בכל סיפור המכות, שספגה ארץ מצרים, אנו מוצאים את משה ואהרון מול המלך המצרי בלבד, ללא דיווח וידיעה כיצד הגיבו העם הפשוט על המכות שספגו, איך הם חיו ממכה למכה, מה דיברו על כך האנשים ברחוב וכיצד הגיבו האנשים הקרובים למלכות. אמנם, התורה נותנת לנו הצצה נדירה לתגובת החרטומים הקרובים למלך, לאחר מכת כינים – "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוקים היא". אולם, החרטומים לא הצליחו להזיז את המלך המצרי מסירובו להישמע  לבקשת משה ואהרון. בנוסף, אנו פוגשים קבוצה בשם "יראי ה' ", שנקטו בצעד מיוחד לפני מכת ברד, וכך מספרת לנו התורה – "הַיָּרֵא֙ אֶת־דְּבַ֣ר ה' מֵֽעַבְדֵ֖י פַּרְעֹ֑ה הֵנִ֛יס אֶת־עֲבָדָ֥יו וְאֶת־מִקְנֵ֖הוּ אֶל־הַבָּתִּֽים" מי היו יראי ה' והאם הם היו אופוזיציה לפרעה?

לדעת הירושלמי [סוטה פ"ה] לא מדובר על קבוצת אנשים, אלא על אדם אחד – איוב, שאף הוא נקרא 'ירא אלוקים'. וכך נכתב בירושלמי – "…איוב מעבדי פרעה היה ומגדולי פמלייא שלו היה…דכתיב 'הירא את דבר ה' ', וכתיב ביה 'איש תם וישרוירא אלקים וסר מרע' [איוב א ח]".

'אבן-עזרא' לא קיבל את פירוש הירושלמי, הואיל ולדעתו לוח-הזמנים אינו תואם, וזה לשונו – "בדרש שהיה איוב. ולפי דעתי, שהיה קודם אלה הימים".

רבי חזקיה בן מנוח, סבור שאין לייחס את התואר יראי ה' כמשמעותה היום ולמעשה אותם עבדי פרעה לא היו צדיקים כלל, אלא – "כן דרכם של רשעים, כשהם בצרה – נכנעים, עברה הצרה – חוזרים לקלקולם"(חזקוני) ואכן אפשר לדייק בלשון הפסוק כדעתו שלא מדובר ביראי ה' אמיתיים, אלא – היו יראים את דבר ה'. "יראים פןיתקיים דברו וירד עליהם הברד ומתו"[אלשיך]. בלשון ימינו, אלו אנשים שלא רצו לקחת סיכונים ו'אם לא יועיל, גם לא יזיק'.

גם רבי שמעון בר-יוחאי, שקדם לפרשנים דלעיל, ראה בהם אנשים שדאגו לעצמם ולכן הסיק מפרשה זו מסקנה לא פשוטה שאותם "יראי ה' ", הם אלה אשר סיפקו את הסוסים לרדוף אחרי בני ישראל ועל כך קבע  "הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו, והכשר שבמצרים הרוג".

ברוח ימינו חשוב להדגיש, שגם רבי שמעון בר יוחאי לא התכוון סתם להרוג אדם חף מפשע , אלא  " כי בשעת מלחמה בלבד הוא שמותר להרגו, כי מאחר שהוא נלחם עמך ובא כנגדך להרגך אף אתה השכם להרגו, שלא בשעת מלחמה אסור" [רבינו בחיי].