מדוע נבחר בצלאל – מאמר שני בנושא – לפרשת ויקהל

במאמרנו הראשון לסיבת בחירתו של בצלאל הרחבנו את הנושא מזויות שונות. במאמרנו זה נוסיף היבט נוסף בתכונותיו של בצלאל שתרמו רבות להצלחתו בהקמת המשכן. תכונות אלה מופיעות בפרק ל"ה פסוק ל"ד בשלש מילים, כהמשך לכל השפע שחנן אותו הקב"ה –

"וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה: וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת: וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַחֲשָֽׁבֶת: וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאָֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן".

לאחר כל מה שהקב"ה נתן לו, מופיעה תכונה נפרדת נוספת המחוברת עם אהליאב בן אחיסמך. מהי בדיוק תכונה זו ומדוע פירטו אותה בנפרד ולא עם כל שאר 'חבילת התכונות' שהקב"ה צייד את בצלאל?

לדעת המדרש הגדול, 'להורות נתן בלבו' כולל את כל התכונות האחרות –

"…מלמד שנתן להן הקדוש ברוך הוא חכמה ובינה ודעה לעשות כל מלאכת חרש וחשב ורקם ואורג ומרקעי רקועים ומפתחי פתוחים כמה שנאמר להלן יודיע לעשות בזהב ובכסף בנחושת בברזל באבנים ובעצים ובארגמן ובתכלת…ולפתח כל פתוח ולחשוב כל מחשבות (דהי"ב ב, יג)".

לענ"ד אין המדרש רואה בזה תכונה נפרדת, אלא התורה בעצם כוללת במילה אחת את כל מה שניתן לו.

רבים מן הפרשנים אמנם רואים בזה משהו מיוחד, וכן מתרגם בתרגום אונקלוס –

"ולאלפא יהב בלביה…".

וביתר פירוט תרגום המיוחס ליונתן – "וּלְמֵילַף אוּמַנְוָותָא לְמִשְׁאַר אוּמַנְיָא יְהַב מַנְדְּעָא בְּלִבֵּיהּ" – ובתרגום לעברית על ידי כתר יונתן – "וללמד אומנות לשאר אומנים נתן דעת בלִבו…".

לפי התרגום, לבצלאל הייתה יכולת ללמד את שאר האומנים שעסקו במלאכה, שהרי צריך כשרון רב ויכולת הסברה ושכנוע ואמון רב ללמד אנשים בעלי תכונות אומנותיות, שלכל אחד יש חשיבה עצמאית במימוש כישרונותיו. לאחד את כולם לדרך אחת ולמטרה אחת שניתנה על ידי הקב"ה – גם כשרון זה נטע הקב"ה בין תכונותיו.

ברם, מצאתי ברש"י אמירה, שלכאורה אין לה קשר לתכונה זו של בצלאל, אך לאחר עיון נמצא שדבריו של רש"י מעצימים את תכונת 'להורות נתן בלבו'. רש"י כנראה עונה על 'שאלה נסתרת' – מדוע מזכירים מאיזה שבט היה אהליאב? מה זה רלוונטי לנושא בניית המשכן? ולכן רש"י עונה תשובה מאוד עקרונית וחשובה מאין כמותה, דברים המתכתבים גם עם תקופתנו הסוערת, בה למעלה משני מליון אזרחים מעוניינים לבטל את האלטיסטיות של בתי המשפט. לדעת רש"י, הקב"ה רצה שהמשכן – ולאחר מכן בית המקדש, המהווה 'מושב בית המשפט העליון' של העם היהודי, הסנהדרין – יוקם על ידי כל חלקי העם, גם על הירודים במעמד העם, וזה לשונו:

"ואהליאב – משבט דן, מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר (איוב לד יט) ולא נכר שוע לפני דל".

ברם, למדנו מדבריו פן נוסף הקשור לתכונה 'ולהורות נתן בלבו', שלבצלאל היה כשרון להורות את מעשה המשכן, אפילו לירודין שבין השבטים וזה כשרון מיוחד ללמד ולהסביר ולהדריך קבוצה זו ומוכנות ללמוד עם אנשים שלכאורה ירודים ממך.

את המיוחד בתכונה זו ללמד אחרים כותב האבן עזרא –

"…ועוד ולהורות כי יש חכמים רבים, שהם קשים להורות אחרים. והנה אהליאב הוא חבירו בכל המלאכות, גם להורות לאחר בחכמה, על כן אמר על שניהם עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות".

וביתר הדגשה כותב ה'אבן עזרא' בפירושו הקצר –

"ולהורות נתן – כי יש חכם גם חרש לא יוכל להורות היטב".

האיר את עינינו בעל 'אור החיים' הקדוש ודייק יותר את התכונה הזו של 'ולהורות', מתוך אמירה שלא כל חכם וידען יכול להעביר זאת לאחרים, וזה לשונו –

"ולהורות נתן וגו'. פירוש לצד שיש חכמים רבים שתהיה חכמתם בלבם לבד שלא ידעו ללמדה, לזה אמר ולהורות נתן בלבו השכיל חכמת הלימוד".

רבי חיים בן עטר חשש, שאנשים יחשבו שכל מי שיש בו תכונות של יכולת ללמד אחרים אכן ירצה לעשות כן אך אין המצב כך ולא מעט אנשים לא היו מעוניינים מטעמים שונים ללמד אחרים. לכן באה התורה, לדעתו של ה'אור החיים' הקדוש ללמדנו ולומר לנו, שבצלאל היה יוצא דופן במיוחד והוא היה מוכן ללמד בכל מצב. ה'אור החיים' מביא לנו שני אירועים שקרו בעבר בעם ישראל, המופיעים במשנה, על כך שאנשים חשובים לא רצו ללמד אחרים, וזה לשונו –

"…עוד בא לשלול מה שכתוב בפ"ג דיומא (ל"ח.) של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, של בית אבטינס לא רצו וכו', והודיענו הכתוב כי על אלו יאמר (משלי י') זכר צדיק לברכה כי היו מורים ומלמדים כל הרוצה".

רבי חיים בן עטר דיבר ברמז והשמיט את תחילת המשנה בפרק ג' ביומא, הפותחת במילים "ואלו לגנאי" ואז מביאה רשימה של אלו שלא רצו ללמד אחרים. נוסף לבית גרמו שלא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים ושל בית אבטינס שלא רצו ללמד על מעשה הקטורת, מביאה המשנה עוד כאלו שלא רצו ללמד, כמו הוגרס בן לויש היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד, וכן בן קמצר שלא רצה ללמד על מעשה הכתב. ומסיימת המשנה על הראשונים שכן רצו ללמד ותרמו למקדש, שעליהם נאמר "זכר צדיק לברכה", ועל אלו נאמר "ושם רשעים ירקב".

הגמרא שם מרחיבה, ששלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות כמותן. בשורה התחתונה לא הצליחו האומנים שיובאו לעשות פת כמו בית גרמו וחכמים נאלצו להכפיל להם את שכרם, אך התברר שלא רצו ללמד אחרים –

"אמרו להם: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן וילך ויעבוד עבודה זרה בכך. ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח: מעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם, שלא יאמרו ממעשה לחם הפנים זה ניזונין, לקיים מה שנאמר והייתם נקים מה' ומישראל".

בסופו של דבר הייתה להם סיבה אמתית מדוע לא רצו ללמד ואף שבחו אותם על היושרה שלהם.

והגמרא ממשיכה שם לספר על בית אביטנס שלא רצו ללמד על מעשה הקטורת, וגם שם הביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לפטם כמותם ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. לכן גם להם כפלו להם שכרן ובאו. ומדוע לא רצו ללמד? – מאותו חשש של בית גרמו וגם שם התברר שהיו מאוד ישרים ולמרות שעסקו בבשמים מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן, וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבשם, שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבשמין. כתוצאה מכך שהיו למעשה צדיקים, אמר רבי עקיבא שאסור לספר בגנותן של אלו.

הנצי"ב מוולז'ין שם את הדגש בלהורות לאחרים את ההסכמה לטרחה בללמד וזה לשונו בספרו 'העמק דבר' –

"ולהורת נתן בלבו וגו'. שירצה לקבל הטורח והטפול להורות לאחרים אופני המעשה, וגם אם נפל איזה שאלה בהבנת המקרא וכדומה, היה בצלאל מורה הוראה בזה הענין".

הרב אהרון ליב שטיינמן בספרו 'אילת השחר' מפרש, ש'ולהורות נתן בלבו' –

"הכוונה שניתן לו סייעתא דשמיא מיוחדת להורות…".

הרב שטינמן מביא את דעת 'אבן עזרא' ו'אור החיים' הקדוש, שיש חכמים רבים שהם קשים להורות אחרים, ולבצלאל הייתה סייעתא דשמיא מיוחדת. אמנם, הוא מביא בהמשך דבריו את דברי הגר"ח מבריסק זצ"ל, שחיסרון בהסברה זה חיסרון בהבנה, וזה בניגוד לדעות שיש מצב שאדם יודע את הסוגיות ואת התורה ומתקשה ללמד. ומביא בשם הגר"א –

"שלפעמים אף שיודע הדבר לא יוכל להסבירה בשפתיו ולהוציא לאור משפטה, והוא מחמת שאינה סדורה כמו שאמרו בתענית (ח' א') אם ראית ת"ח שלימודו קשה עליו כברזל בשביל משנתו שאינה סדורה עליו עכ"ד, וגם לפירושו משמע שחסרון בהסברה זה כתוצאה מחסרון בתלמודו".

לעניות-דעתי, הכישרון המיוחד של בצלאל והטעם שהמילים 'ולהורות נתן בלבו' מופיעות בנפרד, הוא היות ולצד כל הידע והבקיאות וה'גאונות' ביצירת משכן לתפארת, היה לו את הלב הגדול – 'ולהורות נתן בלבו' – האיכפתיות והרגש להעניק לאחרים ולהורות להם הם המפתח להצלחה בכל התחומים. ללא לבביות קשה להשיג ולקדם! וזה גם המפתח הראשון בו צריך כל מורה ומלמד להשתמש בפוגשו תלמידים. את כל הידע והחוכמות המורה יכול להעביר רק אחרי שפותח את הלב שלו – וממילא פותח את ליבותיהם של תלמידיו.

סיפר ר' יחיאל משה גרינוולד: שמעתי מסבי זצ"ל, כי כשהיה סבי עוד ילד צעיר, ביקר פעם אצל רבו החוזה מלובלין, והתיישב אל השולחן לצדו של הרבי. ביקש הרבי מאחד מן הנוכחים שהיה רב ותלמיד חכם, לבאר ולדרוש בספר הזוהר.
בעוד הרב דורש את דרשתו הטה החוזה מלובלין את גופו אל סבי, הילד הצעיר, ולחש לו: "אתה שומע איך הרב הזה מדבר סודות גדולים?" – "כן", ענה סבי.
הטה החוזה שוב את פניו אל סבי ולחש: "לב טוב מכריע את כל זה".

נתפלל, שנזכה ללמד כל אחד ואחד מהבנים לפי אישיותו ודרכו, מתוך אהבה אמתית ורצון להעניק ולתת, ולא פחות מכך לאמץ את דברי חז"ל במסכת תענית (ז'.) –

"אמר רב נחמן בר יצחק: למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, לומר לך: מה עץ קטן מדליק את הגדול – אף תלמידי חכמים, קטנים מחדדים את הגדולים. והיינו דאמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן".

שבת שלום לכל בית הישיבה!