להדפסת דבר התורה לחצו כאן

כד הווינא טליא שמענו פעמים רבות את אבי-מורי ע"ה, בהיותנו ילדים קטנים בביתנו בתל אביב, שאומר לנו שאסור לשבת על השולחן כי שולחן זה כמו מזבח. כילד צעיר, חשבתי שאבא ז"ל אמר זאת, כי חשב שזה לא ראוי ומכובד שילדים יישבו על שולחן וכדי לשבת יש כסאות… אך לימים, כשלמדתי את הענין מצאתי שאבא ע"ה הסתמך כמובן על מקור במקורותינו.

אך תחילה, נלמד מפסוקי פרשתנו על הציווי של הקמת השולחן (פרק כ"ה) –

"וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אָרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ: וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב…וְעָשִׂ֤יתָ אֶת־הַבַּדִּים֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָ֑ב וְנִשָּׂא־בָ֖ם אֶת־הַשֻּׁלְחָֽן…וְנָתַתָּ֧ עַֽל־הַשֻּׁלְחָ֛ן לֶ֥חֶם פָּנִ֖ים לְפָנַ֥י תָּמִֽיד".

השאלה המתבקשת מאליה היא, לשם מה צריך היה שולחן במשכן ובבית המקדש? וכי עורכים סעודות בבית המקדש?

ועל כך עונה רבינו בחיי, שתפקיד השולחן להשפיע שפע לעם ישראל ולעולם כולו, על ידי הלחם שהיה מונח עליו והכוהנים היו אוכלים ממנו והברכה הייתה צריכה לחול על משהו, גם אם הוא רק מעט, וזה לשונו –

"…ועל דרך הפשט הוצרך השולחן בבית ה' בלחם אשר עליו להיות שרש דבר שתחול הברכה בו, והלחם אשר עליו היה נאכל לכהנים משרתי המקדש והיה מספיק לרבים מהם מעט ממנו, וכענין שאמרו רז"ל: (יומא לט א) כל כהן שהיה מגיעו כפול היה שבע, ועל כן נקרא "שלחן" שהקב"ה שולח ברכתו בלחם שעליו, ומשם הברכה משתלח בכל המזונות ויבא שובע לכל העולם, והברכה הזו היתה יש מיש כמעשה הנביאים וברכתם שהיתה יש מיש, כי אין להם כח לעשות יש מאין, והעד לזה אלישע בענין: (מלכים – ב ד, ב) "אסוך שמן", גם אליהו בענין: (מלכים – א יז, טז) "כד הקמח", אבל בריאת יש מאין אין הענין מסור ביד בשר ודם ולא מצאנו זה אחר הבריאה כי אם בבריאת עולם במעשה ה' כי נורא הוא".

רבנו בחיי מוסיף בפירושו על דרך הדרש, שהמילה 'שטים' היא ראשי תיבות של –

"ש'לום ט'ובה י'שועה מ'חילה, וכן מצינו בארון ובמזבח, כי כל הטובות האלה נכללות בה ובאות בסבתם גם בסבת השלחן, כי הוא מזבח כפרה לאדם, והלחם שעל השלחן הוא חשוב כקרבן על גבי המזבח כשאדם טוב עין מיטיב ומאכיל שם העניים והוא שדרשו רז"ל (ברכות נה א): (יחזקאל מא, כב) "והמזבח עץ שלש אמות וגו' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'", פתח במזבח וסיים בשלחן, אלא בזמן שבית המקדש קיים אדם מתכפר על ידי המזבח עכשיו שאין בית המקדש קיים אדם מתכפר על ידי השלחן".

גם רבי משה אלשיך בספרו מייחס לשולחן מטרת הבאת שפע של מזון לעולם, וזה לשונו –

"…והוא, כי הנה אין ספק כי לא לצורך לחם במשכן היה שם שולחן בלחם הפנים, אך הוא…כי למה שהשכינה במשכן משם יצא שפע לכל העולם. ובשולחן יחול שפע מאתו יתברך להשפיע בכל מזון העולם, ועל כן הוצרך היות דבר מה שיחול בו השפע מאתו יתברך להתברך משם העולם כל מזון ועושר ומלוכה כנודע, כי על כן אמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא כה ב) כי הרוצה להעשיר יצפין כי שלחן בצפון. ובכל הכנות הראויות לשלחן איש הישראלי למען יתברך ויהיה נחת שלחנו מלא דשן, אין ספק כי בשולחנו של מקום יתברך יהיו רמוזות, כמלמד את האדם יעשה באופן יקדש שולחנו ויהיה כאילו אכלו משולחנו של מקום…ואל תתאווה יין ותירוש יקח לב, כי אם במים על פת תהיה קומתך ורוממותך כי תשמח בחלקך ובזה תזכה שוצפית אותו זהב ושופע ברכה ואם כה תעשה ועשית עליו זר זהב בעולם העליון, נזר קדושה שתקנה בעושרך עולם הזה, ולא כמאבדים עולמם בעושרם שישמנו ויבעטו. והנזר העליון ההוא יהיה לך סביב מסבבך ומסלק כל משטין מכל סביבותיך כי תעשה הטוב בממונך".

במדרש אגדה על פרשתנו רואים את העמדת השולחן בצפון כנגד אנשים שכל מחשבתם הוא על אכילה ושתייה – וכנגד זה בצד ימין נמצאת המנורה שמסמלת את החכמה ואת לימוד התורה –

"…כי יש בני אדם אינם חפצים בזה העולם כי אם אכילה ושתייה, לפיכך אמר ועשית שלחן, הלא תראה כי השלחן הוא נתון בצפון ויצר הרע הוא נתון בצפונו של אדם, שהיא שמאלו, ועל זה אמר החכם לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י' ב'), ועל כן המנורה נתונה בדרום שהוא לצד ימין, רמז על תלמידי חכמים שהם עוסקים בתורה בלילה לאור הנרות, "…. ומזה ציוונו הקדוש ברוך הוא שיתן התפילין על צד שמאל, כדי לשבר את יצר הרע, וכן הבטיחנו לעתיד לבוא שירחיק היצר הרע מכל וכל, כמו שהבטיחנו ע"י הנביא ע"ה ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב' כ'), והוא יצר הרע שהוא בצפונו של אדם, ומזבח באמצע טעם מפני מה, רצה לומר כי המזבח דומה לבית המדרש שלא יתכן כל היום וכל הלילה קריאה בלא אכילה, לפיכך צריך אדם שיאכל כדי קיום הגוף, כי הגוף לא מתקיים בלא אכילה, לפיכך נתון המזבח באמצע".

במדרש הגדול טוענים, שהשולחן מסמל שני דברים – האחד הוא זכר למן, והשני הוא הצורך במלך לעם –

"השולחן זכר למן, דכתיב תערך לפני שלחן נגד צוררי (תהלים כג, ה). והוא כנגד המלכים. מה השלחן יש בו צורך הבריות כך המלך לצורך הבריות. וכן הוא אומר ומפיבשת יושב בירושלם כי על שלחן המלך הוא אוכל (ש"ב ט, יג). ואומר ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שלחנך (מ"א ב, ז)".

בספר 'בכור שור' מבעלי התוס', הידוע בשם הריב"ש, טוען שהשולחן נועד לתת כבוד לעבדי ה' ולכוהנים שהם אוכלים משולחן גבוה. וכך בדיוק מילה במילה  כותב גם רבי חזקיה בר מנוח בספרו ה'חזקוני', וזה לשונו –

"ועשית שולחן: דרך כבוד הוא שיהו עבדיו וכהניו אוכלים משולחנו".

רבי עובדיה ספורנו, רב ורופא ופרשן, כותב שלמעשה כלי המשכן מעידים על מלכותו של הקב"ה בעולם ותפקידו של השולחן מתבטא בשני הזרים שהיו בו, והן שתי דרכים עיקריות בהנהגת המדינה – אחת דרך המשפט והשנייה להגן. וזה לשונו –

"אחר מעשה הארון שהיה כדמות כסא לשכינה, כאמרו ונועדתי לך שם. ציוה על שלחן ומנורה כמנהגם לפני השרים, כענין השונמית באמרה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה (מ"ב ד, י), ובהיות זר השלחן מורה על כתר מלכות, כדבריהם ז"ל. וענין המלך בהנהגת המדינה הוא על ב' פנים האחד בענין המשפט וזולתו מסדרי המדינה, והשני להגין על המדינה מכל צר ואויב, כאמרו ושפטנו מלכנו וגו' ונלחם את מלחמותנו (ש"א ח, כ). הושמו בשלחן שני כתרים, אחד מהם לשלחן עצמו, המורה על פרנסת המדינה וסדור ענייניה, והשני למסגרת, המורה היות סוגר בעדה מכל מזיק והשבית אויב ומתנקם".

בהמשך לפתיחת מאמרנו, שאין לשבת על השולחן כי השולחן הוא כמזבח, וכפי שהמזבח מכפר על האדם, כך שולחנו של האדם מכפר עליו. זאת למדנו ממה  שאמרו ריש לקיש ורבי יוחנן יחדיו (חגיגה כ"ז.) –

"דרחמנא קרייה עץ [בספר יחזקאל מ"א] דכתיב המזבח עץ שלש אמות גבוה…וקירתיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. פתח במזבח וסיים בשולחן. רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם, עכשיו – שלחנו של אדם מכפר עליו".

וכותב רש"י (שם), שהסיבה שהשולחן מכפר על האדם, משום שמכניס אורחים לביתו שיסעדו על שולחנו, כפי שאמר (ברכות נ"ד:) רב יהודה –

"שלשה דברים [המאריך בהן] מאריכין ימיו ושנותיו של אדם: המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו…".

ורש"י מפרש, שמתוך כך שמאריך שולחנו, באים עניים ומתפרנסים.

ההשוואה הזאת בין מזבח לשולחן מסבירה כמה הלכות בהלכות השולחן. למשל, יש מצווה לשים מלח על השולחן ממש לפני בציעת הפת, כמו שעל הקורבנות שמים מלח. הלכה זו כתב הרמ"א על דברי השולחן-ערוך (אורח חיים סימן קס"ז, סעיף ה), שיש להביא מלח לשולחן כדי שהפת לא יהיה תפל. ברם, אם יש דברים אחרים שיתנו טעם לפת, אז אין צורך. ועל כך מוסיף ומעיר הרמ"א, שעל כל מקרה יש לשים מלח על השולחן הואיל והוא כמו מזבח –

"לא יבצע  עד  שיביאו  לפניו  מלח או ליפתן  ללפת בו פרוסת הבציעה, ואם היא  נקייה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו, או נתכוין לאכול  פת חריבה, אינו צריך להמתין – [ומוסיף הרמ"א] הגה – ומ"מ מצוה להניח על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: על כל קרבנך תקריב מלח (ויקרא ב, יג) והוא מגן מן הפורעניות".

הלכה נוספת מצאנו בשולחן-ערוך, שמשווה בין המזבח לשולחנו של אדם וזאת למדנו בסימן ק"פ (סעיף ה') –

"נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון…".

ומנמק זאת בספר 'עולת תמיד' –

"…והטעמים מבוארים בב"י, דהשולחן נקרא [חגיגה כז ע"א] מזבח ובשעת ברכת המזון פשיטא דנקרא מזבח, ובמזבח כתיב [דברים כז, ה] לא תניף עליו ברזל".

מכאן ברור, שכפי שנהגו כבוד במזבח, כך יש לנהוג בשולחן.

הספר 'שולחן טהור' נכתב ע"י הרב  אהרון ראטה בעל 'שומר אמונים' ומייסד חבורת 'שומר אמונים', עוסק בענייני אכילה וכולל הלכות והנהגות הקשורות באכילה, כגון ברכות הנאמרות על המזון, ענייני צניעות בשולחן, אכילה בשבת וביום טוב, לימוד על השולחן ועוד. הרב ראטה מתאר את השולחן כדבר מקודש, שבו נבחן האדם, ומדגיש למשל שאין לעמוד על השולחן בשום אופן, שהרי הוא מעין המזבח ולכן יש לנהוג בו באופן דומה, וזה לשונו –

"כתבנו שלא לשבת על שולחן, וכעת נשאלתי אם יש מקור לא לעמוד על שולחן, ועניתי אותו הטעם שכתבתי שם כי השולחן דומה למזבח ומשום הכי לא יעמוד על שולחן…וכן לא ישב ולא יעמוד על השולחן וכן לא יניח בניו הקטנים שיעמדו על השולחן וגם קבלתי כי זה סכנה חס וחלילה והכל בשביל ששולחן דומה למזבח וצריך להתנהג בקדושה ואז שולחנו מגין עליו מכל רע בזה ובבא ויקדם בו תערוך לפני שולחן"‏.

ויש המדגישים, שהשולחן יש לו מעמד של מזבח אם אומרים עליו דברי תורה, וכך כותב רבי שמעון בר צמח דוראן (הרשב"ץ), שחי לפני כשבע-מאות שנה והיה פרשן מקראי, פוסק הלכה בולט, פילוסוף, רופא והוגה דעות, מגדולי רבני אלג'יריה, מחבר שו"ת התשב"ץ וספרים נוספים. וכך כותב בפירושו למסכת אבות (פרק ג', משנה ד') –

"וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'  [יחזקאל מא כב]. וזה הפסוק ביחזקאל, על המזבח, ולפי שנקרא המזבח שולחן, נראה שיש שולחן דומה למזבח, ואי זה הוא, [זה שלחן שאמרו עליו דברי תורה ברבים], ואין רבים פחותים משלשה".

רבינו בחיי בפרשתנו מספר על מנהג מרגש שהיה קיים אצל חסידים בצרפת, שיש בו מוסר גדול מאוד, וזה לשונו –

"ומנהג חסידים שבצרפת, שעושים משלחנם ארון לקבורה, להורות כי האדם לא ישא מאומה בידו ולא ילונו בעמלו, כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מיטיב על שלחנו, ולכך אמרו רז"ל: (ברכות נד ב) המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו".

רבי אפרים מלונצ'יץ, בעל ה'כלי יקר', שיום הולדתו חל בז' אדר (שנת ה'שע"ט, לפני כחמש מאות שנה) היה אב"ד ודרשן בעיר פראג. בפירושו על התורה מוסיף,  שמידות השולחן באורך וברוחב היו מידות שלמות ואילו גובה השולחן היה במידה חצויה, והיא באה לתת לאדם הבנה על הנהגתו בעולם, וזה לשונו –

"ועשית שולחן עצי שיטים. הסכימו רוב המפרשים לאמר שהשולחן כנגד כתר מלכות ושולחן של מלכים…וזה כולל כל ההצלחה האנושית לאשר חנן אותו אלוקים בה, כי מן שולחן גבוה זה יוצא השפע ושבע רצון לכל העולם. והיותו אמתיים אורכו ואמה רוחבו שלימות ולא שבורות, כי יתרון ארץ בכל היא (קהלת ה ח) וכל טובות העולם הזה יש להם סוף וקצבה באורך ורוחב כמו שנאמר (בראשית יג יז) קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה. ולמעלה כתבנו שזה רמז למדת הצדיקים השמחים בחלקם ואינן חסרים לנפשם מאומה ובכל מה שהאכילם הקדוש ברוך הוא משולחנו בין רב בין מעט דומה להם, כי יש להם כל, כמבואר למעלה פרשת וישלח (בראשית לג יא) בפסוק יש לי כל, על כן היו אמות השולחן שלימות לאורכה ולרוחבה אך במדת הקומה כתיב ואמה וחצי קומתו, רמז שלא יגבה לבו ולא ירום לבבו למעלה בעבור עושרו כי האמה השבורה בקומה רמז שיהיה לו לב נשבר על כל פנים ולא יתקומם בעבור כי רב חילו".

ה'כלי יקר' מוסיף, שההימצאות של השולחן במשכן ובמקדש היא, כדי להורות לאדם שהאוכל משולחן של קדושה ידע להגביל את עצמו בכמויות ובתאוות לבו, הן מצד הקדושה והן מצד הבריאות, וכפי שידוע היום ברפואה שעודף משקל שנובע מעודף אכילה הוא מקור רוב הצרות הרפואיות, וזה לשונו –

"…ורמז עוד, שהאוכל משולחן גבוה לא ימלא רסן בטנו ותאוותו, אלא ישבור תאוותו ולא ישלים אל החומר כל מאויו, כי הצדיק אינו אוכל כי אם לשובע נפשו והמותר יחרים, ומטעם זה נזכר לשון שבירה אצל הלחם שברו לנו מעט אוכל (בראשית מג ב) בשברי לכם מטה לחם (ויקרא כו כו), וזה טוב לאדם הן מצד הרפואה שלא ימלא האצטומכא מאכל כאשר יוכל שאת כי דבר זה מזיק אל העיכול אלא יחסר כמו שליש מכדי שביעה וזה יסוד לכל בריאות האדם, הן מצד מצוות ה' כי אין טוב לאדם כי אם למעט בכל היכולת בתענוגות בני האדם כדי שלא ימשך אחריהם ויתבטל מעסק התורה כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל (אבות ו ד)".

ונחתום בסיפור על שולחן…

המולה ופחד שררו בגליציה היהודית, לפני מעט יותר ממאה שנה. השנה הייתה תרע"ה, פרוץ מלחמת העולם הראשונה, וכל יהודי גליציה עקרו משם להונגריה וסביבותיה, שם לא הייתה חזית המלחמה ובאופן יחסי שררה הרווחה.

גם האדמו"ר רבי יששכר דב מבעלזא עקר ממקומו וגלה להונגריה לתקופה של למעלה מעשר שנים עד שוך הקרבות ושיקום הריסות העיירה בעלזא, לאחר שהפכה מחנה צבאי לחיילי החזית שהשתקעו בה.

בצאתו של הרבי מבעלזא מהונגריה, רצה להודות לעסקני המקום שטרחו והתאמצו בשבילו במשך כל התקופה שהייתה שם ולאות הוקרה נטל את השולחן שהיה בחדרו, שולחן שעליו עסק בתורה ועליו אכל בטהרה כל משך שהותו שם, וחילקו את הפלטה שעל גביו לשלושה חלקים (היה זה שולחן כבד מעץ מלא, כפי טיב הרהיטים שייצרו אז. אורכו שני מטר ויותר, ורחבו כ-50 ס"מ והיה עבה מאוד).

חלק אחד מן הטבלה קיבל יהודי בשם ר' שלמה שלומוביץ. שני חלקים אחרים ניתנו לשני עסקנים נוספים, רגלי השולחן, ארבע במספר, נקבעו בבית הכנסת המרכזי שבעיר מארבעת צידי בימת בית הכנסת, לאות יקר וחשיבות לתקופה בה שהה אצלם הרבי.

עברו שנים רבות ור' שלמה שלומוביץ נסתלק לבית עולמו והוריש את חתיכת השולחן הקדוש שקיבל מהרבי לחתנו הבכור, ר' מרדכי פרידמן. זה האחרון כמובן שמח מאוד בירושה הקדושה ושמר על חלק השולחן מכל משמר ולא ההין להשתמש בו לצרכיו הפרטיים.

שנים חלפו שוב, ובשנות הזעם של שואת אירופה, הגיעה מלחמת העולם השנייה גם לאזור הונגריה. גם שם החלו הנאצים לרכז את היהודים, להציק להם בכל דרך אפשרית, לקחת את ממונם ולבסוף לשלחם למחנות העבודה.

כל היהודים סבלו מנחת זרועם, למעט בית אחד. ביתו של ר' מרדכי פרידמן…

באמונת חכמים שבערה בו, מכר ר' מרדכי את כל עסקיו והרכוש שאינו מטלטל, מכר את התכשיטים וחפצי הערך, הותיר לעצמו כמות רבה של מזומנים וחפצים מינימאליים. את ביתו צייד בעשרות ק"ג של מוצרי יסוד לטווח ארוך, סתם את החלונות בדירתו ואת קרש השולחן הקדוש קיבע במסמרים אל דלת הבית הראשית, באופן כזה שלא תוכל להיפתח.

וראה זה פלא: משך כל השנתיים שהיו הנאצים בהונגריה, עברו בית אחר בית, סרקו דירה אחר דירה. כולם היו רשומים אצלם. אולם ביתו של ר' מרדכי פרידמן כלל לא הופיע ברשומות. משל הפך הבית לאינו נראה.

שנות המלחמה חלפו כשגויים טובים מקבלים מזומנים בחשכת-ליל דרך חלון אחורי מר' מרדכי, ובתמורה מגניבים לו מוצרים שונים שרכשו עבורו, כשמשפחת פרידמן אינה יוצאת מביתה כלל וכמובן שאינה פותחת את דלת הדירה הראשית.

השולחן הוא זה שהציל אותם מייסורים ותופת וממוות.

לאחר פטירתו של ר' מרדכי, עברה חתיכת השולחן גלגולים רבים ומפליאים ובסופו של תהליך הגיע 'השולחן הקדוש' אל נכדו של הרבי מבעלזא, הלא הוא האדמו"ר מבעלזא המתגורר בירושלים.

בימים אלו של מלחמה על הבית, נשתדל להתייחס לשולחן בביתנו כמזבח ובע"ה נראה ישועות לכלל ולפרט!

שבת שלום לכל חיילי צבא הגנה לישראל וביניהם רבים מבוגרי הישיבה, שיחזרו לביתם לשלום ורפואה שלמה לכל הפצועים וביניהם בוגרי הישיבה!