במשך שנים הטרידה אותי השאלה, מדוע עם ישראל לא פנה לאהרון הכהן שיטול את שרביט המנהיגות כאשר משה בושש לבוא מהר סיני? הרי באופן טבעי היו צריכים לפנות  לאהרון שהיה כל כך קרוב למשה וכל כך נערץ על ידם. כיצד קרה שנסחפו לעשות עגל זהב, כשלידם ממש נמצא הענק שבענקים, אשר השכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו? האם אהרון, בעל ניסיון מדיני עשיר, אשר שימש בתפקיד כדוברו של משה, לא רצה ליטול את התפקיד הזה ולו באופן זמני עד שמשה יחזור?

את התשובה לכך מצאתי בתגובתו ההומוריסטית קמעא של גאון ישראל, רבי מאיר שמחה הכהן מהעיר דווינסק (תר"ג–תרפ"ו 1843-1926). כשהרב של ביאליסטוק הרב שמואל מוהליבר הלך לעולמו, ציפו כולם שעכשיו ימנו את ר' מאיר שמחה הכהן תחתיו כרבה של העיר. אולם להפתעת כולם, הוא נדחה בנימוק שהוא מדי מוכר להם והעדיפו להביא רב מבחוץ. כשנודע לו הדבר, הגיב ר' מאיר שמחה כדרכו בשנינות, שתופעה זו מוכרת לו וגם עם ישראל העדיף להביא אפילו עגל מבחוץ ולא למנות את אהרון במקום משה וזאת ראה אהרון והבין שהם לא בשלים לקחתו כמנהיג זמני.

תופעה זו ידועה כ"אין נביא בעירו" [ביטוי שמקורו בנצרות וחדר לניבים בשפה העברית], והיא מציאות כמעט יום-יומית בכל תחומי החיים, הגורמת לאנשים לקבל החלטות שגויות, משום שנדמה להם שמה שנמצא רחוק יותר –  מושלם יותר, או בביטויו העממי "הדשא של השכן ירוק יותר".

התבוננות מעמיקה יותר תבהיר לנו, שיש כאן פגם בהבנת המציאות של החיים. אין כמעט דבר במציאות שאין בו חסרון כלשהוא. חשוב שתהיה לנו היכולת לעמוד מול החסרונות הקרובים אלינו, להכיר בהם ולנסות להתמודד איתם ולא "לברוח" ולדמיין ש"שם" יותר טוב, כי יתכן ש'שם' באמת יותר טוב, אך איננו מכירים מהן הבעיות שיש 'שם' ומהם הקשיים שיש "בדשא של השכן".

יש לא מעט אנשים, שבכל בעיה הנקרית בדרכם, מבקשים את פתרונה במחוזות אחרים, במקום להתמודד עמה חזיתית ולנסות לפתרה. אין זה אומר, שלעתים אין צורך לשנות, אולם זאת יהיה רק לאחר שהאדם מיצה כבר את כל האפשרויות לנסות ולתקן את הטעון תיקון. הפתרון הקל, לכאורה, להחליף למקום אחר או להזמין ולבקש את הרחוק שיבוא אליך ובכך לשנות את המצב, יכול להביא עמו קשיים חדשים מסובכים הרבה יותר מהקיימים וכבר אמרו חכמים "כל המשנה ידו על התחתונה" [בבא מציעא פרק ו' ].