להדפסת דבר התורה לחצו כאן

אין אחד שלא מכיר את הקריאה המרגשת בפרשת 'כי-תשא', הנשמעת בבתי הכנסת בימי תענית-ציבור, כאשר אנו קוראים על משה רבנו, המתחנן לפני הקב"ה למחול לעם-ישראל על החטא הקשה ביותר בהיסטוריה היהודית – חטא עבודה זרה. במאמר זה ננסה ללמוד מהי הדרך שנקט משה-רבנו מול קונו עד שהצליח להסיר את 'הרעה' – העונש הכבד, כלשון הפסוק –

"וַיִּנָּ֖חֶם יְקֹוָ֑ק עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ".

כבר במילה הראשונה, בה התורה מציינת לנו את דרך הפנייה של משה לקב"ה – 'ויחל', אנו מבינים שיש כאן מילה ייחודית, בה התורה משתמשת כדי לבטא את הפניה הרגשית של משה להקב"ה, למחול ולסלוח לעם ישראל על החטא הכבד של חטא העגל –

"וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְקֹוָ֣ק אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְקֹוָק֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה: לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ: זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֘ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם: וַיִּנָּ֖חֶם יְקֹוָ֑ק עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ".

'בעל הטורים' בפרשתנו מונה ארבעה מקומות, בהם התורה השתמשה במלה 'ויחל', והוא מציין שבירושלמי למדו מכך הלכה, וזה לשונו –

"ויחל. ד' במסורה. הכא 'ויחל משה'. ואידך 'ויחל יהואחז' (מ"ב יג ד). 'ויחל את פני ה" (ירמיה כו יט). 'ויחל איש האלהים' (מ"א יג ו) בענין ירבעם. והיינו כדאיתא בברכות בסוף תפלת השחר (ל ב) כמה ישהה בין תפלה לתפלה כדי שתתחולל דעתו עליו ונפקא ליה מ"ויחל". ומפרשינן בירושלמי (ברכות   פ"ד ה"ו) שהוא ד' אמות כנגד ד' פעמים ויחל".

מה פירושה של המילה 'ויחל'? מה התורה רצתה להביע במילה נדירה זו ומדוע לא נכתבה מילה מוכרת יותר, כגון 'ויצעק משה' או 'ויפול משה על פניו'?

אומר על כך ה'מדרש אגדה' (ל"ב, י"א), שמשה רבנו ניסה למצוא כל מיני הצדקות והסברים מדוע עם-ישראל חטאו. מצב זה גרם למשה רבנו להיות חולה ממש – והמילה 'ויחל' היא מלשון מחלה –

"ועוד אמר משה: ריבונו של עולם! ושמא עשו עגל ולא השתחוו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'וישתחוו'!. אמר לו: שמא השתחוו ולא זבחו לו? אמר: 'ויזבחו לו'!. ושמא זבחו ולא קבלו אותו בא-לוה? אמר לו: 'ויאמרו אלה א-להיך ישראל'!. באותה שעה נעשה משה כחולה, שחלה שלשים יום ואין בו כח לעמוד על רגליו, לפיכך נאמר 'ויחל' כמו חולי". [ועיי"ש עוד נימוקים 'משפטיים' שמשה רבנו רצה באמצעותם לדחות את האשמה וכשזה לא צלח נעשה חולה כדלעיל].

המדרש ממשיך ומביא את 'קו ההגנה' של משה, הטוען שכיוון שעשרת הדברות נתנו בלשון רבים, כל אחד חשב שזה לא מכוון אליו. משה רבנו, כסנגורם של ישראל, חיפש 'פרצה בחוק' או ציווי דו-משמעי, להוכיח לקב"ה שהם אינם אשמים, כפי שהיום נוהגים עורכי דין – להבדיל ממשה רבנו –  למצוא שגיאות בכתב האישום, כדי למלט את הלקוח שלהם מעונש, למרות שהוא עשה את העבירה. משה רבנו מחפש כל דרך לערער על כתב האשמה החמור שהקב"ה הטיל על עם ישראל.

וזה לשון המדרש –

"אמר לפניו: ריבונו של עולם! על מה אתה כועס על ישראל? אמר הקדוש ברוך הוא: על שעשו העגל. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: אם היית מצווה אותם לא היו עוברים על מצותיך. אמר לו: והלא צויתי להם בתוך עשרת הדברות? אמר לו משה: רבונו של עולם! לי צווית – להם לא צווית, כי כתבת בעשרת הדברים אנכי ה' א-להיך (שמות כ ב), ציווי לי ולא להם, כי אם היה להם היה לך לומר אנכי ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם, לא יהיה לכם, לא תשאו את שם ה' א-להיכם, שמרו את יום השבת, ששת ימים תעבודו ועשיתם כל מלאכתכם, כבדו את אביכם ואת אמכם, לא תרצחו לא תנאפו, לא תגנובו, לא תענו, לא תחמודו – אם כן, לא צוית אלא לי!".

בעלי התוס' בפירושם 'הדר זקנים' מפרשים, שהחולי של משה היה משום שהירבה בתפילה –

"ויחל משה. הירבה בתפלה עד שאחזהו חולי".

ב'פסיקתא זוטרתא' מפרשים את המילה המיוחדת הזו 'ויחל' מלשון 'חלחלה' –

"ויחל משה. מלמד שאחזתו חלחלה".

לפירוש הראשון, משה רבנו ניסה את הכל וכשזה לא צלח נעשה חולה ממש ואיבד את הכוח להגן על עם-ישראל. ברם, לפי ה'פסיקתא', נתקף בחשש כבד שמא הקב"ה יקיים את מה שאמר לו (פס' י') – "ויחר אפי בהם".

לדעת ה'פסיקתא', משה מצא טענות הגנה משכנעות ולאחר ששטח את טענותיו לקב"ה הרגיש שהדברים עזרו –

"וַיִּנָּ֖חֶם יְקֹוָ֑ק עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ" – אמר לפניו: למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. אמר לפניו: ריבונו של עולם! למצרים הארכת אפך ולא כליתם במכה אחת, כל שכן לעמך אשר פדית מתוכם".

המדרש שם בפי משה טענה מעניינת, שהאשם בכך שעם-ישראל עשה את העגל זה הקב"ה בכבודו ובעצמו…כי הגלה אותם לארץ שכולה עבודה זרה והם למדו מהם, וזה לשון המדרש –

"אשר הוצאת מארץ מצרים. אמר לפניו: ריבון העולמים! לא מארץ מצרים הוצאתם, כביכול אתה הוא שגרמת להם שיבואו לידי העוון הזה…נתגדלו עם המצרים ולמדו מהם ומה שלמדו שם באו ועשו במדבר, לכך נאמר אשר הוצאת מארץ מצרים".

רבי עובדיה ספורנו, רב ורופא באיטליה לפני כחמש-מאות שנה, בפירושו ה'ספורנו' מפרש, שמשה רבנו טען כלפי הקב"ה – "למה ה' יחרה אפך בעמך. באותם שלא חטאו בעגל" – כביכול משה רבנו מבקש מהקב"ה להפריד בין החוטאים לאלו שלא חטאו, בטענה – מה אשמים אלו שלא לקחו חלק בחטא העגל?

רבינו מיוחס ועוד פרשנים מתעכבים על המילה "אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול" –

"כאדם שאומר לחבירו: למה תקצוף ותאבד לשעה קלה דבר שטרחת בו כמה טורח והוצאת בו כמה הוצאות".

וכן הרא"ש טוען, שמשה רבנו אמר כביכול לקב"ה: לא משתלם לך להעניש אותם… –

"למה ה' יחרה אפך. כלומר בשביל חטא א' תהרגם אחרי אשר עשית להם כמה נסים".

ה'אור החיים' הקדוש מסביר את טענת משה רבנו, שהקב"ה לא היה צריך לכעוס על עם-ישראל כולו, משום שמי שעשה את העגל היו ה'ערב רב', ואילו הקב"ה הקפיד על כלל ישראל שלא מיחו נגדם, וזה לשונו –

"על פי דבריהם ז"ל (שמו"ר פמ"ב) שאמרו שערב רב לבד עשו את העגל, והוא אומר (פסוק ז') שחת עמך, ולדבריהם ז"ל בהכרח לומר שהיתה ההקפדה על כל ישראל שלא מיחו, וכפי זה יהיה כוונת משה באומרו למה טענה הנשמעת כי כיון שערב רב הם המשחיתים אין ראוי שיחרה אפו בעמו שהם ישראל, והגם שיש להם דין ומשפט עם כל זה לא לחרות אפו בהם, וממוצא דבר אתה יודע כי הסכים על השמדת ערב רב".

למדנו ממשה-רבנו גם את מידת המסירות בהגנה ובסנגוריא על עם-ישראל, ואי אפשר שלא להזכיר בהקשר לזה גם את רבי לוי יצחק מברדיטשב זצ"ל, שנקרא 'סנגורם של ישראל' משום שדן כל יהודי לכף זכות.

באחד הסיפורים הידועים הממחישים זאת, מסופר שרבי לוי יצחק ותלמידיו חלפו על פני יהודי עטור בטלית ותפילין המתקן את עגלתו, התלמידים השתוממו – כיצד יהודי מתעסק בענייני חול בשעה שמתפלל?
רבי לוי יצחק מברדיטשב ישב דעתם כששיבח את היהודי, שגם כשעוסק בענייני חול ראשו בתפילה.

רבי לוי יצחק, אהב את ישראל – קטן וגדול, כולם שווים – ומסופר שפעם פגש רבי לוי יצחק יהודי עם סיגריה בשבת קודש ואמר: "בטח אתה לא יודע היום שבת קודש?". ענה היהודי: "יודע ששבת היום". אמר ר' לוי יצחק: "בטח אתה לא יודע שאסור לעשן בשבת…". ענה היהודי: "יודע שאסור". אמר ר' לוי יצחק – "ריבונו של עולם, תראה מה זה, יהודי מעשן בשבת, אבל מקפיד לא לשקר…".

בימי מלחמה אלו אנו זקוקים ללמוד מהסנגורים הגדולים של עם-ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשב זצ"ל וכמובן ממשה רבנו ע"ה, אשר אפילו על חטא כה גדול של עבודה-זרה ברוב עם, משה רבנו נלחם ונעשה חולה כדי שהקב"ה ימחל לעם ישראל.

ונחתום בתפילה נפלאה למוצאי שבת קודם הבדלה, שתיקן רבי לוי יצחק מברדיטשב זצ"ל – בתפילה להצלחת עמ"י בכל האתגרים העומדים לפתחנו, לרפואת הפצועים בגוף ובנפש ולעילוי נשמת כל הגיבורים חיילי צבא הגנה לישראל שמסרו את הנפש להצלת עם ישראל – יהי זכרם ברוך! 

"אֱ-לֹקֵי אַבְרָהָם. אֱ-לֹקֵי יִצְחָק. וֵאלֹקֵי יַעֲקב. שְׁמוֹר וְהַצֵּל אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲהוּבֶיךָ מִכָּל רָע, בִתְהִלָּתְךָ כַּאֲשֶׁר שַׁבָּת קֹדֶשׁ הָאָהוּב עוֹבֵר, הַשָּׁבוּעַ, הַחוֹדֶשׁ וְהַשָּׁנָה, יָבוֹא לָנוּ לֶאֱמוּנָה שְׁלֵימָה, לֶאֱמוּנַת חֲכָמִים, לְאַהֲבַת חֲבֵרִים, לִדְבֵיקַת הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא לְהַאֲמִין בִּשְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה עִקְרִים שֶׁלָּךְ. וּבִגְאוּלָה קְרוֹבָה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, וּבִתְחִיַּת הַמֵּתִים, וּבִנְבוּאַת  משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה הִנְּךָ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, תֵּן גַּם לִבְנֵי הַיְּהוּדִים אֲהוּבֶיךָ כֹּחַ לְהוֹדוֹת לְךָ וְרַק לְךָ לַעֲבוֹד, וְלֹא לְאַחֵר חָלִילָה, אֲשֶׁר הַשָּׁבוּעַ הַחֹדֶשׁ וְהַשָּׁנָה, יָבוֹא לָנוּ לִבְּרִיאוּת וּלְמַזָּל טוֹב וְלִבְרָכָה וּלְהַצְלָחָה, וּלְחֶסֶד וּלְבָנֵי חַיֵּי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי  וְסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל, וְנֹאמַר אָמֵן".

שבת שלום לכל בית הישיבה!