אחת הפרשיות הסוערות ביותר שידעה מדינת-ישראל הצעירה, היה נושא 'הסכם השילומים' עם גרמניה. 'הסכם השילומים' שנחתם בשנת תשי"ב בין שר החוץ של מדינת-ישראל הצעירה, מר משה שרת ז"ל, לבין הקנצלר הגרמני באותם ימים, קונרד אדנאואר, ובו נקבע שממשלת גרמניה-המערבית תשלם פיצויים למדינת ישראל, נציגת העם היהודי, סך של שלשה מיליארד מארקים גרמניים. כמו כן, תשלם ממשלת גרמניה תשלום אישי לניצולי השואה עצמם, סכום חודשי לאחר הגשת מסמכים שאכן עברו את השואה. ההסכם נכנס לתוקף במרכז האו"ם ב-27 למרץ 1953.

במדינת ישראל, שהייתה אז בתחילת דרכה, התפתח ויכוח מר ונוקב, כאשר נחשף המשא ומתן הישיר עם גרמניה וכאשר התברר שמדינת ישראל הולכת לרקום יחסים דיפלומטיים עם גרמניה ולקבל מהם פיצוי כספי על הזוועות שגרמו לעם היהודי. כמובן, שיש לציין ולא לשכוח, שכל זה התרחש בחלוף חמש שנים בלבד מאז שהעם הגרמני רצח ששה מיליון יהודים, גברים נשים וטף, תקופה בה מאות-אלפי ניצולי שואה התחילו לנסות ולשקם את הפצעים העמוקים בגופם ובנפשם. לאור סערת הרגשות, התקיימה בירושלים הפגנה ענקית ב-7 לינואר 1952. ההפגנה החלה בכיכר ציון, שם נאם מנחם בגין ז"ל ודיבר בחריפות נגד הממשלה ואמר: "ממשלה זו, שתפתח במשא ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון". בגין קרא למרי אזרחי ולאי-תשלום מסים, ולאחר העצרת צעדה ההפגנה לכיוון הכנסת. שוטרים רבים הוצבו לפני הכנסת, המשטרה הציבה גדרות-תיל והשתמשה בגז מדמיע ובאלות, כמאה שוטרים נפצעו, חלונות הכנסת ששכנה אז ב'בית-פרומין' ברחוב קינג-גורג' נופצו וחבר כנסת בשם חנן רובין נפגע מאבן בראשו. מנחם בגין המשיך לנאום בכנסת וכינה בכינויי-גנאי חריפים את בן גוריון ועל כן הורחק מהכנסת למספר חודשים. ההתנגדות אמנם חצתה מפלגות, אך מי שהוביל את ההתנגדות בצורה תקיפה ומוחלטת מטעמים של "לא ניתן לגרמנים לכפר על הרצח הנורא בכסף" היה מנחם בגין ששימש ראש תנועת החרות. לאחר האירוע הזה פרצו האשמות הדדיות והיה קרע גדול בעם, כאשר לא מעט מניצולי השואה לא לקחו את כספי הפיצויים המגיעים להם. יש לציין, שכאשר מנחם בגין עלה לשלטון בשנת תשל"ז, לא ביטל את ההסכם וגם לא פגע ביחסים הדיפלומטיים עם גרמניה.

אירוע טראומתי זה ליווה אותי כילד בבית הורי ז"ל, שהיו גם הם שרידי-שואה ונותרו ללא משפחה כלל וללא אמצעים כלכליים. גם להם הייתה ככל הנראה התלבטות קשה בעניין, אולם בתקופה ההיא כמעט ולא שיתפו ניצולי השואה את הילדים במה שעבר עליהם. הצער ממה שעוללו להם הגרמנים הכניס אותם, כמו רבים אחרים, להתלבטות גדולה ובסוף הוריי היקרים ז"ל הכריעו לקחת בלית-ברירה את מה שהגיע להם ולו במעט כדי לשקם את חייהם. היום במבט לאחור אפשר לומר, שמעט הכסף שקיבלו ניצולי-השואה והוריי ביניהם, הוציא אותם ממעגל העוני ומעבדות לחירות.

אחד הצווים הדורשים לימוד, שקיבלו עם-ישראל מהקב"ה טרם צאתם ממצרים, היה הציווי לשאול כלי-כסף וכלי-זהב ממצרים. רוב הפרשנים עסקו בהבנת הפסוקים  העוסקים בכך, הן מבחינת תוכנם והן מצד לשונם.

"דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ  מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָֽב"(י"א, ב').

רבים מהפרשנים, ביניהם רש"י הקדוש, התקשו בפירוש הציווי 'דבר נא' – מה הכוונה במילה 'נא'? ועוד שאלו, ממתי נקראים המצרים 'רֵעִים' וחברים לישראל?

רש"י מביא את דברי חז"ל – "אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם (בראשית ט"ו, י"ג) 'ועבדום וענו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם".

המדרש עליו רש"י מתבסס מגלה לנו, שהיה צריך לשכנע, לבקש ולהזהיר את עם-ישראל, שייקחו מהמצרים את כלי הכסף והזהב. ואכן, המדרש מספר לנו בהמשך מה הייתה הסיבה לחוסר רצון זה –  "אמרו לו ישראל למשה: ולוואי שנצא בעצמותינו" (מדרש שכל טוב, בא פרק י"א סימן ב' וכן ברכות דף ט').

תגובת עם-ישראל למשה הייתה הבעת חוסר-אמון ביכולת לממש את הבקשה הזו. כעבדים, היה נראה להם מוגזם לבקש מהמצרים דבר כזה, כאשר חשבו לעצמם – הלוואי ונצליח להוציא את עצמנו בשלום, ואתה מבקש מאתנו לקחת ממשעבדנו כלי כסף וזהב?! ולכן, משה רבנו מרגיש ויודע את הקושי הזה ועל כן הוא מוסיף מילה אחת – נא – כאומר להם: 'אני יודע שזה לא קל ולא נעים ואפילו אולי קצת מסוכן, בבקשה מכם עשו זאת! ודעו לכם, שאין מקום לחשש ואף תתפלאו לראות שהמצרים יהיו חברים שלכם – "איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה" ולכאורה כיצד משה אומר להם דבר כזה, וכי המצרים היו חברים שלהם? אלא אומר המדרש – בהחלט כן!! וזה לשון המדרש:

"איש מאת רעהו. וכי מצריים רעיהם של ישראל היו? אלא מלמד, שאחרי המכותנתחרטו על רעתם, ונהיו לישראל כרעים ואוהבים. ולא היו מונעין מהם כלום".

וכן מוסיף הפסיקתא – " וישראל היה אומר לו למצרי: רעי ואהובי! השאילני כלי זה, או מלבוש זה, כלי כסף וכלי זהב זה, ולא היה לו למצרי פנים למונעו ממנו, שנאמר ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים".

תרגום יונתן מתרגם את "רעהו", לא רק כידידים אלא כאוהבים – "דבר נא באוזניהם של העם וישאלו איש מִן אוהבו המִצרי ואִשׁה מִן אוהבתה המִצריה…" (כתר יונתן שמות י"א, ב').

רבי משה אלשיך, תלמידו של רבי יוסף קארו, כתב בספרו "תורת משה" (אותו כתב בימי ששי הואיל ובשאר ימות השבוע עסק כדיין), שהחשש של עם ישראל לבקש מהמצרים כלי כסף וכלי זהב, הוא לא רק מחמת הרגשת נמיכות הקומה של המשועבד מול משעבדו, אלא ישנן עוד שתי סיבות נוספות.

הסיבה הראשונה – "…כי הלא בליל חמשה-עשר שבו נגזרה היציאה, הייתה צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת, כי הייתה מעין כליה, כי אף בבית שאין בו בכור היה מת גדול הבית. ומי יערב אל לבו במרירות בכייתם לאמור להם תנו לנו תכשיטי זהבכם וכספכם ליום חגנו והמה בוכים. ואם ימתינו עד הבקר אור, הנה אז מצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור". הטעם הראשון הוא, שעם ישראל הרגיש שזה לא העיתוי הנכון לבוא ולבקש כלי כסף וכלי זהב, בשעה שהמצרים מבכים וקוברים את מתיהם.

הטעם השני הוא חוסר פניות של ישראל – "…שנית מפאת ישראל, כי הלא יהיה החיפזון נמרץ, בין מהעם שנאמר 'ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם' (י"ב, ל"ג), בין מפרעה שקם בעוד לילה צועק ואומר 'קומו צאו מתוך עמי' (י"ב, ל"א). ומי מישראל יהיה לו פנאי בעת הגירושין הגמורים ההם ללכת מבית לבית לחפש כלי כסף וכלי זהב ושמלות" (אלשיך פרשת בא).

הרש"ר הירש לוקח אותנו לכיוון ההנהגה המוסרית של עם ישראל, שלא ניצלו את החושך שנפל על המצרים וכאות הוקרה היו מוכנים המצרים לתת להם את רכושם וז"ל:

"…זה עתה הוכיח העם את יושרו המוסרי בצורה מזהירה. במשך שלושה ימים היו נוגשיהם, אסורים באזיקי עיוורון, מוסגרים לידיהם חסרי אונים. שלושה ימים נחשפו אוצרותיהם בדירותיהם, ושום יהודי לא ניצל הזדמנות זו לעשות בהם נקם …במאומה לא נגעו, מאדם ועד שרוך נעל. ביקש ה' כי גדלות מוסרית זו, שנגלתה למצרים ברגע בו הוחזר להם מאור עיניהם, ובו מצאו את כל אשר להם ללא פגע, גדלות זו תגבר סוף סוף על סלידת המצרים מפני העברים. והיא אשר הרימה קרנו של האיש משה בעיני המצרים – יותר משעשו זאת הניסים אשר חולל. ושמא משה והעם התקוממו בלבם לרעיון להעמיד בסכנת – מה ניצחון מוסרי זה על – ידי בקשות כאלה. אולם רצון ה' היה לבלי תת לעמו לצאת ריקם. הלא כל הדורות, שנימקו בעבדותם, לא היו מסוגלים לרכוש לעצמם אף מעט מן המעט. אבן יסוד ראשונה לשגשוג עמו תירכש ותקודש מתוך עצם ההכרה בגדלותו המוסרית מצד אלה שביזוהו עד כה…ובעוד משה ניצב בפני פרעה, וברגע בו איים פרעה על משה להורגו נפש, הנה כבר התכונן העם ליציאה. והוא והם חגגו בחוצות את ניצחונם העצום על אדוניהם ונוגשיהם, אשר נמלכו עתה בלבם לכפר, ולו במעט, על העבר על – ידי נדיבות – מתוך – הוקרה זו".

שאלה נוספת העסיקה את הפרשנים והיא, כיצד ביקש הקב"ה שישראל יונו את המצרים ויבקשו מהם 'לשאול' כלי-כסף וזהב, כאשר כוונתם היתה לקחת את כליהם לצמיתות?

פרשני הפשט הרשב"ם ואבן עזרא ועוד רבים אחרים טוענים, שבקשת הכלים אינה בתור שאלה אלא כמתנה גמורה – "וישאלו – לשם מתנה גמורה, כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך".

רבי חזקיה בר מנוח בספרו "חזקוני" מפרש, שכלי הכסף היו תמורת הרכוש שהשאירו במצרים ולכן לא היה זה גזל, כי המצרים קבלו תמורת השאלה זו – "כלי כסף וכלי זהב במקום שהניחו ישראל בתיהם ושדותיהם וכליהם שלא יכלו שאת עמהם שהרי היו להם לישראל נחלות במצרים כדכתיב ויאחזו בה".

פירוש נוסף ומעניין אומר הדר זקנים, שהמצרים רצו להיפטר מהיהודים – "…ולא היה גזל, לפי שהמצרים נותנין להם, כדי למהרם לשלחם כדכתיב קומו צאו…".

גישה שונה מצאנו אצל רבנו בחיי על התורה, כאשר העלה את הטענה שכבר נשמעה בגמרא לפני אלכסנדר מוקדון, שכלי הכסף והזהב היו כנגד שכר עבודה – "…ואין זה גניבת דעת, שיצווה בה הקדוש ברוך הוא ח"ו, אבל היה הדבר מותר להם, שהרי העבודה שעשו להם אין לה ערך ואין לשכר המלאכה ולשוויה סוף ותכלית, והלא דין תורה הוא בעבד שעבד את אדוניו שבע שנים שהוא חייב בהענקה, ..על אחת כמה וכמה המצריים, שהיתה אצלם עבודת ישראל של רד"ו שנים".

לעניות דעתי, הסיבה העיקרית שלעם-ישראל היה קשה לקבל את ציווי הקב"ה לקחת מהמצרים כלי-כסף וכלי-זהב, מצאתי בכתביו של אחד מגדולי-ישראל, הרב זלמן סורוצקין, שנמלט בעור שיניו בתחילת השואה בשנת ת"ש, עלה ארצה והיה בין מחדשי עולה של תורה בארץ ישראל. הרב סורוצקין מספר על כל מה שעבר בשנות הזעם בהקדמה לספרו 'אזנים לתורה'. בעקבות כל מה שעבר כותב בספרו שלדעתו עם-ישראל עבר שנים רבות של שעבוד והיה במצב שפל וירוד מאוד, גם פגוע פיזית וגם פגוע נפשית אחרי מאתיים-ועשר שנות שעבוד של אומה אכזרית ושעבוד זה גרם לעם-ישראל לדכדוך ונמיכות קומה נוראית. זו הסיבה שלא היו מוכנים לקחת מכספם ורכושם של המצרים, לא  מפני שלא רצו לשקר אותם שזה לזמן קצר ולא מפני שפחדו מהם או יראו מנוגשיהם, אלא אדרבה – עם ישראל המושפל אבל המוסרי שבעולם לא רצה לגעת בכסף של הפושעים המצריים, לא בהזדמנות שנקרתה בפניהם בזמן מכת חושך ולא לאחר מכן, כדי שלא יחשבו המצרים, שבכסף זה כיפרו על הפשעים הנוראים שביצעו בעמנו, החל מרצח תינוקות וכלה בשעבוד הגוף ושבירתו. זו הייתה גדולתם המוסרית של עמנו!

כך גם מצינו אצל אברהם-אבינו, שלא רצה לגעת מחוט ועד שרוך-נעל 'שלא תאמר אני העשרתי את אברהם'. לכן, הקב"ה היה צריך לצוות עליהם לקחת את הרכוש המצרי וביקש מהם ברגישות המתבקשת לעשות כן – דבר נא. התורה אינה מנמקת את הסיבה הפנימית הנפשית לציווי של הקב"ה, אלא רק מפני שזו  הייתה התחייבות לאברהם אבינו 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'. ובאמת הדבר צריך עיון, מה מטרת ההשגחה העליונה בדרישתה מיוצאי מצרים לקחת לעצמם רכוש רב ומדוע דבר זה הובטח לאברהם דווקא?

הרב קוק, בספרו עין אי"ה על מסכת ברכות (עמ' 44), כותב באריכות על חשיבות העניין ומדוע הובטח הדבר לאברהם. לדעתו, עם שמטרתו להביא את האמונה בבורא עולם לכלל האנושות כפי רצונו של אברהם-אבינו, עם כזה אינו יכול להיות עם עני וחייב שיהיה מצבו הכלכלי והפיננסי טוב ובידוע שבמציאות החיים לאדם עני אין כמעט חברים ומאידך גיסא לא ראינו אדם עשיר שאין לו חברים…והדברים אמורים גם לגבי אומה שלמה. לעם עני ואביון אין השפעה בעולם ואין לו הרגשת כבוד עצמי המסוגל להשפיע על אחרים. המציאות מוכיחה, שעמים אחרים לא רואים שום ענין להתחבר לעם כזה ועל כן בא ציווי הקב"ה לעם ישראל, מתוך הבטחה לאברהם אבינו, שכל מגמתו הייתה לפרסם את דבר מציאות האלוקים בעולם.

נביא בקצרה את לשונו של הרב קוק:

"עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, היה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל [עקב] מצב העבדות שנים רבות, בטבע הושפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. ע"כ ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה ג"כ לשאוף לגדולות…ע"כ להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, ע"כ לא בא הדבר בתורת ציווי כ"א בבקשה, למען יעלה הדבר בשלימות.רוחם השפל יתרומם ע"י ראותם עצמם מסובלים[מוקפים ]בעושר, ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש…ואמירתו של אברהם ג"כ י"ל מפני שכל מטרתו הייתה להעמיד אומה המכרת את ד', ומודיעה שמו הגדול בעולם ע"י מציאותה והנהגתה כדרך שעשה הוא ע"ה בהיותו אחד בעולם. ולפעול על עמים רבים צריך גדולת הנפש ושאיפה ג"כ לרכוש ומקנה וקנין , שעי"ז מתקרבים עמים רבים זה לזה ולמדים איש מדרכי רעהו. ….מה שא"כ אם יסתפקו בשפלות נפשם ..ודבר לא יהיה להם עם אדם, ועמים זולתם לא ידעום, איך יתפשט אור ד' בעולם. ע"כ אברהם לתכליתו העליונה בקש להרגיל נפשם אחרי שפלות עבדותם, שהיה כור הברזל לצרף סיגיהם ולהרגילם בהכנעה הדרושה לעול תורה ומצותיה, שעם זה יחד יתרגלו ברוממות הנפש ושאיפה לחיים מדיניים חברותיים שיבואו ע"י הרצון להרבות הרכוש. וביאר יפה ע"י המשל, שישראל מצד מצבם הנשפל שנמשלו לחבושים בבית האסורים, לא היו יכולים כלל לצייר אושר יותר גדול מהיציאה מעבדות להיות אדונים לנפשם, והתרוממות הנפש אל הרכוש היתה דרושה להעשות בדרך בקשה להגיע אל התכלית המבוקשת".

הרב קוק בראייתו הגדולה מחדש, שכל המגמה כאן הייתה להכשיר את העם אחרי שנות עבדות וכניעה והשגות נמוכות להתחיל להתנהל כעם עצמאי שיש לו תפקיד בהיסטוריה האנושית וזה יכול להיעשות רק אם העם אינו משדר עניות ומסכנות. ולכך הקב"ה היה צריך לבקש מהם בלשון בקשה, כי הם לא היו בשלים לרעיונות כאלו גדולים וכל מה ששאפו זה אך ורק לצאת משם.

בוויכוח ההיסטורי הקשה והנוקב שהיה בעמנו האם לקחת את הפיצויים מגרמניה  שבו פתחנו את מאמרנו, הרי לגבי אנשים פרטיים, השאלה נשארת במימד האישי והפרטי וברובד הזה בוודאי אפשר להעריך ולכבד את האנשים שלא רצו לגעת ברכוש הגרמני. ברם, אין ספק שבמבט לאחור, המדינה כקולקטיב הייתה זקוקה  לכסף הגרמני, עם כל הגועל שהיה כרוך בזה, זאת כדי לשקם ולבנות את עצמה ולהיות מדינה שהעולם מתחשב בה ומכבד אותה וכל זאת כדי להודיע עכשיו ובעתיד את שמו הגדול של הקב"ה בעולם.

שבת שלום לכל בית הישיבה!