אחד הפיוטים המרגשים העולים על שולחן השבת אצל חלקים מקהילות ישראל הוא הפיוט 'חי ה' וברוך צורי'. בחסידויות רבות שרים אותו בבוקר יום השבת, לאחר זמירות האר"י הקדוש 'אסדר לסעודתא'. בפיוט זה ישנן בקשות רבות לשפע של ברכה והצלחה, מורכב מחלקי פסוקים ומהוה מעין הקדמה למזמור כ"ג בספר תהילים 'מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני'.
בשבת הבאה אי"ה נשהה יחד עם משלחת הישיבה בישיבת 'חכמי-לובלין' בפולין, ישיבה אותו הקים מן המסד ועד הטפחות רבי מאיר-שפירא זצ"ל. רבות דובר על אישיות מיוחדת זו, שהיה בה שילוב נדיר של גאונות מצד אחד והנהגה חסידית מצד שני, נואם בחסד עליון ואיש ארגון מהשורה הראשונה. רבי מאיר שפירא היה חבר ב'סיים' הפולני ורבות מסופר על קידוש ה' בהופעתו בלבוש חסידי בבית הנבחרים הפולני. היה זה בשבת קודש, בהיות הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל סך הכל בן תשע שנים, בו נשאל ע"י אחד מגדולי הדור לביאור המילים בזמר "חי ה' וברוך צורי ", שיבאר לו מה הכוונה של הקטע מתוך הפיוט "אל ההרים אשא עיני כהלל ולא כשמאי".
נתבונן בשיר כולו, המלא שבח לקב"ה תפילה ובקשה:
לפני שנלמד את תשובתו הגאונית של הילד בן התשע, נצטט את רש"י הראשון בפרשתנו, השואל:
"…ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? לומר לך, שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח]".
דברי רש"י הם יסוד חשוב במבנה המדינה היהודית העתידית והם שיוצקים את היסודות להשקפתה של התורה למעמדו של בית המשפט העליון על פי דרכה של תורה. אמירה זו משדרת לנו, שמקום מושבו של בית משפט חשוב זה של העם היהודי לא יהיה באיזה 'מגדל שן' מפואר, אלא הסנהדרין היהודי יהיה במקום בעל משמעות ואמירה ערכית וזה בבית המקדש. משמעות הדבר הוא חיבור בין הממלכה, שסמלה המובהק הוא בית המשפט, לבין מקום הקדושה שזה בית המקדש, שהוא גם מקום תפילה והשראת השכינה בעם ישראל. תובנה יסודית וחשובה זו הנאמרת כאן על ידי רש"י היא אנטיתזה למשפט המפורסם בברית החדשה "תְּנו לְקֵיסַר אֵת אֲשֶׁר לְקֵיסַר וְלֵאלֹהִים אֵת אֲשֶׁר לֵאלֹהִים". משפט נוצרי זה בא להגדיר, שיש לשים גבול ומחיצה בין מה שקשור למלכות ולשלטון לבין מה שקשור לקדושה ולאלוקות, שהן שתי מערכות שונות שאין ביניהן קשר. מקום משכנה של מערכת המשפט דווקא במקום הקדושה היא חשיבה הפוכה מהנצרות של ימינו ומכל מה שהיה בדתות אחרות בתקופת שלמה.
החיבור הזה בין מלכות לבין מקדש באה לידי ביטוי אצל שלמה בבניית ביתו הפרטי, בית המלך, בצמוד לבית המקדש, כפי שמתואר במלכים א' (פרק י') בביקורה של מלכת שבא –
"וּמַלְכַּת־שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת־שֵׁמַע שְׁלֹמֹה..וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד…וַתָּבֹא אֶל־ שְׁלֹמֹה וַתְּדַבֵּר אֵלָיו אֵת כָּל־אֲשֶׁר הָיָה עִם־לְבָבָֽהּ וַיַּגֶּד־לָהּ שְׁלֹמֹה אֶת־כָּל־דְּבָרֶיהָ לֹֽא־הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָֽהּ וַתֵּרֶא מַֽלְכַּת־שְׁבָא אֵת כָּל־חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָֽה… וְעֹלָתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית יְקֹוָק וְלֹא־הָיָה בָהּ עוֹד רֽוּחַ".
ממה התפעלה מלכת שבא? הרי עושרה היה רב יותר משל שלמה? – אלא, התפעלותה הייתה על החיבור בין ביתו המלכותי של שלמה לבין מקור הקדושה בית המקדש וכפי שמסביר הרד"ק במקום:
"ועולתו אשר יעלה בית ה' – מעלות שעשה לעלות מביתו לבית המקדש היו בנויים בחכמה ובאומנות וכן בדברי הימים ועלייתו". לדעת הפרשנים הנסמכים גם על הכתוב בדברי הימים, התפעלותה הייתה מ'המדרגות' והחיבור שעשה בין שני מוסדות אלו, דבר שלא ראתה אצל מלכים אחרים, שעשו הפרדה בין הבית הפרטי לבין מקום קדוש.
טרם נחזור לתשובתו של רבי מאיר שפירא בהיותו ילד, יש עוד פרט אחד שרצינו לציין והוא המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בלימוד הלכה, כאשר שני נושאים סמוכים זה לזה בפסוקים. מחלוקתם האם דורשים 'סמוכים' או לא? יש למחלוקת זו סעיפים רבים והשלכות הלכתיות מובהקות.
דוגמא לעניין מצאנו במסכת מנחות (דף מ.), שם שאלה הגמרא, האם מותר להטיל ציצית בבגד, שאם נחבר לו ציצית תיווצר כלאים של צמר ופשתים יחדיו? בית הלל סוברים, שאין בעיה משום הכתוב (דברים פרק כ"ב) "לֹא תִלְבַּשׁ שַֽׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּֽו" ומיד בפסוק אחרי זה נאמר "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עַל־אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה־בָּֽהּ". דורשים בית הלל מזה שהתורה סמכה איסור 'כלאים' ל'ציצית', משמעה שמצוות ציצית דוחה כלאים. ואילו בית שמאי חולקים ולא דורשים את הכלל 'סמוכים' ולכן יש איסור לעשות ציצית של שעטנז. דוגמא נוספת למחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בעניין 'סמוכים', אנו מוצאים בנושא 'מלאכת מחשבת' בשבת. בניגוד לכל האיסורים האחרים בתורה, שבהם לא חשוב מה אדם חושב בזמן המעשה, אלא המבחן הוא במעשה עצמו אם נעשה או לא, הרי לגבי שבת קודש, לא בוחנים רק את המעשה שאדם עשה, אלא המעשה נבחן גם בהתאם למחשבת האדם בזמן המעשה. כגון, אם אדם לא התכוון לעשות את המלאכה, או שאדם עושה מעשה אבל מקלקל במעשהו את החפץ וכן מלאכה שאינה צריכה לגופה, הרי אין בהם איסור תורה. בית הלל הגדיר הלכות אלו על פי המשנה במסכת חגיגה (דף י' עמוד א') – "הלכות שבת…- הרי הם כהררים התלויין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות". הסיבה שהוגדרו הלכות שבת כ'הררים התלויים בשערה', היות ולא נכתבו מפורש בתורה אלא נלמדים מהסמיכות של 'מלאכת שבת' מ'מלאכת המשכן' וכנאמר אחרי מלאכת המשכן "אך את שבתותי תשמורו". ומכיוון שכל מלאכות השבת נלמדו משם, לכן בית הלל דורשים זאת גם לעניין "מלאכת מחשבת אסרה תורה". בית שמאי לא דרשו סמוכים ועל כן כל הלכות שבת לדעת בית שמאי כתובים בתורה ואין הוא דורש מהסמיכות של שבת למשכן את ענין מלאכת מחשבת ואינו פוטר את מי שלא מתכוון, או מי שעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה.
נחזור עתה לתשובתו של הילד מאיר, מי שעתיד להאיר את עיניהם של ישראל על ידי רעיון "הדף היומי" ועוד, על פירוש כוונת הפייטן "אל ההרים אשא עיני כהלל ולא כשמאי" והסביר, שלדעת הלל הלכות שבת לגבי מלאכת מחשבת הם הררים התלויים בשערה, וזה כוונת הפזמון 'אל ההרים' פירושו ל'הררים התלויים בשערה', מה שאין כן לפי דעת שמאי, שכל הלכות שבת "מכתב כתיבן" וידוע שהלכה כבית הלל. ומכיוון שדורשים 'סמוכים', אז איסורי שבת מתקיימים רק אם חשב לעשות מלאכת איסור.
אם נחזור לדברי רש"י בתחילת פרשתנו, אינני בטוח שרק הלל היה דורש את ה'סמוכים' שרש"י דרש וקישר בין בית הסנהדרין לבין בית המקדש, כי אין כאן ענין הלכתי כפי הרגיל ויתכן שגם בית שמאי ידרשו 'סמוכים' אלו, שיש בהם חשיבות עליונה למבנה המדינה היהודית העתידית ולכן יתכן שגם בית שמאי היו סוברים כך.
אם נעמיק קצת נראה, שרש"י בחר לבטא את ענין הסמיכות של פרשתנו לסוף פרשת יתרו בעניין זה והתעלם לחלוטין משתי דעות מפורשות שנמצאות בגמרא במסכת סנהדרין (דף ז' עמוד ב'), הדורשים סמיכות זו בדרך אחרת לחלוטין. וכך נאמר שם בגמרא:
"דרש בר קפרא: מנא הא מילתא דאמרו [מנין למה שאמרו] רבנן הוו מתונין בדין? – דכתיב 'לא תעלה במעלות,' וסמיך ליה 'ואלה המשפטים'. אמר רבי אליעזר: מניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש? – שנאמר 'לא תעלה במעלות', וסמיך ליה 'ואלה המשפטים".
רבי אפרים מלונציץ מחבר ספר 'כלי יקר', אשר חלה במחלה קשה בשנת ה'שס"א ואז קיבל את החלטתו להוציא לאור את כתביו וכתב בהקדמה:
"…ובחמלת ה' הוציאני מתוך ההפיכה לחיות אותי. כיום הזה נדרתי לה' ואשלמה לחבר חיבור זה לכבוד ה' ותורתו ולגלות מצפוניו".
שואל הכלי יקר על דברי רש"י שהבאנו לעיל בפתיחה לפרשתנו:
"…ועל כל פנים קשה לי על רש"י, שפירש שסמיכות הפרשיות בא להורות, שתשים הסנהדרין אצל המזבח, מנא ליה לרש"י לומר כך? שמא הסמיכות אתי לכדדרש בר קפרא או לדברי רבי אלעזר ומה ראה רש"י על ככה לעשות פירוש שלישי והשמיט אותן שני פירושים שנזכרו בגמרא?".
ה'כלי יקר' עונה בארוכה ולדעתו גם דרשת בר קפרא וגם דברי רבי אליעזר נשענים על ההנחה שרש"י הביא. בפסוק האחרון של פרשת יתרו, העוסק באיסור לעלות במדרגות למזבח אלא יש לעשות כבש, האיסור שם לדעת שני התנאים במסכת סנהדרין עוסק גם בדיינים ולא רק בכוהנים. ומנין להם שמדובר בדיינים? הרי פשט הכתוב עוסק ומדבר על הכוהנים בלבד? אך מכיוון ששניהם מקבלים את הדרשה של סמוכים, של מקום הסנהדרין הוא בבית המקדש ועל כן שניהם למדו שהפסוק 'ולא תעלה במעלות על מזבחי' עוסק גם בדיינים. יוצא, שאין כאן פירוש שלישי, אלא שניהם נשענים על עקרון הסמוכים.
לפי דברינו, רש"י הדגיש רק את ענין מקום הסנהדרין שהוא אצל המקדש ולא הזכיר את המחלוקת דלעיל, משום שיש בזה יסוד חשוב ביותר כנאמר לעיל, במבנה הממלכה היהודית והחיבור בין המשפט למקדש וזה משמעותי יותר משתי הדעות הפרטניות בנושא.
אם נתבונן בכל הפרשה נראה, שאין סדר בהלכות של 'בין אדם לחברו' ל'בין אדם למקום', אלא הכול מעורבב ואין זה במקרה, משום שיש כאן אמירה שהמשפט לאלוקים הוא! מה לי 'בין אדם לחברו' מה לי 'בין אדם למקום'?! הכל אחד הוא.
החיבור בין בית המשפט הגבוה של העם היהודי הנלמד מפרשתנו, הביא את חז"ל לספר לנו דבר מדהים על כסאו של שלמה המלך, שעל המעלות לכיסאו היו חקוקים שלשה פסוקים הקשורים למקדש ושלשה לענייני משפט. ולכאורה, הדבר מוזר, מה הקשר בין שני הנושאים? אלא בהתאם לדברינו, החיבור בין הקדושה למשפט מובנה בעולמה של היהדות.
ונביא את דבריו הנפלאים של הכלי יקר בנושא:
"מצינו במדרש (אסתר רבה א' י"ב), שבכיסא שלמה המלך היו שש מעלות והיה כתוב על אחת 'לא תטה משפט'. ועל השנייה 'לא תכיר פנים'. ועל השלישית 'לא תקח שוחד'. ועל הרביעית 'לא תטע לך אשרה' ועל החמישית ו'לא תקים לך מצבה'. ועל הששית 'לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום'…".
ומתבקשת השאלה, מה הקשר בין שלשת האחרונים לשלשת הראשונים? ונראה זאת בלשונו הזהב של הכלי יקר:
"…וכל משכיל ישתומם על המראה, מה ענין שלושה לאוין אלו 'לא תטע' ו'לא תקים' ו'לא תזבח' אל כסא אשר הוכן ליושב על מדין, וכי בעבור שהם סמוכים בתורה נסמכו בכיסא? … ומהיכן למד שלמה המלך לומר כן? אלא ודאי שהבין זה מן סמיכות פרשת משפטים לפרשת מזבח לומר שתשים סנהדרין אצל מזבח, ולמאי נפקא מינה צווה הקדוש ברוך הוא לשום סנהדרין אצל מזבח? אלא ודאי כדי ללמד דעת את העם שכל הפוסל במזבח ובנקרבים עליו פוסל גם בסנהדרין,…ויש עוד רמז במזבח אבנים, שיהיו אבנים שלימות ולא יהיו גזית כך הדיין יהיה שלם…בלי תוספות ומגרעת ושלא יצטרך ליפוי והידור חיצוני, כאבן גזית זה אשר הונף עליו החרב ומחללו מקדושתו, כך הטעם בדיין הצריך תיקון מבחוץ ויש בזה מקום שיתפאר עליו הגרזן והחוצב לומר אני מניתיך ומצד עצמך אינך הגון לכך, על כן טוב לבחור אבנים שלימות שאינן צריכין תיקון מבחוץ…". (עיין עוד בדבריו הארוכים מאוד של הכלי יקר בעניין החיבור בין המשפט לבין המקדש ולכסאו של שלמה)
לסיכום למדנו, שדרשת ה'סמוכים' של רש"י בחרה לבטא עומקים גדולים למקומו של המשפט בהוויה ובחיים היהודיים.
לא נותר לנו אלא להתפלל ולייחל לבניין בית המקדש, לא רק כמקום תפילה וכפרה ולא רק כמקום השראת השכינה – אלא לקדושה ולהשפעה על המשפט היהודי והישראלי אכי"ר.
שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!