לפני כאלף שנה, כתב רבי שמעון בן יצחק ממגנצא, אחד מהפייטנים הגדולים שקמו ליהדות אשכנז אשר רבים מפיוטיו נכנסו לזמירות ולתפילות, את הפיוט המרגש "ברוך ה' יום יום".

פיוט רב-עצמה זה מצוי בסידורים נוסח אשכנז, ונוהגים לשיר את חלקו הראשון של פיוט זה בשבת בבוקר ואת חלקו השני בסעודה שלישית. הפיוט מתאר את ההיסטוריה של עם ישראל מהשעבוד במצרים ועד הגאולה העתידה.

אחד הבתים המיוחדים בפיוט מתאר את ההזדהות של הקב"ה עם הסבל של עם ישראל:

בְּצָרָתָם לוֹ צָר בְּסִבְלוֹת וּבְעַבְדוּת  –  בְּלִבְנַת הַסַּפִּיר הֶרְאָם עֹז יְדִידוּת

המקור לבית זה לקוח מתוך דברי המדרש על  פרשתנו המובאים ברש"י על הפסוק [שמות כ"ד, י'] "ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר". ואומר רש"י: "היא הייתה לפניו בשעת השעבוד, לזכור צרתן של ישראל שהיו משעובדים במעשה לבנים".

כביכול, שם הבורא-יתברך לפניו 'תזכורת', שחיברה אותו למה שעובר על עם ישראל בשנות השעבוד, ועל כן הפייטן אומר, שעל ידי לבנת הספיר ששם תחת רגליו, כביכול הראם הקב"ה את עוז הידידות ובצרתם של ישראל – גם לו צר, על פי הפסוק [ישעיהו ס"ג, ט']: "בכל צרתם לו/לא צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם…". השוני בין הקרי והכתיב, מבטא את מה שחשו עם-העבדים במצרים, שכביכול 'בצרתם לא צר' לעומת 'תחושותיו' כביכול של הקב"ה בסיפור, ולכן המשורר והפייטן רבי שמעון בן יצחק הדגיש את 'בצרתם לו צר'.

מסופר על הדיין הרב רוזנטל זצ"ל מחיפה, שכאשר היה מזמר את השיר 'ברוך ה' יום יום' מדי שבת בבוקר, היה שואל שאלה רטורית: "אתם יודעים מה זה 'בלִבנַת הספיר הֶראַם עוז ידידות'?" והסביר בהתרגשות, שהכוונה למדרש לפיו אותם ילדים שנלקחו על ידי המצרים לשמש כאבנים בבניין, הגיעו אל מתחת לכסא הכבוד, ועל זה נאמר "ותחת רגליו כמראה לבנת הספיר".

הרגשת השותפות עם שמחתו ואבלו וצערו של השני היא יסודה של התורה וכמו כל דבר שאנו נדרשים ללמוד מדרכי הקב"ה, גם כאן עלינו לאמץ אל לבבנו את הרגשת השותפות וההזדהות עם מה שעובר על  הזולת. וזהו אחד מארבעים ושמונה הדרכים לקנות ולדעת את התורה – "הנושא בעול עם חברו" [אבות ו', ו'] ומסביר בעל ה'תפארת-ישראל', שמשמעות 'הנושא בעול' היא – "הן בטרחת הגוף, והן בהוצאות ממון, והן בצער נפשו, על מה שקרה לו לחברו, והן כשחסר שכל לחברו [=מתלבט] בעניינים זמניים או נצחיים, לא יחוש מלהטריח את עצמו לייעצו, ללמדו, לטובתו בעוה"ז ובעה"ב". לכאורה, מה בין 'נשיאה בעול' ל'קניית התורה'? נכון שהתכונות המנויות למעלה הן יפות ומכבדות והאדם נחשב איש טוב, אך היכן הקשר בין הדברים? אלא פשוט הדבר, שיהודי המשתתף בכל מה שקורה לאחר, הוא קודם כל "בן-אדם" וכדי שהתורה תהיה קנויה לו ותכנס בעצמותיו, עליו להיות בן אדם. התורה אינה כלי ואמצעי להשכלה כללית, אלא התורה שואפת לאדם הפועל לפי ערכיה וכדי להגיע לזה צריך להיות קודם כל 'מאנטש' =בן אדם.

משה רבנו זכה להתגלות בסנה, כי תחילת הופעתו בעולם הייתה בהתחברות לצערם של ישראל. על הפסוק "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" אומר המדרש [שמות-רבה שמות, פרשה א]:

"וירא בסבלותם, מהו 'וירא'? – שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר 'חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם' ". המדרש מתאר כאן את שיא הכאב וההשתתפות בצערו של הזולת. הרי משה גדל בארמונות מלכות ולא היה חלק מקהילת העבדים ולא היה סתם רואה , אלא בוכה ממש ועד כדי כך, שהיה מוכן למות במקומם. אולם, המשך המדרש קשה מאוד להבנה "והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן". כיצד יכול היה לתת לכל אחד את כתפו, הרי היו שם אלפי אלפים של עבדים? אלא כולם ידעו שיש אדם אחד, המסתובב וכואב את כאבם, אז כל אחד מהם הרגיש שנותנים לו כתף. עצם הדבר, שאדם הנמצא בצרה מרגיש שיש אחרים שכואבים