להדפסת דבר התורה לחצו כאן

סיפור הגבורה של המיילדות העבריות, שלא נכנעו לדרישת המלך המצרי, הינו אחד האירועים מעוררי ההשראה בכל הדורות ובמשך אלפי שנים, ובוודאי השראה לגבורתן של הנשים, שבזכותן קיומו של עם-ישראל הובטח.

מיילדות אלו היוו מקור השראה גם לרופאים היהודים בשנות הזעם של השואה, שלא לבצע הפלות בנשים יהודיות למרות שזאת הייתה הפקודה הגרמנית ימ"ש. הרופאים היהודיים, שהיו בין האסירים, נקלעו לדילמות קשות מאוד, בין מחויבותם המקצועית ושבועת הרופאים והחובה המוסרית כלפי אחיהם היהודים – מול הפקודה האכזרית של הנאציים על הפסקת הילודה בגטאות.

עם קבלת ההוראה האכזרית משלטונות הגטו הגרמניים, התחבטו הרופאים בינם לבין עצמם כיצד עליהם לנהוג. לאחר מכן, לאחר שקבלו הכרעה בנושא הביעו את עמדתם בפני היודנראט. לרוב עמדת הרופאים בנקודה זו היא זו שהכריעה את הכף ביחס היודנראט למילוי הוראה הנוראית של הגרמנים.

בגטו וילנה לא הקפידו הרופאים על מילוי הוראה קשה זו ובית החולים של הגטו, למרות שנסגרו בו מחלקות הנשים וחדרי הלידה באופן רשמי, המשיך לקיים לידות בחדר סודי גם לאחר כניסת ההוראה לתוקף. התינוקות הרכים הוחבאו במשך תקופה מסוימת על-ידי כל הצוות הרפואי (אחיות ורופאים כאחד) לאחר שגדלו קצת התינוקות היו רושמים את התינוקות כמי שנולדו לפני הכניסה לגטו. ראש היודנראט בגטו וילנה היה דר' אלחנן אלקס (רופא בעצמו אשר נתמנה לתפקיד בעל כורחו וכמובן לא ביקש אותו) והוא נאלץ להזהיר את מנהל מחלקת היולדות בבית החולים בגטו, כי ההוראה של הגרמנים על הפסקת הלידות היא חמורה ורצינית ביותר, וכי אי-מילויה עלול לפגוע ולסכן את כלל אנשי הגטו ולא רק את הנשים ההרות ומשפחותיהן. במקרים אלה, החלטה על הפסקת ההיריון הייתה בידי האישה.

מעדויות שונות עולה כי במשך שנה (כנראה כל שנת 1942) בוצעו לדאבון לב כ-500-400 הפסקות הריון לכ-4000 נשים בוגרות. גם בגטו קובנה לא הקפיד הצוות הרפואי בבית החולים של הגטו על מילוי הוראה זו של הפסקת הלידות, זאת למרות אזהרות של ראש משטרת הביטחון.

בגטו שאוולי החלו הרופאים בזירוז לידות ובביצוע פעיל מאד של הפסקת הריון. הישגם של הרופאים כאן היה, בכך שהצליחו להגיע לתאריך עם עוזר מפקד הגטו, שאלף, על תאריך מסוים שעד אליו הותרה לידת תינוקות. לידת התינוקות בהסתר הביאה לשיתוף פעולה בין הרופאים לרבנים בכל הקשור לעריכת טקסי המילה לתינוקות שנולדו בגטו.

למרות עמדות אלה של הרופאים בסופו של דבר ההחלטה על הפסקת ההיריון הושארה בידי האישה. בד"כ לא ידוע על הפסקת הריון בכפייה ע"י הרופאים, חרף ההוראה המפורשת והסכנות הקיומיות לשאר הקהילה בגטו במקרה של הריון ו/או לידה לאחר תאריך היעד. פקודה זו בדבר הפסקת הלידות בגטו יצרה שתי בעיות חדשות: האחת כיצד להתמודד עם סירובה של האישה להפסיק את הריונה והשנייה מה יעלה בגורל התינוק שייוולד, אם הוא ייוולד חי וגדול מספיק? – בשני המקרים החליטו הרופאים להשאיר את ההחלטה בידי האישה מצד אחד, אך להמשיך ולפעול בחשאיות מתוך חשש להמשך קיומו של הגטו אם ייוודע דבר ביצוע הלידה גם לאחר פרסום הפקודה על הפסקת הלידות בגטו.

דילמה זו של ההפלות המלאכותיות והפסקת ההיריון עמדה לפתחה של כלל הנהגת הגטו, הרבנים עצמם נתבקשו לתת את דעתם לנושא זה.

הרב אושרי (מגטו קובנה) מתאר בכתביו "שו"ת ממעמקים", כי נתן דעתו על העניין בעקבות פניות של נשים אליו (זו לכשעצמה עדות לחריגות המציאות הזו, מכיוון שבתקופה רגילה אישה דתייה לא הייתה מעלה בדעתה את רעיון הפסקת ההיריון ובטח שלא פונה לרב שייעץ לה בנידון). בעניין זה פסק הרב אושרי כי המצב הוא כזה שיש לבצע הפלה כדי להציל את האם.

מה שקרה במצרים היה הרבה יותר מסובך משום שהקלגסים המצריים לא רק אסרו על נשים יהודיות להיות בהריון ואם ילדו זכר נצטווו להורגו, אלא אף תבעו לחלל את טהרתן של בנות-ישראל המיילדות בעבירה, כלשון המדרש אגדה –

"כאשר דיבר אליהן – 'דיבר להן' מבעי ליה? אלא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא רצו".

גבורת הנשים היהודיות היתה בסירוב חד-משמעי, אבל יותר מכך – לא רק שלא הרגו את הזכרים, אלא הפסוק מעיד וכלשון המדרש –

"ותחיין את הילדים. לא דיין שלא המיתו אותם, אלא שהיו מספקות אותם מים ומזון".

בעלי התוס' בפירושם בספר 'מושב זקנים' מפרשים, שיראת האלוקים של  המיילדות באה לידי ביטוי מעשי, עד כדי כך שהן התגיירו, כי לדעתם המיילדות לא היו יהודיות, ולפי הגדרת ימינו הן היו 'חסידות אומות העולם'. ומדוע פירשו בעלי התוס' שלדעתם הן התגיירו? משום שזה שהן לא הרגו את הבנים הדבר ברור שאדם הגון וראוי לא עושה כזה פשע, ולכן מה שהכתוב אומר שהם 'יראו את האלוקים', ומשמעו שהתגיירו. וזה לשונם –

"ותיראן המילדות את הא-להים. פי' נתגיירו, דאל"כ מאי רבותיה פשיטא שלא הרגו אותם שהרי בכל יעבור ואל יהרג, חוץ מע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים (סנהדרין ע"ד, א'), אלא מגלה לנו שנתגיירו ועשו כדין יהודים".

בעלי התוס' מתמודדים גם עם השאלה, כיצד הצליחו שתי מיילדות להשתלט על כל הלידות, ולכן מפרשים שהן היו ראשי המיילדות, אך כמובן תחתיהן שירתו מיילדות נוספות שפעלו בהתאם להנחיות שלהן וזה כמובן מגדיל את מסירות-הנפש של שפרה ופועה, כי זה היה ממש מפעל גדול של הצלת נפשות ואת זה קשה לשמור בסוד, וזה לשונם –

"…וא"ת והאיך היו מספיקין שפרה ופועה לראות ס' רבוא? וי"ל ששפרה ופועה, ראשי המילדות היו והאחרות היו תחתיהן".

ומנין לחז"ל שמעבר להצלחת התינוקות מהפלה וממוות דאגו אותן מיילדות לכל הצרכים הגופניים הבסיסים של היולדות כגון מים ומזון? – על כך עונים בעלי התוס' –

"ותחיין – מספקות להן מזון. קשה מנא לו? י"ל שרואה דבר זה מייתור המקרא, שאחר שכתב 'ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים' לא היה צריך לכתוב 'ותחיין את הילדים', אלא להשמיענו דבר חדש שהיו מספקות להם מזון מוסף על מה שלא היו ממיתות אותן".

נשים לב, שלכל אורך ההיסטוריה מצאנו מקרים רבים של גזרות על עם-ישראל, אך בסופו של דבר התוצאה הייתה אחרת לגמרי ולעתים אף הפוכה, כמו שמדגיש הרש"ר הירש וזה לשונו –

"ותחיין. לא זו בלבד, שלא עשו כמצוות המלך, אלא עשו כמיטב יכולתן לשמור על חיי הילדים. כל מאמציו של המלך השיגו תוצאות הפוכות. כי מעתה נדרשו המיילדות, בהיותן נשים ישרות, להשתדל בכל כוחן ולפעול לפי מיטב כללי אומנותן, לכרוע ברך ולהתחנן אל ה', לבל יוולד תינוק ללא רוח חיים, ולבל יהיה בו כל פגע, – שלא יחשדון, שבמצוות המלך עשו מאומה או חדלו מעשותו, וסיכנו בכך את חיי הילד".

המלבי"ם מסב את תשומת לבנו לכך, שהמלך לא רצה שיאשימו אותו ברצח הילדים ואולי יישאר שמו כרוצח לדיראון עולם (בימינו היינו אומרים שחשש מבית הדין הבינלאומי בהאג…) ולכן לא ציווה עליהם להרוג את הזכרים, אלא 'דיבר אליהן' – כאילו השאיר להחלטתן, ולא כפקודה מלכותית, וזה לשונו –

"ותיראן. באשר לא צווה להם במצות מלך רק דבר אליהן ותלה הדבר בהן, עד שהעונש על רצח זה תלוי בצווארם יראו את הא-להים, ולא די שלא עשו באשר דבר אליהן לעשות מעשה להמית את הילדים, עוד עשו בהפך ותחיין את הילדים, שזה עשו המיילדות השניות ששמם פועה שהיה עניינם להחיות הילדים, ואמרו חז"ל ותחיין שהיו מספקות להם מים ומזון".

הערה מעניינת כתב הרב אהרון-ליב שטיינמן זצ"ל בספרו 'איילת השחר', שהרי מים אפשר לתת גם לתינוקות, אבל מזון מוצק איך אפשר לתת לתינוקות? ועונה שלמעשה המיילדות היו לוקחות מזון מנשים עשירות ומאכילות נשים עניות ועל ידי כך היה להן חלב להניק והן היניקו את התינוקות.

לסיום, נביא כאן את האירוע שאנו מספרים בכל שנה למשלחות תלמידינו שיוצאים לפולין. אנו נוהגים לעמוד מול בנין 10 באושוויץ 1, שם ערכו הגרמנים את "הניסויים הרפואיים" שלהם באסירים ובמיוחד בתאומים, אשר לימים נקראו 'תאומי מנגלה', ושם על מדרגות המקום הנורא הזה שמענו וסיפרנו את סיפורה של אסירה בשם עליזה, שהגיעה לאושוויץ מהעיר סלוניקי שביוון, אשר עברה עינויים וטיפולים רפואיים על ידי הרופאים הגרמניים. באחד הפעמים תוך כדי 'טיפול', נשמעה אזעקה והרופאים הגרמניים רצו מהר למקלט, אך את הרופא היהודי השאירו לידה, כדי שימשיך במעשה הנפשע שלהם. הרופא היהודי המשיך לטפל בה, תוך כדי שעליזה צועקת עליו שיתבייש שהוא ממשיך את עבודתם שתגרום לה לעקרות לכל ימי חייה. הרופא, ששמו היה ד"ר שמואל, כנראה אסיר יהודי מאוסטריה, לא השיב לה ורק מלמל בין שפתיו – "בעתיד תביני".

לאחר המלחמה, אסיר יהודי בשם עובדיה ברוך שפגש אותה באושוויץ וגם הוא מסלוניקי הציע לה נישואין והיא סירבה בטענה שהיא עקרה ולמה לו להתחתן עם אשה שאינה יכולה ללדת, אך הוא התעקש ואמר שיאמצו ילדים. ואכן, עם סיום המלחמה חזרו שניהם ליוון והתחתנו. לאחר כמה שנים, התלוננה האשה על כאבי בטן והם ניגשו לרופא. הרופא בדק אותה ובישר לה שהיא בהריון!

עליזה בתגובה כעסה על הרופא וצעקה לעברו: "האם כך ראוי לצחוק על פליטת-שואה שהגרמנים עיקרו אותה??". אך הרופא התעקש והוכיח לה שהבדיקות הראו שאכן היא בהריון. לאחר זמן נולד להם בן בכור בשעה טובה והם קראו לו יעקב. לאחר ארבע הפלות נוספות נולדה להם בשעה טובה גם בת.

הזוג עובדיה ועליזה ברוך היו המאושרים בעולם! רק אז הבינה עליזה את מה שמלמל הרופא היהודי ד"ר שמואל בשפתיו, והבינה שבמסירות נפש עשה פעולה הפוכה מבלי שהגרמנים ישימו לב. בדיעבד הסתבר לדאבון לב, שמכיוון שעשה כך פעמים רבות והציל נשים יהודיות רבות, גילו זאת הגרמנים והוציאו אותו להורג הי"ד.

כפי שפתחנו, גבורת המיילדות העבריות היא סמל ומופת בכל הדורות למסירות-נפש למען עם-ישראל תוך סיכון והקרבה ללא מורא ופחד.

גבורה זו מצטרפת לכל הגיבורים בעם-ישראל במהלך הדורות ובימים אלו הם החיילים הגיבורים שלנו שנלחמים בחירוף נפש כפשוטו, כדי שעם-ישראל יוכל בנחת ובביטחון לגדל את ילדיו, בבחינת "ותחיין את הילדים".

בתפילה לבשורות טובות ורפואה שלמה לכל הפצועים!

שבת שלום לכל בית הישיבה!

דברי תורה אלו יהיו לעילוי נשמת בוגרי הישיבה שנפלו במלחמה – אוריאל כהן ואורי טשרניחובסקי הי"ד