להמשך קריאת דבר התורה – לחצו כאן

עד מלחמת העצמאות בתש"ח שימש בית הכנסת 'החורבה' ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים כבית כנסת המרכזי והמפואר. רבים מבאי בית הכנסת לא ידעו שהפרוכת שהייתה על ארון הקודש, הייתה מגלימתו של נפוליאון בונפרטה,  מצביא צבא צרפת. לאחר המלחמה בה העיר נכבשה על ידי הירדנים הפרוכת נעלמה ונמצאה לאחר שנים רבות במוזיאון בחיפה, שם היא נמצאת עד היום, לאחר מאבק משפטי בה לא הצליחו להחזירה למשכנה הקודם בבית הכנסת 'החורבה'.

על סיפור הפרוכת המיוחדת הזו נספר אי"ה בהמשך. במאמרנו על הפרוכת נעסוק בתחילה בפרוכת האמתית והראשונה של העם היהודי וזו פרוכת המשכן, ולאחריה פרוכת המקדש בבית ראשון ובבית שני. ברור כמובן, שבימינו כשמדברים על 'פרוכת' הכוונה לפרוכת שנמצאת על ארון הקודש בבתי הכנסת, לזיכרון הפרוכת שהיתה לפני 'קודש הקודשים', שם שכן ספר התורה שהניח משה ולוחות הברית השלמות והשבורות.

בפרשתנו נמצא הציווי על עשיית הפרוכת וזה לשון הכתוב –

"ועָשִׂ֣יתָ פָרֹ֗כֶת תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֛ב יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖הּ כְּרֻבִֽים:(לב) וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֗הּ עַל־אַרְבָּעָה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים מְצֻפִּ֣ים זָהָ֔ב וָוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב עַל־אַרְבָּעָ֖ה אַדְנֵי־כָֽסֶף:(לג) וְנָתַתָּ֣ה אֶת־הַפָּרֹכֶת֘ תַּ֣חַת הַקְּרָסִים֒ וְהֵבֵאתָ֥ שָׁ֙מָּה֙ מִבֵּ֣ית לַפָּרֹ֔כֶת אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָעֵד֑וּת וְהִבְדִּילָ֤ה הַפָּרֹ֙כֶת֙ לָכֶ֔ם בֵּ֣ין הַקֹּ֔דֶשׁ וּבֵ֖ין קֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים:(לד) וְנָתַתָּ֙ אֶת־הַכַּפֹּ֔רֶת עַ֖ל אֲר֣וֹן הָעֵדֻ֑ת בְּקֹ֖דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים:(לה) וְשַׂמְתָּ֤ אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ מִח֣וּץ לַפָּרֹ֔כֶת וְאֶת־הַמְּנֹרָה֙ נֹ֣כַח הַשֻּׁלְחָ֔ן עַ֛ל צֶ֥לַע הַמִּשְׁכָּ֖ן".

הרעיון של הקמת פרוכת, שנראה לנו כיום כדבר טריוויאלי, הוא בעצם בעל משמעות רוחנית ויסוד במחשבת היהדות ומלמדנו שלא הכל אותו דבר ויש דרגות שונות בקדושה ודרגות שונות בחשיבות, ולכן רש"י מדגיש שפירוש המילה 'פרוכת' היא מלשון 'הבדלה', וזה לשונו –

"..'פרכת' – לשון מחיצה הוא, ובלשון חכמים פרגוד, דבר המבדיל בין המלך ובין העם".

נשים לבנו לכך, שהמילה 'פרוכת' היא ייחודית ולא נמצאת בכל התורה כולה – חוץ מאשר בנושא המשכן והמקדש, כפי שמציין רבי אברהם אבן עזרא בפירושו הקצר –

"גם מלת פרכת – ידועה. ואין רע לה חוץ מהקדש".

הרעיון הוא יצירת חייץ וההבנה שיש מקום שלא כל אחד יכול להיכנס אליו ויש מעמדות שונים כגון מלך מול שאר העם. כמובן שהבדלה ובידול אינם גורעים מהכבוד שצריך לתת לכל אחד באשר הוא, משום שלכל אדם יש שליחות אחרת בעולם הזה.

היום משתמשים במילה 'מסך' ו'מסכים', בדרך כלל בשלילה כ'דור המסכים'. אש וגופרית נשפכו על שנתיים של לימוד דרך המסכים, שהם אותם כלים שמאפשרים לנו תקשורת או צפייה במגוון שלם של נושאים ובכל מיני מצבים ללא מגבלת מיקום הצופה. ברם, נשים לב שיש כאן כמובן עיוות של המילה המקורית בתורה למילה 'מסך' ולמעשה המילה הנכונה שאמורים אנו להשתמש בה כיום היא 'צג' – מלשון 'הצגה' – או 'מרקע'. המילה 'מסך' נגזרה מן השורש סכ"ך, שמשמעו להסתיר ולא לשקף תמונה. אך לאור השימוש הנרחב בציבור, החליטה האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ו לקבל צורה זו ולמעשה האקדמיה 'נכנעה' ונגררה אחרי הציבור.

בפרשתנו, ה'מסך' כמו ה'פרוכת' תפקידו ליצור חייץ בין החצר של המשכן למשכן עצמו. כפי שנכתב בפרשתנו, מיד אחרי הפסוקים המתארים את הפרוכת, מביאה התורה שני פסוקים על פרוכת אחרת שבעצם נקראת 'מסך' ומבדילה בין האוהל לבין החצר, ובמאמרנו נעסוק גם בהבדל בין שניהם. וזה לשון הכתוב –

"(לו) וְעָשִׂ֤יתָ מָסָךְ֙ לְפֶ֣תַח הָאֹ֔הֶל תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַעֲשֵׂ֖ה רֹקֵֽם:(לז) וְעָשִׂ֣יתָ לַמָּסָ֗ךְ חֲמִשָּׁה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֤ אֹתָם֙ זָהָ֔ב וָוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב וְיָצַקְתָּ֣ לָהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֖ה אַדְנֵ֥י נְחֹֽשֶׁת".

למדנו אם כן, שהיו במשכן שני אמצעים לבצע הפרדה – האחד נקרא 'פרוכת', שהבדיל בין ה'קודש' ל'קודש הקודשים' – והשני 'מסך', שהבדיל בין החצר לבין אוהל מועד. ולמרות ששניהם בעצם משמשים כמחיצה, מונה רבי אפרים לונטציץ בספרו 'כלי יקר' שלושה הבדלים בין המסך לבין הפרוכת ולכן הם נבדלים גם בשמם: –

"…[א] כי הפרוכת היה מעשה חושב כרובים, והמסך היה מעשה רוקם, [ב] הפרוכת היה על ארבעה עמודים והמסך על חמשה עמודים, [ג] הפרוכת היה על אדני כסף,  והמסך על אדני נחושת".

לדעת ה'כלי יקר', שלושת ההבדלים הללו בין שתי המחיצות הם בעצם יצירת מנגנון, שיתריע שיש צורך להבדיל בין שני המקומות. הפרוכת מבדילה ומסתירה את מקום קודש הקודשים, ששם היה רשאי רק הכהן הגדול להיכנס ביום הכפורים והייתה כמין 'תמרור' שמי שהתקרב אליה ידע שאין לעבור אחריה, וצורת עשייתה הייתה רמוזה וברורה לכל באי המשכן. ובלשונו של ה'כלי יקר' –

"…לפי שבבית קודש קדשים לא היה הכהן רשאי להיכנס שם כי אם ביום כפורים שבו נמשלו ישראל למלאכי השרת שנקראו כרובים כי בעצם היום ההוא החומר מעונה וכאילו איננו ולא נשאר בו כי אם הכוח השכלי המחשביי שנקרא מעשה חושב, על כן היה הפרוכת ההוא מעשה חושב כרובים כדי שהרואה בפרוכת זה ישכיל ויבין שאין לו רשות להיכנס שמה כי אם בזמן שהוא דומה לכרובים מעשה חושב".

לדעת ה'כלי יקר', עצם הידיעה שהפרוכת עשויה 'מעשה חושב', שמשמעותו שהפרוכת הייתה עשויה משתי שכבות כפי שרש"י מפרש את הביטוי "כרובים מעשה חושב" –

"כרובים שהיו מצוירין בהן באריגתן, ולא ברקימה שהוא מעשה מחט אלא באריגה בשני כתלים – פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן – ארי מצד זה, נשר מצד זה".

הדמויות של הכרובים נארגו כחלק מן הפרוכת ולא נוספו לבד מאוחר יותר.

זה לא היה הדבר היחידי שמתריע בפני מי שהתקרב לקודש הקודשים. זה לא במקרה שהעמודים עליהם נשענה הפרוכת היו אדני כסף, כפי שהכהן הגדול היה לבוש בגדי לבן, כי לבן וכסף משמעותם היא מחילה והתחלה חדשה, כפי שכלה לובשת בגדי לבן. הכהן היה משמש בארבעה בגדי לבן ומכאן מספר העמודים שעליהם היתה הפרוכת, בניגוד למסך שהיה על עמודי נחושת וחמשה במספר כפי שמסביר בהמשך –

"…אבל המסך של המשכן, מפסיק בין מקום המזבח המכפר על כל חטא ועוון הנעשה על ידי חמשה חושים…על כן היה המסך על חמשה עמודים ואדניהם נחושת".

ו'מעשה רוקם' מסמל את מעשה האדם – בניגוד ל'מעשה חושב' – ולכן ה'כלי יקר' מונה שלש סיבות שגורמות לאדם לחטוא –

"האחת, מצד החומר המרוקם בתחתיות ארץ [נרקם מהמקום הנמוך שבאדם]. שניה, מצד עצת הנחש [הקדמוני שהוא היה מסמל את אבי אבות היצרים באדם]. שלישית, מצד התחלפות פעולת חמשה חושים. על כן היה צורת המסך שכנגד המזבח מעשה רוקם, ועל חמשה עמודים, ואדניהם נחושת [שמזכיר את הנחש]…".

הרב שמשון רפאל הירש מפנה את תשומת לבנו, שהתורה קוראת לפעמים לפרוכת גם 'פרוכת המסך' –

"…להלן פרק ל"ט, ל"ד נקראה הפרוכת גם "פרכת המסך", וכן להלן פרק מ' ג': "וסכת על – הארן את – הפרכת" ופסוק כ"א: "וישם את פרכת המסך ויסך על ארון – העדות", ומכאן שהפרוכת המבדילה נועדה גם "לסוכך" ולהגן. כלומר, הפרוכת לא הייתה רק תלויה מלמעלה למטה בתור "מחיצה", חייץ מפריד, אלא בחלקה העליון, שהיה כפוף כלפי פנים, שימשה באותו הזמן גם כעין גג פנימי שסכך על העדות".

אולי כוונתו של הרב הירש לומר, שהתורה צריכה הגנה במשך הדורות מפני כאלה שמבקשים לעשות בה שינויים ורפורמות ולגלות בה פנים שלא כהלכה, אז מצד אחד היא מגינה עלינו ומצד שני אנו חייבים להגן עליה.

וכפי שהבטחנו, נחזור לסיפור הפרוכת שהייתה תלויה מול ארון הקודש בבית הכנסת 'החורבה' ברובע היהודי בירושלים. סיפור הדברים הוא, שצבאו של נפוליאון בונפרטה הובס על ידי צבאו של הצאר אלכסנדר בשנת 1812, מה שגרם לניצחון היה החורף הרוסי שהיה קר מאוד והצרפתים פשוט ברחו משדה הקרב בגלל הקור העז. באותו זמן, היה נפוליאון ואחדים ממפקדיו בכפר קטן על-יד מוסקבה בבית קטן של חייט יהודי עני שם ביקשו מחסה. החייט לא ידע מי האיש אשר ביקש ללון אצלו, ומי האיש אשר התחבא בביתו. למחרת, כאשר עברה הסכנה מעל נפוליאון, הוא נפרד מן החייט היהודי בדברי תודה. לאות הכרה של הכנסת אורחים הוא אמר: "אין לי מה לתת לך, אבל אתן לך את האדרת שאני מתעטף בה". האדרת הייתה יקרה מאוד בעיני היהודי, בייחוד כשנודע לו אחרי המלחמה מי האיש אשר הוא הציל ממוות וכאשר בנו את בית הכנסת 'החורבה' בשנת 1864, שלחו רבים מיהודי רוסיה תשמישי קדושה לבית הכנסת וגם החייט היהודי רצה להשתתף בתרומות ולכן שלח את האדרת המלכותית שקיבל מנפוליאון לקרובו ר' נתנאל לוריא וביקש שיתרום את הגלימה לבית הכנסת. רבי נתנאל מילא את בקשתו ועשה ממנה פרוכת לארון הקודש עם רקמות מזהב טהור.

וכיצד זה הגיע למוזיאון בחיפה? – ובכן, אחת-עשרה שנה אחרי מלחמת השחרור בשנת 1959, החליט ישעיהו לוריא (1970-1887) להפקיד את הפרוכת למשמרת במוזיאון לאמנות יהודית בחיפה, על מנת שתישמר מהתפוררות. על זכות הבעלות על הפרוכת התנהל מאוחר יותר מאבק משפטי בין יורשי ישעיהו לוריא לבין הנהלת המוזיאון. יורשי משפחת לוריא טענו, כי הפרוכת הופקדה בידי המוזיאון למשמרת בלבד, ודרשו להחזירה לרשותם, ואילו הנהלת המוזיאון טענה כי הפרוכת נרכשה על-ידם מידי ישעיהו לוריא תמורת 400 ל"י[!]
והשופט פסק כי הפרוכת תישאר בידי המוזיאון שרכש אותה כדין. בסופו של דבר, הגיעו הצדדים לפשרה, לפיה המוזיאון יציג את פרוכת הקודש במקום שיתואם עם המשפחה בעוד מועד, בדרך מכובדת והולמת להצגתה, לרבות עריכת קבלת פנים למשפחה. כמו כן, הוסכם כי בעת הצגת הפרוכת יינתן ביטוי מלא ומכובד להיסטוריה של המשפחה ויצוין כי נרכשה באדיבותו של המנוח. בטקס חידוש בית הכנסת החורבה בחודש אדר ה'תש"ע, הושאלה הפרוכת על ידי מוזיאון חיפה וכך יכלו כולם להתחבר לסיפור המיוחד הזה.

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!