חשיבות בדי הארון – לפרשת תרומה

הצורך להבחין בין עיקר לטפל היא אחת המיומנויות החשובות והנדרשות להתנהלות בחיים, במשפחה, בחברה ובעם. אנשים שמתעסקים עם הטפל ומזניחים את העיקר מפסידים הרבה בחייהם, ומאידך, אנשים שאינם מתייחסים כלל לטפל מפסידים גם הם באופן הבנת מפת החיים.

בפרשתנו ישנם מספר פסוקים, הנראים לכאורה כחלק ה'טפל' בתיאור המשכן, ומיד נתייחס לשאלה האם יש בכלל פריט כלשהו במשכן הנחשב ל'טפל' ואין לו שום משמעות חלילה?

אם נתבונן על תיאור התורה את בדי הארון, הוי אומר אותם מוטות שבאמצעותן נושאים את הארון, התורה טורחת לתאר אותם ואף מוסיפה אזהרה שנחשבת בהלכה כאיסור לאו – שחל איסור להסיר את הבדים הללו מטבעות הארון. כדי להבין את הענין נלמד את לשון הכתוב בפרשתנו (כ"ה, י' – ט"ז) –

"וְעָשִׂ֥יתָ בַדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב: וְהֵבֵאתָ֤ אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת־הָאָרֹ֖ן בָּהֶֽם: בְּטַבְּעֹת֙ הָאָרֹ֔ן יִהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ…".

מפשט הפסוקים אנו למדים בבירור, שאין זו סתם המלצה טכנית שלא להסיר את הבדים, אלא איסור מהתורה, וכפי שכותב ה'פסיקתא זוטרתא' –

"בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. מכאן שהמסיר בדי הארון עובר בלאו".

יש לשים לב, שרש"י מסביר, שהאיסור הוא שלעולם לא מסירים בשום מצב את הבדים, וזה לשון רש"י –

"לא יסרו ממנו – לעולם".

ומסביר שם 'שפתי חכמים', שמכיוון שהכתוב נוקט בתחילה בלשון חיובית היכן יהיו הטבעות, מדוע נצרך לכתוב שהם לא יסורו מהארון – מכאן לומד רש"י ש'לא יסורו' לעולם, וזה לשון ה'שפתי חכמים' –

"מדכתיב בתחלה בטבעות הארון יהיו הבדים למה ליה למכתב אחר כך לא יסורו ממנו"

הציווי כל כך ברור ומוחלט, ולכן פלא גדול הוא שהתורה בעצמה (במדבר ד', ה' – ו') מתארת את אופן התנהלות הארון, ושם נראה לכאורה שהיו מסירים את הבדים לאחר המסע. וזה לשון הכתוב שם –

"וּבָ֨א אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְהוֹרִ֕דוּ אֵ֖ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֑ךְ וְכִ֨סּוּ־בָ֔הּ אֵ֖ת אֲרֹ֥ן הָעֵדֻֽת  וְנָתְנ֣וּ עָלָ֗יו כְּסוּי֙ ע֣וֹר תַּ֔חַשׁ וּפָרְשׂ֧וּ בֶֽגֶד־כְּלִ֛יל תְּכֵ֖לֶת מִלְמָ֑עְלָה וְשָׂמ֖וּ בַּדָּֽיו".

בהמשך המאמר ננסה ליישב את הסתירה הזו, אך ראשית נברר מה הסיבה שאסור להסיר את הבדים?

לכאורה נראה, שפעולה זו טפלה בקשר לארון העדות, ומה זה משנה אם הבדים מחוברים כל הזמן או ניטלים להסרה? ויותר מכך – בכל הכלים האחרים, כגון שולחן המזבח, אין איסור להסיר את הבדים המחוברים לטבעות, ומה הסיבה שדווקא בארון העדות אסור?

הנצי"ב מוולאז'ין בספרו על התורה 'העמק דבר' כותב דברים נפלאים בהסבר האיסור, תוך שהוא מחבר בין ארון העדות לבין המזבח החיצון, מזבח הנחושת, שבשניהם כתוב שעל בצלאל להביא את הבדים כך שיהא ראוי למשא – מה שאין כן בשולחן ובמזבח הפנימי, מזבח הזהב, ששם כתוב רק על מעשה הבדים אבל לא מוזכר בשום מקום את עצם ההבאה של הבדים לטבעות. וסיבת הדבר, כותב הנצי"ב, משום שהארון מסמל את כח התורה, והמזבח החיצון מסמל את העבודה נמצאים אתנו בכל דור ודור, גם כשאנו מיטלטלים בגלויות השונות. וזה לשונו בהסבר הענין –

"…בטעם הדבר נראה דבא להגיד לנו דכח הארון שהוא התורה, וכח מזבח החיצון שהוא עבודה נישאים בכל דור ודור ממקום למקום היכן שישראל גולים…ותפילה במקום עבודה כידוע...משא"כ השלחן שבו כח מלוכת ישראל, ומזבח הפנימי שבו כח כהונה, כידוע ביומא דף ע"ב ב' שלשה זירים הן של מזבח זכה אהרן ונטלו של שלחן זכה דוד ונטלו, ושני כחות אלו אינם אלא כשישראל על מקומם בארץ ישראל והכלים משמשים בקדושה...".

למדנו אם כן, שאין החיבור של הבדים לארון משהו טפל, אלא שיש כאן אמירה ומסר לדורות.

ומכאן לאיסור להסיר את הבדים מן הארון, אנו למדים שהיתה נדרשת זהירות רבה שלא יפלו הבדים בדרך, וזה לשון המדרש הגדול –

"…ולכן כשהיו נושאים אותו על הכתף ופנים אל פנים ואחוריהן לחוץ ונזהרין שלא ישמטו הבדים מן הטבעות".

האיסור כל כך טוטאלי ולא הותר לשנות אותו, גם לא בתוך קודש הקודשים, למרות שזה גרם לבעיה טכנית, שכאשר רצו להכניס את הארון בבית המקדש של שלמה לתוך קודש הקודשים, הבדים בלטו מעבר לפרוכת, משום שהיה אסור להסירם, ולכן היה נראה כמו שני דדי אישה, וכפי שמתארים חז"ל במדרש שם.

רבי יוסף בכור שור טוען, שהסיבה היא משום הקדושה המיוחדת שהייתה בארון שנשא את הלוחות, וזה לשונו –

"לא יסורו ממנו: מפני קדושת ארון לא היה רוצה הקדוש ברוך הוא שישמשו בארון הקודש להסיר הבדים מלהכניסן בטבעות, אלא כשבאין לנשאו מחזיקין בראשי הבדים ונושאים אותו, וכשמניחין אותו, הולכים להם מיד, מפני אימת הקדושה…".

אחד ההסברים היפים והמיוחדים לחיבור בין הבדים לארון נמצא גם בפירוש 'משיבת נפש', ליקוטים מדברי רבי נחמן מברסלב, שיצא לאור בפעם הראשונה בעיר לבוב בשנת תרס"ב על ידי הרב אלתר טפליקר. הוא מבאר, שהרי הבדים מחזיקים את הארון והם סמל לאלו שמחזיקים את לומדי התורה, וזה לשונו על פסוקנו –

"כבר [כתבתי] פ' בהעלותך שהכוונה המסייע לת"ח שיהא פנוי ללמוד שוה לו במעלה כמו יששכר וזבולן, וכמו הלל ושבנא, על כן הבדים המסייעים לכתר תורה הם מחוברים בו לעולם ולא יסורו ממנו ויאמר הבעל הבית שלך שלי, וכמו שאמר ר"ע לתלמידיו על אשתו שלי ושלכם שלה היא כי גרמה לו שלמד תורה".

מסביר המחבר, שזה שונה מהשולחן ששם אין איסור להסיר את הבדים משום –

"…השולחן שרמז לעושר כשהעמידו השלחן על מקומו הסירו הבדים ממנו, להורות אפילו מסייע אדם לחבירו שיבא לידי עושר ע"י אין לו לומר שלך שלי ויסור ממנו".

בדרך דומה ממש כותב רבי מאיר-שמחה מדוינסק בספרו 'משך חכמה', שיצא לאור כעשרים שנה לאחר 'משיבת נפש', ושם הוא כותב שהסיבה לחיבור של הבדים לארון הוא משום –

"…ונראה על פי מדרש, שהארון רומז לכתר תורה שהוא מונח לכל הרוצה ליקח. והנה התלמיד חכם צריך סעד לתומכו שיהא עשיר מטיל מלאי לכיסו וכתודוס איש רומי, ובזה תורתו מתקיימת. וכן אמרו ז"ל גם על הארון (יומא דף עב, ב:)…מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. ולזה באו הבדים, שלעולם הבדים הם המחזיקים בה, הם הסומכים ידי התלמיד חכם, שהוא הארון לעדות ה' ותורותיו, ומהראוי שיהיו תמיד אוחזים בארון הברית "לא יסורו ממנו".

רעיון זה מזכיר את הסכם 'יששכר וזבולון' ולכן נביא כאן את גירסתו הסיפורית של ש"י עגנון להסכם זה. 

כשבא יששכר ליטול חלקו בגן עדן בדקו ומצאו כתוב: "יששכר עסק בתורה שני ימים." עמד יששכר ותמה: "אפשר אני שכל ימי לא משתי מאוהלה של תורה והטיתי שכמי לסבול עולה של תורה, לא יצאו לי אלא שני ימים בתורה?" אמרו לו: "יששכר, בעולם שבאת משם, חייך מנין היו?".

אמר להם: "אח היה לי וזבולון שמו ועשה עמי שותפות. הוא יושב לחוף ימים ויוצא למסחר בספינות, ומשתכר ונותן לתוך פי ואני יושב ועוסק בתורה." אמרו לו: "אם כן תורתך של זבולון היא, שאלמלא זבולון עוסק במסחר לא היית אתה עוסק בתורה וכבר אכלת עולמך בחייך. ושני ימים אלו שכתובים על שמך, אלו שני ימים שהשהה אחיך מלהביא לך את מזונותיך ואף על פי כן לא הנחת את מקומך ומשכת בעולה של תורה". 

אמר יששכר: "ודינו של זבולון מהו?". הביאו פנקסו ומצאו כתוב: "זבולון עסק בתורה כל ימיו חוץ משני ימים." כיוונו את הימים ומצאו שאלו שני הימים שהשה שכרו של יששכר. נתאנח יששכר אנחה גדולה ונשמע קולו בגן עדן.

אמר זבולון: "דומה עלי קול זה כקולו של יששכר אחי, אלך ואראה." מצאו ליששכר מצטער. אמר זבולון: "הלוא כל הטובה שקבלתי לא באה אלא בשביל יששכר אחי שהיה עוסק בתורה, נמצא שלא אני פרנסתי את יששכר, אלא שיששכר פרנס אותי ועכשיו אלך ואטול אף את חלקו בגן עדן? חס לו לזרעו של אבא. אלא ילך יששכר למקומי בגן עדן."

אמר לו יששכר: "וכי כך אני בעיניך שאטול חלקך בגן עדן? אפשר שולחנך חסר ושולחני מלא?". אמר לו זבולון: "לא חלקי אלא חלקך הוא, שכל הטוב שמתוקן לי כאן לא בא אלא בזכות תורתך שלמדת". זבולון לא חזר למקומו בגן עדן מפני צערו של יששכר ויששכר לא נכנס במקומו מפני חיבתו לזבולון.

אמר הקדוש ברוך הוא: "יששכר וזבולון, אתם צמצמתם עצמכם זה מפני זה, אהבתכם הביאה שאני מרחיב מקומכם".

באותה שעה נתרחב מקומו של זבולון בגן עדן ונתפנה מקום אף ליששכר. ועדיין יששכר וזבולון יושבים בגן עדן ועוסקים כאחד בתורה, ונהנים מזיו השכינה, והקדוש ברוך הוא תומך כבודו עליהם. מפני שתמך זבולון בידיו של יששכר ויששכר תמך גורלו של זבולון-תמך עליהם הקדוש ברוך הוא כבודו.

@ @ @

שאלנו בתחילת מאמרנו על הסתירה בין פרשתנו לבין ספר במדבר, ששם נראה שכן הוסרו הבדים, על כך עונה רבי אברהם בן הרמב"ם על פרשתנו –

"ובאשר מקרא זה סותר למה שאמר בספר במדבר על שעת המסע [ושמו בדיו] אשר מורה שהוסרו בשעת החניה והוחזרו בשעת המשא הכריעו (החכמים) ז"ל בין שני המקראות, שהבדים היו מתפרקים מן הטבעת האחת ונשארים באחרת ובשעת המסע הוחזרו".

תשובה נוספת מצאנו בספרו של רבי יחזקאל בן מנוח 'חזקוני', שטוען שהיו כאן רק שתי פעמים שהבדים הושמו בטבעות הארון – הראשונה כאשר משה רבנו שם זאת, ואילו בספר במדבר רצה הקב"ה שיושמו על ידי הכהנים ולכן הוסרו ומאז יותר לא הוסרו. וזה לשונו –

"…אלא י"ל שאף ע"פ ששם אותם משה רצה הקדוש ברוך הוא שיושמו ע"י כהנים, כדכתיב ושמו את בדיו, ומאותה שעה ואילך לא יסורו ממנו. מחמת קדושתו לא רצה הקדוש ברוך הוא שימששו בו להסיר הבדים ולהכניסם בטבעות. ולפי הפשט הבדים עומדים בדוחק בטבעות שכשיהיו נושאין את הארון ויעלו הרים וירדו בקעות לא ירד הארון על כתפי נושאיו…".

בפשט הכתובים אומר הריב"א על פרשתנו ליישב את הסתירה –

"…מתפרקים ואינם נשמטין, כלומ' שהבדי' היו גסי' בראשיהם ודקים באמצעיהם והיה מוליכן בתוך הטבעות לכאן ולכאן אבל לא היו נשמטין לצאת מהן כך נדרש במסכ' יומא פרק בא לו וכן פרש"י בפרשת במדבר".

הסבר נוסף מביא הריב"א בשם הר"מ מקוצי –

"ולא יסורו ממנו שיהיו הבדים דבוקים בדוחק בתוך הטבעות כדי שלא יהא משא הארון יורד על הכתף האחרון הנושא הארון בעלותו בהרה ולא על הכתף הראשון ברדת מן ההר עכ"ד".

תורה גדולה למדנו כאן לחיינו – אף הדברים ה'טפלים' לכאורה יש להם חשיבות וגם עליהם יש להקפיד, וכמובן למדנו על מקומם של 'נושאי הכלים', אלה הנושאים בעול כדי לאפשר את קיומה ושגשוגה של תורתנו הקדושה בכל מסעותינו.

שנזכה!

שבת שלום ומבורך לכל בית הישיבה!