באחד המסעות שלנו לפולין הצטרף אלינו "סבא יוסף", או בשמו המלא – יוסף הנזל ז"ל, ניצול שואה ואיש-עדות. יוסף, שערוץ 2 הגדיר אותו בתוכנית תיעודית מיוחדת "האיש מחיספין", זכור לטוב על שלל סיפוריו המרתקים והמרגשים אודות תלאות חייו במחנות הריכוז וההשמדה, סיפורים שסיפר במהלכה של סעודה שלישית כאשר שהינו בשבת בעיר קראקוב בפולין. בדבריו הייתה רוח גדולה ואמונה עצומה בעם-ישראל, בארץ-ישראל ובתורת ישראל ואף לימים התיישב ברמת הגולן כאמירה ציונית ברורה.

אחד הסיפורים שריגשו את המשלחת שלנו, היה בהיותו במחנה גרוס-רוזן, הידוע לשמצה בעבודות הפרך שהיו בו ובעינויים הקשים שעברו בו האסירים. יוסף שיתף אותנו, שבמהלך שהייתו במחנה זה, לא ויתר על הנחת תפילין בסתר, הן במחנה עצמו והן בזמן עבודת הפרך ביער ובסלילת כבישים, תוך סיכון חיים כפשוטו. בתום הסיפור, בחיוכו הכובש, פנה לתלמידים ואמר: "אתם בוודאי חושבים, שהנחתי בהתחלה 'תפילין של יד' ואח"כ 'של ראש'? – מה פתאום! היה קשה להשיג זוג תפילין, פעם השגנו 'של ראש' ופעם 'של יד' וכל אחד זכה להניח בתוך דקות אחד מהתפילין, מה שהיה פנוי באותו רגע!". "תדעו לכם" – המשיך יוסף – "לא היה אכפת לנו אם יתפסו ויהרגו אותנו, אך על מצוות התפילין לא וויתרנו!". ואז פצח יוסף בשיר "הפכת מספדי למחול לי…למען יזמרך כבוד ולא ידום…", שיר שהפך להמנון המסע של הישיבה.

סיפורים מעין אלה שמענו לא מעט מניצולי שואה, ונשאלת השאלה, מה המיוחד במצוות התפילין, שיהודים בכל הדורות היו מוכנים למסור את הנפש בעדה? והרי לא נאמר עליה 'ייהרג ואל יעבור'?!

בפרשתנו, מצוות התפילין מופיעה, כשעם ישראל היה עדיין במצרים וכך כתוב בסופה של הפרשה – "וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְקֹוָ֖ק בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְקֹוָ֖ק מִמִּצְרָֽיִם"[פרק י"ג].

ולכאורה, מה היה כל-כך חשוב להודיע על מצווה חשובה זו בעודם במצרים, שעות לפני השחרור, הרי אנו יודעים שכל חיוב מצוות התפילין לדורות מתחיל רק לאחר שקיבלנו את התורה בהר-סיני, אז מדוע היה חשוב כבר להזכיר מצווה זו לפני כן?

ונוסיף לשאול, הרי מפורסם וידוע, שהמצווה המזוהה ביותר עם כניסת נער יהודי למצוות, זו מצוות תפילין, למרות שהמצווה הראשונה של נער בר-מצווה זו 'קריאת שמע של ערבית' ואעפ"כ מצוות הנחת התפילין היא מופיעה כסמל להיות הילד בר-מצווה. ואם-כן, מה המיוחד במצווה זו מכל תרי"ג המצוות, שנבחרה לסמל את המעבר משנות הילדות לחיוב במצוות? ועוד, הרי למעשה גם ילד לפני גיל מצוות יכול לקיימן, אז מה משתנה עם כניסתו הרשמית בגיל שלוש-עשרה למצוות?

על שאלות אלו נשיב, שאין כמצוות תפילין לסמל את המחויבות של יהודי לקיום המצוות. קשירת התפילין על היד והנחתם על הראש מסמלים בפועל את המחויבות הזו, או השעבוד, כלשון חז"ל, לחיות את החיים על פי הוראת התורה. קשירת התפילין ביד הכהה והחלשה מול הלב באה לבטא, שהעשייה הגשמית של האדם והצלחתו אינה בגלל "כוחי ועצם ידי", אלא בידי שמים, והבעת מחויבותנו הרגשית למה שהתורה מצווה אותנו בדברים השייכים ללב, כגון מצוות "ואהבת" מול האיסור "לא תחמוד" וכן כיו"ב. התעטרותנו בתפילין שבראש כנגד המוח, השכל והנשמה מסמלת את מחויבותנו לנתב את השכל והנשמה לדברים שבקדושה ולמצוות ולמעשים שהתורה דורשת מהאדם לעשות.

על זאת הדרך, כאשר הילד נעשה בר-מצווה הוא מקבל על עצמו מחויבות. ואכן, עד גיל שלש-עשרה, ברצונו מקיים מצוות וברצונו אינו מקיימן, אך מרגע שנהיה בן שלוש עשרה שנים הוא מחויב כל כולו, גם במחשבה וגם במעשה, לקיום תורה ומצוות.

לכן כותב ה"שולחן-ערוך" בתחילת הלכות תפילין [סימן כ"ה, ה'] על המחויבות והשעבוד שיש בהנחת התפילין, וז"ל:  "יכוין בהנחתם, שצוונו הקדוש ברוך הוא  להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו". (יש הנוהגים לומר זאת לפני הנחת תפילין ונוסח זה נמצא בכל הסדורים).