהכל שקר וכזב, אך המלך לא ויתר לו על העונש. לאחר שראה השר אהובו של המלך, שלא הועיל לו כל מה שהיה נאמן למלך וכל מה שעשה בשבילו, ביקש רק בקשה אחת – לדחות לו את גזר הדין בעשרה ימים, כדי שיוכל להיפרד כראוי מבני משפחתו ולזה המלך הסכים.

למחרת ניגש הנידון לעונש וביקש משומר הכלוב לאפשר לו להאכיל את הכלבים ואכן כל יום במשך עשרה ימים הגיע אהוב המלך לכלוב והאכיל את הכלבים בבשר משובח והכלבים חיכו לו כבר מדי יום וקפצו עליו בשמחה.

לאחר עשרה ימים, הוכנס אהובו של המלך לכלוב, אך לתדהמת שליחי המלך במקום לטרוף את האדם הזה, הכלבים ניגשו אליו וליקקו את רגליו בהכנעה. המלך לא הבין מה קורה ושלח לברר את פשר הדבר. אהובו של המלך ענה לשליחי המלך: "אמרו למלך, שהכלבים הללו קיבלו ממני אוכל רק עשרה ימים ותראו איזה הכרת הטוב יש להם – ואותך המלך שירתתי בנאמנות עשר שנים ולא עמדה לזכותי הכרת הטוב ולימוד זכות"…

בימינו, שאין 'קרבן תודה' הרי ברכת 'הגומל' מבטאת את התודה לקב"ה וגם ברכה זו נעשית בציבור ורצוי עם שני תלמידי חכמים שידעו איך לפרסם את הדבר. בברכה זו הציבור נוהג לומר 'אמן' על ברכתו של המברך ומוסיף "מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה". ותוספת זו לברכה מאוד מסקרנת,  שהרי לא מצינו בשום ברכה תוספת מעין זו. אלא מצאתי בהקדמה לספר 'שלמי נדרים' שכתבו רבי אלכסנדר סנדר בר זרח הכהן קפלןרבה של העיר ווילקומיר ,[1815-1884 ].ושם כתב והסביר שלמעשה האדם מבקש מהקב"ה, שלא יגרע מזכויותיו בגלל שנעשה לו נס. וזה מה שהקב"ה מברך אותו – מי שגמלך כל טוב ימשיך לגמול אותך בכל טוב ולא יגרע מזכיותיך.

נתפלל, שבימים אלו של מלחמת 'חרבות ברזל' נזכה אי"ה לשמוע עוד ועוד ברכות הגומל מפי חיילים שחזרו מהקרבות בריאים ושלמים ונתפלל גם לרפואת הפצועים וחזרתם של החטופים והחטופות ונשמע מכולם את ברכת הגומל, אכי"ר!

שבת שלום לכל בית הישיבה