להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

בניית המשכן היה מעשה אומנותי ומורכב עם סודות נשגבים בכל כלי וכלי ובכלל בעצם הקמתו. היה צורך בהפעלת יכולות דיוק תוך כדי עבודה עדינה של הידיים, כפי שהדגישו המפרשים השונים, ביחוד לאור העובדה שעם-ישראל היה מורגל בעבודת כפיים גסה בפרך בהיותם במצרים. ועל כן פלא הוא, שהתורה מדגישה בכישורים לבניית המשכן דווקא את הלב, שהוא אמנם אחד מאיברי האדם החשובים ביותר, אך הלב הוא מקום הרגש של האדם – ודווקא הוא מככב בתהליך בניית המשכן לכל אורך פרשיות המשכן.

כל מי שהתעסק בבניית המשכן היה צריך להיות לא 'סתם' חכם – אלא "חכם לב" שהוא ביטוי נדיר. וכן ישנו ביטוי נוסף וייחודי בפרשה הכולל בתוכו את הלב – "נדיב לב" – גם הוא ביטוי נדיר, וכך נאמר:

"קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיקֹוָ֔ק כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְקֹוָ֑ק זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת" (ל"ה, ה').

מה כוונת התורה בצירוף הלב לנדיבות?

רש"י בפרשתנו מבאר:

"נדיב לבו – על שם שלבו נדבו קרוי נדיב לב".

אם זכינו להבין את רש"י, הרי יש אדם שלא הלב שלו מנחה אותו לתרום, אלא דווקא שכלו, כאשר השכל עושה חשבונות של רווח ותועלת מה ייצא לו מהתרומה ואין זו תרומה ספונטנית שבאה ממעמקי הלב.

גם במשכן היו כאלו שרצו אולי לתרום מתכות יקרות, כגון: זהב וכסף, מתוך חישוב קר ומתוך מחשבה, שעם הזהב והכסף ישתמשו לצורך הארון או המזבח  וכדומה שזו כמובן תרומה חשובה, הנותנת תחושה של סיפוק שהכסף והזהב משמש את ארון העדות או דבר דומה. אך כמובן שתרומה הבאה מנדיבות לב בלי חשבון אלא לכל צורך שיהיה במשכן – זוהי נדיבות לב אמיתית.

גם לזהב היה צורך בנדיבות לב, כי עם הזהב ציפו את מוטות הנשיאה של ארון העדות וכן את השולחן וזה כמובן פחות שווה מאשר את הארון עצמו. ולכן מי שתרם זהב בלי שכיוון שדווקא ישתמשו לדברים נשגבים במשכן, זו נדיבות לב גדולה. התורה רוצה שהמשכן וכליו יקומו מתוך רצון כן של נדבת הלב ולא מתוך כפיה ולא מתוך תחושה של חוסר נעימות.

גם בפרשת תרומה, מצווה התורה לקחת את התרומה ממי שידבנו לבו –

"דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת־תְּרוּמָתִי".

התרומה באה מתוך נדיבות הלב, ואם כן, בפרשת תרומה שומעים על חשיבות בניית המשכן מתוך נדיבות ואילו בפרשתנו על אופן קיום המצווה בפועל.

וזה המקום להזכיר כאן מקצת מהדברים שכתבנו בפרשת תולדות במאמר "רחמנא לבא בעי" על חשיבות הלב בעולמה של היהדות.

מסופר על רבי יעקב-יצחק הלוי הורביץ, הידוע בכינויו 'החוזה מלובלין' (1745 –1815), תלמידו המובהק של רבי אלימלך מליז'נסק ודור רביעי לבעל שם טוב, שהיה נוהג בעריכת ה'טיש' שלו לכבד מדי פעם אחד מהחסידים החשובים שיגיד דבר תורה. לעתים מיקד את בקשתו, שיבאר ויסביר אותו חסיד קטע מסוים בזוהר הקדוש. הדובר שנבחר תמיד היה אדם בעל שיעור קומה ואברך תלמיד חכם, שבדרך כלל הפליא את השומעים בעומק דבריו. באחת הפעמים, ישב בטיש ילד קטן והאזין ברוב קשב לדבריו העמוקים של הדובר. לפתע היטה ה'חוזה' את ראשו לעבר הילד הצעיר ולחש לו: "האם אתה מבין, ילד יקר, מה אומר הדרשן? נכון שאנו זוכים לשמוע דברים גדולים וסודות עמוקים?" הילד כמובן נענע בראשו להסכמה. או-אז לחש לו ה'חוזה' שוב לאוזנו: "דע לך, שלב טוב חשוב יותר מכל הסודות שנאמרים כאן"

מה רצה ה'חוזה' לומר לילד? האם ללמדו שהעיקר ביהדות זה הלב של האדם, לא השכל וחכמתו של האדם? האם סתם רצה להרגיע את הילד שבאמת לא כל כך הבין את עומק הרעיונות שאמר אותו אדם? לעולם לא נדע,  משום שכך נהג ה'חוזה' בכל טיש ללחוש לאוזן אחד הילדים את האמירה, שהעיקר הוא הלב של האדם.

אנו נמצאים בעידן בו לשכל יש משקל גדול ומכריע כמעט בכל תחום בחיים. לשכל יש חשיבות גדולה וטוב שכך, אך האם לא הגזמנו? האם ראיית העולם בצורה שכלית מוחלטת איננה לקויה במידה מסוימת? האם השכל לא יכול להוביל את האדם למחוזות של השגיות ושל מיצוי החיים הגשמיים עד תומם, לעומת האדם הרוחני שנותן מקום לרגשות ולאו דווקא לחשבון של רווח והפסד, של תועלת ושל חשבונות תמידיים?

טוב להיזכר בסיפור זה משולחנו של ה'חוזה מלובלין', שיש מקום חשוב בחיים להרגשת הלב, לתמימות הפשוטה והלא מתוחכמת, להתעלמות מהשפע שהחיים מציעים והחשש הכבד שהשפע עלול להפוך ח"ו לפשע. חז"ל הגדירו את חשיבות הלב כרצונו של הקב"ה.

הגמרא (סנהדרין ק"ו) אומרת:

"הקב"ה ליבא בעי ה' יראה ללבב".

אמנם, ישנה חשיבות גדולה לשכל, אך הלב שמבטא את הרגש והאהבה הוא מעל הכל, כפי שאומרת המשנה בצורה מפורשת (אבות ב') :

"אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר עין טובה. רבי יהושע אומר חבר טוב. רבי יוסי אומר שכן טוב. רבי שמעון אומר הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם".

הלב הטוב אינו מתחשב תמיד ברווח, הפסד ותועלת, אלא מכוון את דרכו בחיים לפעמים על חשבון החיים הפרטיים והאישיים. זהו סוד ויסוד בניית המשכן וכליו.

חשיבות הלב במתן התרומה היא היסוד של התרת נדרים, שעליה אומרת המשנה (חגיגה דף י'.):

"היתר נדרים פורחין באויר".

כלומר – שכל ההיתר הוא דחוק. הגמרא מביאה מספר ראיות שאין זה דחוק ואחד מהם מה שאמר רבי יצחק –

"יש להם על מה שיסמכו, שנאמר כל נדיב לבו".

רבי יצחק למד מפסוקנו, שאם לבו לא איתו ואינו מעונין לתרום הרי זה פטור מלהביא וזה היסוד של התרת נדרים, שמה שחשב לתרום רק אם התרומה נעשית בלב שלם וברצון אמתי.

צריך להדגיש ולומר, שבתחום התרומה והנתינה יש צד נוסף, וזה שיש לא מעט אנשים שבאמת ובתמים ובלב שלם רוצים לתרום, אך אומרים לעצמם וגם לאחרים שכאשר יהיה לי יותר או כאשר ארגיש שמבחינה כלכלית אני מספיק מבוסס אז כמובן אתרום בגדול. יש כאלו שמעדיפים לדחות את התרומה עם רצון אמתי לתת מאוחר יותר, אבל זה לא תמיד מתגשם ומתממש מכל מיני סיבות.

נשים לב למילה אחת שהתורה מוסיפה בפרשתנו, שרבי יצחק קארו הדגיש אותה – 'מאיתכם' – וציין זאת בספרו 'תולדות יצחק' –

"קחו מאיתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' ".

וזה לשונו על משמעות מילה זו –

"מילת מאתכם מיותרת, אלא לפי שיש אנשים שאינם מתנדבים או אומרים כשארוויח אתנדב, לזה אמר מאשר ימצא עכשיו עמכם תתנו נדבה".

דיוק נוסף ניתן ללמוד בתורת הנפש של הנתינה מהמילה 'מאתכם', שיש פעמים שאדם מעצמו לא נותן, אבל כשרואה אחרים תורמים הדבר גורם לו גם לתת, אם מתוך קנאה או מתוך בושה שאחרים נותנים והוא לא, ולכן המעלה הגדולה שזה בא מאתכם מכם ולא בגלל שאחרים נתנו. דיוק זה כותב רבי אפרים מלונצ'יץ בספרו 'כלי יקר' –

"…ועוד יכלול מאתכם שכל אחד יזדרז למצוה מעצמו כי יש לך אדם שאינו נותן כלום עד שרואה אחרים נותנים ומתקנא בהם, על כן הוא נותן להשוות את עצמו להם וזה אינו מאתכם כי הוא עצמו אינו סיבה אל הנתינה אלא אחרים סיבה לו".

יש עוד הבחנה בנתינת תרומה – כיצד האדם נותן? האם כמי שכפאו שד או מתוך חוסר ברירה? האם במאור פנים ושמחה שיש לו את הזכות לעזור ולתרום?

על כך שואל רבי יצחק קארו ממילה נוספת בפסוק הנ"ל –

"קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' – היה ראוי שיאמר קחו מאתכם תרומה לה'…כמו שאמר [לעיל כה ב] ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, למה אמר עתה יביאה?".

מדייק רבי יצחק, שזה לא במקרה שהתורה דורשת שיביאו הם בעצמם ולא יבואו לקחת מהם, משום שכמו שלעגל הם באו מרצונם לתת, כך עתה דורש מהם משה שיבואו בעצמם ויתנו ולא יחכו וימתינו עד שיבואו לקחת מהם. וזה לשונו בהסבר שינוי הלשון –

"והטעם שכשעלה לקבל הלוחות צוה לו השם יתברך נדבת המשכן, וציוה שילכו גבאים לגבותה באהלים, ואף על פי שלא התנדבו רק אחר מעשה העגל, ולזה אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו, אבל אחר שעשו העגל והם עצמם הביאו הזהב לעגל, שנאמר [לעיל לב ג] ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן, הנה שהם עצמם הביאו הנזמים לעשות העגל, לזה אמר עתה משה בחרון אף, הנה שהבאתם הזהב לעגל ולא הלך גבאי לאהליכם לגבותו, עתה כמו שהייתם זריזין לעבירה היו זריזים למצוה, ולא ילך גבאי לגבותו אלא כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'…".

הנצי"ב מוולוז'ין בספרו 'העמק דבר' מפרש, שהציווי שהנותן יביא בעצמו ולא על ידי שליח, כדי שיוכלו לבדוק אתו אם אכן מביא מרצונו החופשי ולא משום לחץ חברתי, וזה לשונו –

"…הוסיף כאן לבאר שלא ישלח איש נדבתו ע"י שליח אלא יביאה בעצמו, וזה כדי שיראו המקבלים אם נותן בנדיבות או אולי רק מפני הבושה מחבריו המנדבים, וזה לא נתקבל ברצון. ולזה הטעם יהיה פירוש כל נדיב לבו יביאה, יביא את לבו עם תרומת ה'…".

לא הזכרנו מקוצר היריעה, שנתינה בשאר האירועים בחיים איננה חייבת להיות רק בממון או שווי ממון, אלא מי שאין ידו משגת יכול לתת לאחרים גם בדרכים אחרות, בעזרה פיזית, בעידוד ובתמיכה רגשית ורוחנית ולהאיר פנים לכל אדם. נתינה זו אינה פחותה מאשר נתינה בממון, שכאן אין צריך מבחן אם יש 'לב' או לא, משום שהנותן מביא את עצמו ואת טוב לבו לזולת.

לסיום, נחתום כדרכנו בסיפור חסידי המבטא את חשיבות הלב במצוות הנתינה ונתפלל שנהיה רק מן הנותנים בלב שלם ובשמחה ולא מהמקבלים.

מספרים על חסיד שהיה עשיר גדול, אך גם קמצן גדול ומופלג…יום אחד הגיע הלה אל מעונו של האדמו"ר. הוא נזקק לישועה דחופה בעניין חשוב ביותר, ולכן הביא סכום גדול לפדיון. הגבאים ראו – ואורו עיניהם, בדיוק באותה העת זקוקים היו בדחיפות לכסף רב כדי להשלים את בנייתו של בית המדרש, ולא הצליחו להשיג את הסכום הנדרש… האדמו"ר לקח את הכסף שנתן העשיר הקמצן, וברכו: "תזכה למצוות, וה' ישלח לך ישועה במהרה!". לאחר מכן, מול עיניהם הכלות של הגבאים, החזיר הרב את הכסף לחסיד העשיר, באומרו: "אבל את הכסף תיקח בחזרה ". "רבינו, איננו מבינים! אם כבר נפתח ליבו לב האבן, והעשיר הקמצן הזה נתן פעם צדקה – מדוע מחזיר לו הרב את תרומתו?". אמר להם הרבי: "כלום לא ראיתם איזו אבן נגולה מעל ליבו, כאשר החזרתי לו את הכסף? האם לא הבחנתם באיזו שמחה הוא קיבל את כספו בחזרה? הוא לא נתן את תרומתו בנדיבות לב, ובתרומה כזו אין ברכה…". [מתוך דרשו]

שבת שלום לכל בית הישיבה!