להדפסת דבר התורה לחצו כאן

עברו למעלה ממאה ימים מאז פרוץ המלחמה, איבדנו לצערנו לוחמים ואזרחים רבים והפושעים הגדולים של החמאס עדיין מחזיקים בשבי בבנינו ובבנותינו, בנערינו ובזקנינו, משתמשים בהם כ'מגן אנושי' ורוצים להוכיח בכך לתושבי הרצועה ולכל הערבים שזו הדרך הנכונה להכניע את עם ישראל, ביודעם היטב את הרגישות של עמנו לכל נשמה של יהודי – זקן, ילד או ילדה.

לחמאס היה 'מורה דרך' – הלוא הוא פרעה, כפי שנקרא השבת בפרשתנו. גם דיקטטור כפרעה הבין, שהוא חייב להתחשב באזרחיו, ולכן כאשר הם באו אליו ותבעו ממנו שישחרר את העבדים מבני ישראל, פרעה לכאורה נכנע ושולח שליחים לקרוא בחזרה למשה ואהרון –

"וַיֹּאמְרוּ֩ עַבְדֵ֨י פַרְעֹ֜ה אֵלָ֗יו עַד־מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֙נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ ?שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱ-לֹהֵיהֶ֑ם!!! הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם? וַיּוּשַׁ֞ב אֶת־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱ-לֹהֵיכֶ֑ם".

למה כתבנו ש'לכאורה פרעה נכנע'? – כי השאלה ששאל אותם לאחר שהחזירם, חושפת את כוונתו. ומה שאל? –

"מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים?".

פרעה היה רשע אבל לא טיפש. הוא הכיר וידע את הרגישות של עם-ישראל לבניו ולבנותיו ולכן רצה להשאיר בני ערובה במצרים. לכן, שאלתו נראית 'תמימה' – מי אתם רוצים שילכו – אך משה רבנו הבין היטב את כוונת שאלתו ולכן ענה לו –

"וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג־יְקֹוָ֖ק לָֽנוּ".

ומה היתה תגובת פרעה? – "ויגרש אותם!".

התורה אינה מביאה את כל השיחות המלאות שהיו בין משה ואהרון לבין פרעה ואנשיו. ההיגיון אומר, שפרעה דרש מהם הסבר, מדוע להוציא את הטף ואת הזקנים והנשים והילדים, וגם אם לא דרש מהם הסבר, הרי ודאי שמשה ואהרן הסבירו מה המניע שלהם, ואת מה שנאמר משלימים לנו המדרשים ומנמקים זאת –

"כשם שהיינו כולנו בעבודתך, כך נהיה כולנו בעבודת א-לקינו" (שכל טוב פרשת בא פרק י פסוק ט).

לעניות דעתי, יש כאן גם מאבק תרבותי בסיסי שטבוע בד.נ.א. של עמנו וזה המשפחה היהודית. כל אירוע, ובוודאי אירוע של חג, הוא חג משפחתי שבו שותפים כל בני המשפחה. אם נתבונן בחג, שמבטא בעוצמה רבה את יציאת מצרים, זה חג הפסח שבראשו 'ליל הסדר' – והרי כל מהותו הוא 'והגדת לבנך', והסיבה שהחג הזה במשך אלפי שנה מקוים כמעט במאה אחוזים בעם היהודי, הואיל וליל הסדר נותן מקום לכל אחד מבני המשפחה. חשיבות המשפחה קיימת גם בעמים אחרים, אך בעם-ישראל הוא בעוצמה אדירה. לכן, ודאי שמשה רצה לצאת ממצרים עם כולם ולא לחזור, אך היתה כאן אמירה נוספת – "כי חג ה' לנו" – וחג יהודי הוא עם כל המשפחה.

וכך גם כותב רבי חזקיה מנוח בספרו 'חזקוני' –

"כי חג ה' לנו ודרך להיות כל הטף לחג".

וכן בצורה חדה יותר כותב הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר' –

"…כי חג ה' לנו. והוא שמחה ואי אפשר לשמוח בלי בנים ובנות".

או כפי שמדגיש בספר 'הכתב והקבלה', שלא רק שאי אפשר לשמוח בלי בנים ובנות, אלא העובדה שהם מוחזקים במצרים לא מאפשרת שמחה שלמה –

"כי חג ה' לנו. ולכן צריכים כולנו ללכת, כי איזה שמחה תהיה לההולכים בהישאר במצרים זקניהם וטפיהם בחג ה' (רמ"ש)".

אך מעבר לכך שחג ושמחה יהודית היא שמחה משפחתית, יש כאן אמירה אידאולוגית חינוכית, שהעברת המסרים לדור הבא אינה נעשית דרך הרצאות וסיסמאות, אלא בשותפות מלאה של בני המשפחה כולה בטקסים באווירה התרבותית והרוחנית של העם, כולל הטף והילדים, שיש להם חלק חשוב מאוד בהתהוות של עמנו.

ידוע הסיפור התלמודי על רבי יהושע בן חנניה, שאמו הביאה אותו בעריסה לבית המדרש ועליה כתבה המשנה "אשרי יולדתו", וחכמים מייחסים לגדולתו בתורה את העובדה שאמו חינכה אותו מאז שהיה פעוט לשמוע דיבורים של קדושה.

זכיתי לשמוע כמה פעמים מרבי ומורי, ראש ישיבת בני עקיבא 'נתיב מאיר' הרב אריה בינה זצ"ל, שנהגו בעירו בחו"ל, שכאשר תינוק חדש הובא הביתה בעריסה לחדרו, לא תלו לו כל מיני צעצועים ותמונות של חיות וכל מיני 'מיקי מאוס'…אלא תמונות של גדולי ישראל ופסוקים מהתורה, ועל אף שהתינוק לא יודע עדיין לקרוא, כך האמינה האימא היהודייה שצריך להשריש את ה'יידישקייט' ואת התורה כבר בנשימות הראשונות של התינוק.

הרש"ר הירש מסביר באופן רציונלי, מדוע כולם חייבים להיות בחג, וזה לשונו –

"אין לנו בפני ה' לא באי – כוח, לא כוהנים ולא נציגים. אם אנו נצטווינו ללכת, כולל הדבר את כולנו, מצעיר עוללינו בערשו ועד אחרון רחלינו במקננו. הכלל מצוי בתוך כל אחד מאתנו. איש ומאומה לא יישאר כי חג – ה' לנו, עלינו ליצור "חוג מסביב לה'" (עי' פי' לעיל ה, א). ה' קורא לנו להיאסף מסביבו, ואין קריאה זו אלא רצונו לראותנו מסביבו, על כל חלקינו ועם כל קניינינו".

יש פרשנים הטוענים, שמשה רבנו התכוון באומרו "כי חג ה' לנו" לחג מתן תורה וזה כמובן מעצים את התובנה שהתורה אינה ספר שמיועד רק לאנשי רוח או פילוסופים, אלא לכל גיל, ולכן התורה מעבירה חלק מהערכים והפילוסופיה דרך סיפורים. וכמובן שעלינו לדעת, שהסיפור הוא אמצעי, או בלשון הזוהר 'הלבוש לפנימיות' וחג מתן תורה הוא חג לכולם! וזה לשונו של רבנו בחיי –

"כי חג ה' לנו. זה חג שבועות הוא יום מתן תורה שכבר אמר לו: (לעיל ג, יב) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-לקים על ההר הזה". ואין לפרש חג פסח שהרי במצרים עשו את הפסח, גם אי אפשר לפרש סכות שהרי אין לו זכרון בהר הא-לקים, אבל הוא חג השבועות שבחדש סיון הוא שכתוב: (לקמן יט, א) "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני", ויום זה ראש חדש סיון היה, ונשתהו שם ה' ימים ולמחרתו ביום ששי נתנה תורה" (רבינו בחיי שמות פרשת בא, פרק י פסוק ט).

לפני סיום נתייחס בכמה מילים לשאלה שרבים מהפרשנים שואלים – מדוע מופיעה באותו פסוק פעמיים המילה 'נלך  –

"וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ …"ּ.

בתשובת המלבי"ם מונחת אותה הנחת יסוד שכתבנו לעיל, שבתחילה משה התייחס לעניין באופן כללי, וזה לשון המלבי"ם –

"ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך. היא תשובה כללית ר"ל שנלך כולנו".

אם נתרגם את אמירתו של משה לימים שלנו, הרי היינו אומרים שבתחילה זו הייתה כמין 'הצהרה כללית' לתקשורת ורק אח"כ נדרש לענות לפרעה אישית. ובהמשך כותב המלבי"ם, שכאשר פנה לפרעה אישית, או-אז הסביר לו את ההבדל בחשיבה היהודית לבינו. דברי המלב"ים מתכתבים עם דברינו לעיל –

"…ועתה הסב פניו אל שאלת פרעה השיב בבנינו ובבנותינו, וגם בצאננו ובבקרנו נלך, והגם שאצלך יש בזה סתירה, אין זה אצלנו כי חג ה' לנו, ואלהינו אל אחד מאתו הרעות והטובות ויצדקו בין זבחי רצון ועולות נדבה בין השמחה עם הנשים והטף, ששניהם נכללו בשם חג שמורה השמחה ומורה הבאת הקרבנות…".

מצאנו פירוש מעניין ומעשי של מהרי"ל דיסקין, המובא בספרו של הרב שטיינמן 'אילת השחר' (שמות פרק י' פסוק ט') ובתשובתו עונה על מספר שאלות בנושא, כפי שמנסח זאת הרב שטיינמן, וזה לשונו –

"…1] צריך ברור, למה כתוב ב' פעמים נלך ולא כללו את כולם בתיבת נלך אחד? 2] ועוד צריך ברור, למה משה הקדים לומר את הנערים לפני הזקנים? 3] ועוד צריך ברור, דלכאורה בנינו ובנותנו הכוונה לקטנים ממש, דאל"כ הם בכלל נערינו, וא"כ מה משה אמר שהבנים ילכו כי חג ה' לנו, וכי הקטנים שייכים לזה? 4] …ועוד צ"ב, למה הזכיר רק את הבנות ולא את הנשים?".

והמהרי"ל דיסקין טוען, שהכל היה ענין טכני, וזה לשונו של הרב שטיינמן בהסבר דבריו של מהרי"ל דיסקין –

"והמהרי"ל דיסקין מפרש…דכיוון שלוקחים עמהם את בניהם הקטנים שאינם יכולים ללכת רגלי, משום הכי הם צריכים את המקנה לרכיבה, ולכן כתוב את בנינו ובנותנו יחד עם צאננו ובקרנו בנלך אחר, דמשום שהם צריכים לקחת את הקטנים, הם צריכים לקחת את המקנה, וא"כ בנערינו ובזקנינו נלך פי' ברגלים, והשני נלך פי' רכוב עכ"ד".

ונסיים דווקא בשירו של…יהודה לייב גורדון, שהיה מראשי המשכילים ורבות יצא נגד ההלכה הקבועה לנו מדורי דורות וטען שצריך לעדכן את ההלכה. כמובן שאין אנו נוהגים לתת במה לכאלה שיצאו נגד כל הקדוש והיקר לנו, אך היות ודווקא אדם כמוהו כתב שיר שיש בו אמת גדולה ומתחברת למאמרנו, החלטתי להביא את דבריו בבחינת 'נשמע את האמת ממי שאמרה' – וק"ו ממי שבדרך כלל לא מומלץ לשמוע את דעתו…

עַם אֶחָד הָיִינוּ, עַם אֶחָד נֶהִי, כִּי מִמַּקֶּבֶת בּוֹר אֶחָד נֻקַּרְנוּ;

יַחְדָּו נַחְלֹקָה גַּם שִׂמְחָה גַּם נֶהִי, זֶה שָׁנִים אַלְפַּים מֵעֵת נִפְזַרְנוּ,

וּמִגּוֹי אֶל גּוֹי, מִפֶּלֶךְ לְפֶלֶךְ, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ.

בִּמְסִלּוֹת הַחַיִים אִישׁ נֶגְדּוֹ נַעַל, אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יָתוּר מִרְעֵהוּ.

רֵעוֹ סִיר רַחְצוֹ, עַל אָח יַשְׁלִיך נַעַל, כִּי אִישׁ אֶל נַפְשׁוֹ יָתֵר מֵרֵעֵהוּ;

אוּלָם בִּקְרוֹא לָנוּ קוֹל אֱ-לֹהֵינוּ, נֵלֵךְ בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ.

יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד – עָלֵינוּ יַלְשִׁינו – “דָּתֵיהֶם שֹׁנוֹת, דָּת מַלְכוּת יַעֲבֹרוּ”?

שֶׁקֶר אַתֶּם דֹּבְרִים! כֵּנִים הָיִינוּ, עִבְרִים אֲנַחְנוּ תּוֹרָתָם יִשְׁמֹרוּ,

אוּלָם בִּקְרוֹא לָנוּ מִצְוַת הַמֶּלֶךְ, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ.

עַם אֶחָד נַחְנוּ, כִּי אֵל אֶחָד לָנוּ, וּמִמַּקֶּבֶת בּוֹר אֶחָד נֻקַּרְנוּ,

גַּם תּוֹרָה אַחַת וּשְׂפָתָהּ אִתָּנוּ, וּבַעֲבתוֹת זָהָב אֵלֶה נִקְשַׁרְנוּ:

בַּחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ הַזֶּה הַמְקַשּׁרֵנוּ, נֵלֵךְ בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ

זָקֵן וָנָעַר – בַּחָכְמָה, בַּכֶּסֶף, אוֹ בִּתְקוּפוֹת יָמִים זָקֵן וָנָעַר,

אֶל דֶּגֶל קָדְשֵׁנוּ יַחְדָּו נֵאָסֶף, כַּעֲנִיֵי הַצֹּאן עֵת יִתְחוֹלֵל סָעַר

הַסָּעַר לֹא יַפְלָה בֵּין שַּר וָהֵלֶךְ, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ.

הַסָּעַר מִתְחוֹלֵל, יֵהֹם הָרוּח, מַיִם זֵידוֹנִים עַד צַוָּאר הִגִּיעוּ  –

אַל תִּירָא, יַעֲקֹב, אַל נַפְשְׁךָ תָּשׁוּחַ. רִבְבוֹת אָדָם לַטֶּבַח לֹא יַכְרִיעוּ!

מִן הַסְּעָרָה קֹרֵא קוֹל אֱ-לֹהֵינוּ  – נֵלֵךְ בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ.

נַחֲזִיק בֶּאֱ-לֹהִים, דָּתוֹ אַל נַעֲזֹבָה, וּשְׂפַת קָדְשׁוֹ אַל תִּשּׁכַח מִפִּינוּ,

רָאִינוּ רָעָה עוֹד נִרְאֶה גַּם טוֹבָה, עוֹד נִחְיֶה בָּאָרֶץ כַּאֲשֶׁר חָיִינוּ;

אִם גָּמַר הָאֵל כִּי עוֹד נַחֲזִיק פֶּלֶךְ  –בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ.

שבת שלום לכל בית הישיבה, ברכת החלמה לכל הפצועים ותפילה גדולה לשיבתם לשלום של כל חיילנו ופדיון שבויינו וחטופינו, אכי"ר!