להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

הכיור וכנו – לפרשת כי תשא

פרשת כי תישא עמוסה באירועים, שמדרך הטבע מרכזים את עיקר העיסוק בהם והמיוחד והקשה מכולם הוא כמובן ענין 'חטא העגל'. הרבה קולמוסין נשתברו על אירוע טראגי זה, ששינה את העם היהודי לדורות. בשנים עברו עסקנו לא מעט ב'חטא העגל', ברם הפעם אנו רוצים לעסוק במצווה 'צדדית', לכאורה, בפרשתנו והיא מצוות 'קידוש ידיים ורגלים' באמצעות הכיור וכנו.

ואלה הפסוקים בפרשתנו:

"וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרָחְצָ֑ה וְנָתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין־אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם: (יט) וְרָחֲצ֛וּ אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם: (כ) בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽיקֹוָֽק: (כא) וְרָחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חָק־עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹרֹתָֽם" (ל', י"ח – כ"א).

לפני שנדון בכמה היבטים חשובים למצווה זו, ראוי שנקדים ונאמר שמצווה זו של רחצת ידיים ורגליים איננה משום נקיות, כפי שלצערנו יש החושבים כך גם בקרב אנשי אמונה בתמימותם, ובעיקר אצל חוקרים למיניהם, שאין בהם שום רגש והבנה לקדושת המשכן וכליו. על כן נביא בפתיחה את דבריו החשובים על מהות רחיצת הידיים והרגליים של הרש"ר הירש, בהם מוכיח הוא בפשטות שהמטרה היא לשם קבלת קדושת המשכן והמקדש. הרש"ר הירש דוחה מכל וכל את התיאוריה שמדובר בנקיות והסיבה שמדובר בידיים ורגליים כי הם האיברים היחידים שאינם מכוסים בבגדי כהונה וקדושתם מגיעה על ידי הרחיצה, ואלו הם דבריו הנפלאים –

"כל חלקי הגוף, פרט לידיים ולרגליים, מתקדשים בתכונה הסמלית של הכהונה על – ידי לבישת בגדי הכהונה רק הידיים והרגליים, שבהן מבצע האדם את עיקר מעשיו ושאיפותיו, אינן מכוסות בגדים, ובמקום זה ירחצו אותן מים מתוך הכיור. מפרטי דיני רחיצה זו מתחוור, כי אין לפרש את טעמה בהקשר של נקיון ממשי. למשל: הרחיצה עלתה לו לכהן – רק אם נעשתה "בכלי שרת בפנים", אולם "קידש בכלי שרת בחוץ או בכלי חול בפנים או שטבל במי מערה ועבד – עבודתו פסולה", וכן לינה והיסח הדעת פוסלין בקידוש ידים ורגלים, ועוד דינים כיוצא באלה (זבחים כ ע"ב)…".

בפשטות טוען הרש"ר הירש, שאם הייתה המטרה לנקות את ידיהם ורגליהם של הכוהנים, מדוע שלא נתיר להם לרחוץ מכלי שרת בחוץ, או מכלי חול, ועוד הגבלות ואיסורים שנראים לא לענין אם המטרה היא אכן ניקיון. מאידך, קובע הרב הירש שאין בטקס רחיצה סמלי זה גם משמעות של טבילה, וזה לשונו בהמשך שם –

"…אולם יחד עם זאת מתחוור מדינים אלה, כי רחיצה סמלית זו אין לה המשמעות של הטבילה הסמלית, דהיינו שקיעה במים, …בניגוד גמור לטבילה, הרחיצה חייבת להיעשות בכלי, דהיינו בכלי שרת שהמים מתקדשים בו ונפסלים בלינה – ככל דבר שנתקבל בכלי שרת. הכיור לא היה מעכב, ואפשר היה לקדש ידים ורגלים בכל כלי שרת אחר, אבל המים היו צריכים להיות מעצם המקדש, ולא "בו" – אלא ממנו ירחצו את ידיהם ואת רגליהם במי המקדש, והמים ילבישו אותן בקדושת המקדש, כדרך שבגדי הקודש קידשו את שאר חלקי הגוף. לפיכך כהן "שלא רחוץ ידים ורגלים" – דינו ככהן "מחוסר בגדים" .

למדנו מדבריו החשובים, שמטרת הרחיצה במים לפני עבודת המקדש, או כניסה אליו, הוא כמו שכהן לובש בגדים מיוחדים לעבודת המקדש, כך המים שנלקחו מתוך המקדש מטרתם להכין את הנכנס ולעטוף אותו בקדושת המקדש ולכן העונש כה חמור עד מוות אם לא נעשית רחיצה זו, כי משמעותה היא זלזול בקדושת המקדש.

דברים נפלאים על דרך מחשבת המוסר כתב רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזיביצה, מייסד חסידות איזיביצה-ראדזין בספרו 'מי השילוח' (1800-1854) בטעם מצוות רחיצת ידיים ורגליים, שהרחיצה מבטאת לדעתו את הניתוק וסילוק הרצון הפרטי שלו, עם כל הדברים שיש לו בהם ענין אישי, הנקרא בשפת חז"ל 'נגיעות' – לבין עבודת ה' במשכן ובמקדש. וזה לשונו בתחילת פרשת כי תשא (עמ' צ"ב) –

"ענין רחיצת הכוהנים מהכיור הוא ענין סילוק והסרת נגיעה כי רחיצה מורה על זה כמו שכתוב אצל עגלה ערופה ורחצו זקני וכו' ואמרו  ידנו לא שפכו וכו' והוא שאמרו שאין שום נגיעה וחלק  בזה מהמעשה וגם הכהן העובד הוצרך לרחיצה הינו שיסיר נגיעתו ומבטל דעתו ורצונו נגד רצון השם יתברך היינו שאינו עובד רק מה שהשם יתברך חפץ".

לאחר שהבהרנו מה מטרת הרחיצה מהכיור וכנו, ברצוננו להתייחס לשאלה ששאלו רבים – מדוע ענין הכיור לא נכתב בתורה יחד עם שאר הכלים בפרשות 'תרומה' ו'תצווה' ומדוע הכתוב חיכה עד פרשתנו להורות על המצווה?

על השאלה הזו בדרך הדרוש עונה רבי יוחנן לוריא (1514-1440), שהיה רב ופוסק ודרשן בקהילות אלזאס, בספרו "משיבת נפש" על פרשיות השבוע. לדעתו, המיקום נעשה אחרי מצוות 'מחצית השקל', שבו נצטוו הגברים כדי לכפר עליהם וזה עורר תרעומות אצל הנשים וכי הן לא זקוקות לכפרה, ועל כן מצוות הכיור היה על ידי נשות ישראל מהמראות הצובאות, וזה לשונו –

"…ונראה לי לדרוש אחר שנצטוו ישראל האנשים על מחצית השקל ונאמר לכפר בו על נפשותיכם, הרהרו הנשים לומר וכי אין אישה צריכה כפרה?, אז נצטווה משה על מלאכת הכיור שנעשה מנדבת הנשים כי הכיור מטהרם כאשר אבאר, והם הביאו נדבתם ממראות הצובאות שהוציאו ממצרים, ולא היו צריכים עוד להם כאשר אבאר, ונתן השם יתברך בעיני משה לקבל מהם לעשות מהם הכיור".

הקדמנו את פירושו של "משיבת נפש" לפני תשובות פשוטות יותר, משום חביבות דבריו, אך יש לדעת שרבים הפרשנים שטוענים שהמיקום של מצוות הכיור בפרשתנו הוא בגלל שהוא למעשה משמש רק כהכשר מצווה, כפי שכותבים פרשנים רבים ובהם רבי יחזקאל בר מנוח 'חזקוני' –

"… לפי שאינו אלא להכשר מצוה לא כתב מצות עשייתו למעלה עם שאר הכלים… ".

רבי עובדיה ספורנו כותב כשאר הפרשנים, אך מדגיש שהכיור הזה לא נועד להשכין שכינה כשאר הכלים. דבריו אינם סותרים את דברי הרש"ר הירש בצורה מוחלטת, אך הם לא ממש מתכתבים עם פירושו, משום שגם הרש"ר יכול אולי להסכים לדברי הספורנו, אך לדעתו ההכשר הוא כמו בגדי הכהונה שתפקידם להשרות קדושה. וזה לשונו של הספורנו –

"…גם זה הכלי [הכיור] לא הוזכר למעלה עם שאר הכלים, כי לא הייתה הכונה בו להשכין שכינה במקדש כענין הכונה באותם הכלים כמבואר למעלה, אבל היתה הכוונה להכין את הכהנים לעבודתם…".

בדברי הנצי"ב מוולוז'ין אפשר למצוא את הגישה המחברת בין שני הפירושים – מצד אחד זה רק אמצעי להיכנס למשכן ולמקדש בנקיות ובטהרה ויש בה איזה צדדים של קדושה, ומאידך לפי הרש"ר הירש זה חלק מלבוש הקדושה במקדש כמו הבגדים שהם יוצרים את העבודה בקדושה במלואה. וזה לשונו בספרו 'העמק דבר' על החומש –

"…ולא נכתב כלי זה לעיל בפרשת תרומה, משום שכל הכלים נעשו לקדושת עבודה, וכלי זה אף על גב שגם היא מקדשת את המים, מכל מקום בא גם שלא לקדושת עבודה ורק להכשיר את האדם לידי עבודה, או להיכנס להיכל אפילו בלי עבודה כמו שיבואר בסמוך".

מצאנו טעם מקורי אחר משאר הפרשנים אצל רבי יעקב 'בעל הטורים' למיקום של מצווה זו ליד פרשת השקלים בפרשתנו –

"…סמך כיור לפרשת שקלים לומר שהגשמים נעצרים בשביל פוסקי צדקה ואינן נותנין (תענית ח':)".

לקראת סיום, אי אפשר מבלי להזכיר את המפורסם לכל – מניין היה למשה רבנו נחושת כדי להקים את הכיור וכנו שהיה עשוי כולו מנחושת? אלא הנחושת שהביאו נשות ישראל במראותיהן, ומתוך כך נלמד שלכיור היה תפקיד נוסף מעבר למה שכתבנו עד עתה –

"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (פרשת ויקהל פרק ל"ח, ח').

המראות הצובאות הללו, לדעת חז"ל, מהן נעשה כאמור הכיור והוסיפו מעמד מיוחד לכיור, כדלהלן –

"בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה, ותדע לך, שהן מראות ממש, שהרי נאמר (שמות לח כט ל), ונחשת התנופה שבעים ככר וגו', ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה, אשר צבאו – להביא נדבתן".[רש"י שם ]

לסיום, אני נזכר שוב בתקופת שליחותנו החינוכית בישיבה התיכונית 'עץ חיים'  בעיר מונטרה בשווייץ, ובסיפור ביקורו של הרב משה-צבי נריה זצ"ל ראש ישיבות בני עקיבא. הרב נריה זצ"ל הגיע לשהות בשבת בישיבתנו ועם הגיעו לביתי ביקש שאקח אותו למקווה טהרה, כדי שיוכל לטבול לכבוד שבת קודש כמנהגו מדי יום שישי. היות והמקווה לא היה פתוח לטבילת גברים באותו יום שישי וזה המקווה היחיד שהיה באזורנו, ביקש ממני הרב נריה זצ"ל שאקח אותו לאגם ז'נבה הסמוך, כדי שיוכל לטבול שם. הסברתי לרב נריה, שאי אפשר לטבול באגם שהיה קפוא וזו ממש סכנת חיים – אולם הרב בשלו ואינו מוכן לוותר על הנהגתו לטבול בערב שבת. כל הפצרותיי ובקשותיי שמדובר בפיקוח נפש ממש ואינני מוכן להיות שליח לדבר כזה לא הועילו, הרב לא וויתר ואמר לי שיגיע לשם בכוחות עצמו. התייעצתי עם אחד הרבנים בישיבתנו ולאחר כחצי שעה חזר אלי ואמר, שהצליח לתאם במיוחד פתיחת מקווה עבור הרב נריה בעיירה אחרת הנמצאת כשלושים ק"מ, שם הסתבר שיש מקווה שלא פעל מאז מלחמת העולם השנייה (!). המשפחה היהודית שחיה במקום ושמרה על האחוזה הזו, שהייתה מקום הצלה בזמן השואה לילדים יהודיים, הייתה מוכנה להפעיל מחדש את המקווה לכבודו של הרב נריה. ואכן, לאחר כמה שעות המקווה היה מוכן לשימוש ונסעתי עם הרב לשם וגם אני זכיתי לטבול במקווה אחרי הרב. כוחה של טהרה!

למדנו, שהמצווה ה'צדדית' לכאורה של קידוש ידים ורגלים ומיקומה בפרשה יש בה ללמדנו דברים חשובים כיצד לקדש את עצמנו לקראת מעשה מצווה ולעבור תהליך של הכנה וכן לשים לב ממה דברים עשויים ואיך הם משפיעים על מטרתם.

שנזכה בע"ה להיטהר ולהתקדש בעבודת ה'!

שבת שלום לכל בית הישיבה!