גירסא להדפסה

מסופר על רבי יעקב ברלין, אביו של הנצי"ב ראש ישיבת וולוז'ין (תקנ"ד-תר"ל), שהיה תלמיד-חכם ועשיר גדול, חותנו של בעל 'ערוך-השולחן' והיה מראשי ונגידי העיר מיר. בשנת תרי"ב עלה לירושלים והיה מראשי הקהילה האשכנזית בירושלים. רבי יעקב היה נוהג במסעותיו הרבים לרכוש ולהביא לביתו כלים יקרים שקנה במקומות יוקרתיים. יום אחד המשרתת בביתו שברה כלי זכוכית יקר מאוד שהביא אתו. רעייתו, שהייתה מופקדת על תפקוד הבית, לקחה קשה את העובדה שהמשרתת לא נזהרה ונזפה בה קשות על חוסר הזהירות שלה ועל כך שמזלזלת ברכוש שלהם. רבי יעקב ששמע את הנזיפה במשרתת, אמר לרעייתו: "אכן הנזק כבד וכואב, אך אל לך לנזוף בה יתר על המידה ובמקום זאת את יכולה לתבוע אותה לדין-תורה, שתשיב לך את שווי הרכוש". ואכן, האשה מיד יצאה לכיוון ביתו של הרב כדי לתבעה. כשהגיעה לבית הרב, ראתה את בעלה רבי יעקב יושב בפתח הבית ואף הוא ממתין לבואו של הרב. אשתו כמובן בקשה הסבר לבואו, שהרי יודעת היא לטעון בעצמה את טענתה אצל הרב ואז הופתעה לשמוע ממנו, שהוא בא לעזור למשרתת לטעון את טענתה, משום שהיא יתומה ועניה ואין מי שיעזור לה להגן על עצמה…

אף בפרשתנו ישנם ארבעה פסוקים, הבאים לגונן על החלשים שבחברה, אלו שבאו עתה להצטרף לעם-ישראל ואלו שלא שפר עליהם גורלם וקרוב משפחתם הלך לעולמו. במאמרנו זה ננסה להבין את התייחסות חכמינו זכרונם לברכה לנחשלים, כדי לדעת כיצד לנהוג כראוי.

"וְגֵ֥ר לֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן: אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ: וְחָרָ֣ה אַפִּ֔י וְהָרַגְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בֶּחָ֑רֶב וְהָי֤וּ נְשֵׁיכֶם֙ אַלְמָנ֔וֹת וּבְנֵיכֶ֖ם יְתֹמִֽים".

ונשאלת השאלה – האם אלו הדוגמאות היחידות לנחשלים בחברה?

אמנם, במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (כ"ב, כ"א) ישנה התייחסות לשאלה זו והביאור הוא שהתורה מתכוונת לכל אדם –

"אלמנה ויתום, אין לי אלא אלמנה ויתום, מנין לרבות כל אדם? – ת"ל 'כל…לא תענון'…".

ומדוע אם כן מזכירים רק את 'היתום והאלמנה'? על כך עונה המדרש –

"ממהר אני ליפרע על ידי אלמנה ויתום יתר מכל אדם, שהאישה קובלת לבעלה, בן קובל לאביו, אבל אלו אין להן מי שיקבלו לו אלא לי בלבד".

גם רש"י בעקבות המכילתא טוען, שמדובר על כל אדם, אך מנמק אחרת מדוע התורה הזכירה רק אותם –

"הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם".

רש"י כותב משפט נוסף קשה מאוד, שמכיוון שהם חלשים אז לצערנו יש אנשים המתנכלים לחלשים.

האבן-עזרא בפירוש הקצר טוען, שנכתבה פרשתנו בלשון יחיד – לומר שאלו שרואים שנעשה עוול לחלשים ושותקים נחשבים חייבים במעשה העינוי –

"בלשון רבים, כי משפט הרואים העינוי והחרישו כמשפט המענה, על כן כתוב אם ענה תענה…והרגתי אתכם (כב)".

האם האיסור של התורה הינו רק כלפי אלמנה או יתומה עניה? ומה עם אלמנה עשירה?

אומר הרמב"ן –

"…וטעם כל אלמנה – אפילו עשירה בעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה".

וטוען הרמב"ן, שהעונש שלהם יהיה, שימותו במלחמה או בתאונה –

"…והעונש הזה לא מנו אותו רבותינו בכלל חייבי מיתה בידי שמים בברייתא ד'ואלו הן' שבמיתה השנויה בסנהדרין (פ"ג א'). והטעם, שאין זה מיתה כמיתת בני אדם בידי שמים, …אבל ענש בכאן שיהרוג אותם בחרב אויב או במלחמה, ירד ונספה בלא הודע והיו נשיהם אלמנות לעולם ובניהם יתומים לעולם".

מדוע הזכיר את הגר כאן? האם אף הוא שייך לחבורת הנחשלים? על כך עונה החזקוני –

"הזכיר הגר, שאין לו כח, ואח"כ הזכיר היתום והאלמנה שהם ישראלים שאין להם כח…'לא תענון' מצוה זו כתובה בלשון רבים, מה שאין כן בכל הדינין הכתובים בפרשה זו, לפי שכולם פושעים בם, אפילו אותם שאינם מקניטים, שהרי רואים הם עלבונם ושותקים ואינן מוחין וכן הזכיר העונש בלשון רבים וחרה אפי והרגתי אתכם וגו'…".

הרש"ר הירש מתייחס לקשר בין הגר לבין השאר –

"…ברוב המדינות מפלים את הזרים לרעה ומקפחים את זכויותיהם – על – פי חוק, ולכן הוזהרה המדינה היהודית מפני מנהג זה בפסוק הקודם (לשון יחיד); לעומת זאת, קשה יהיה למצוא מערכת חוקים המתירה קיפוח אלמנות ויתומים. אולם ביחסי חברה, ובהליכות אדם עם חברו, נתונים אנשים אלה, המשוללים נציגות, משענת והדרכה – לקיפוח ולהשפלה. משום כך פונה התורה אל החברה תחילה ואומרת 'לא תענון' – אל תנצלו את חולשתם לרעה, אל תגרמו להם שירגישו את סבל נחיתותם!".

ועוד מפרש הספורנו את כוונת הפסוק "נשיכם אלמנות", שלא מתו בעליהן בצורה טבעית –

"…אינו ר"ל אלמנות שמתו בעליהן ממש, אלא קללה אחרת היא. ומה היא הקללה? שילכו בעליהן בארץ מרחק. ולכך קרי להן אלמנות, שלא יהא להם עדים שיוכלו להינשא וישבו עגונות. ובניכם יתומים, שלא יוכלו לירד בנכסי אביהם".

הספורנו מאיר את עינינו, שכל מה שהתעסקנו עם היחס ליתום ולאלמנה מדובר על עינוי במתכוון, אך אם כדי להיטיב עמו לחנכו נדרש סוג של 'עינוי', הדבר מותר –

"לא תענון. אם ענה תענה אותו. אם כשתענה את היתום תהיה כוונתך לענותו בלבד, אבל אם תענהו לייסרו ולהיטיב לו אין זה אלא גמילות חסדים".

וכן כותב הנצי"ב מוולאז'ין, שאם יש צורך לומר להם דברי מוסר ותוכחה, אסור להימנע מלומר להם זאת, אולם יש לעשות זאת בדרך שלא תפגע בהם. וזה לשונו –

"כל אלמנה ויתום. לשון כל בא ללמד, אפי' הני דצריכין מוסר והדרכה ורשאין בכך, כמש"כ הרמב"ם [הלכות דעות פ"ו ה"י,] מכל מקום  חובה להזהר בהם שלא יענון יותר מן ההכרח הברור".

אין ספק שכפילות הלשון בפסוק דורשת הסבר, שהרי אין זו דרכה של התורה להכפיל מילים ואילו כאן הדבר ממש בולט כשבפסוק אחד ישנו כפל מילים –

"אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ".

בקריאה ראשונה אנו עלולים לחשוב, שרק אם היתום או כל חלש אחר בחברה יצעק הרבה פעמים או יתענה הרבה פעמים, רק אז הדבר ייחשב כפגיעה בו. את זה שולל המדרש במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי –

"יכול לא יהא חייב עד שיצעק ויצעק? ת"ל 'צעקתו', אפילו צעקה אחת!! אם כן למה נאמר 'כי אם צעק יצעק'? – לחייב על כל צעקה וצעקה!!".

רבנו בחיי מסביר בדרך אחרת, מדוע הוכפלו המילים בפסוק, וזה לשונו –

"ויתכן לפרש בזה, כי דרך בני העולם שהם עלובים באיזה דבר שיהיה שיטרחו אחרי מושיעים ועוזרים, והיתום והאלמנה הם חלושי הכח אין להם עוזרים, ולכך לא יבטחו באדם כי אם בהקב"ה שהוא עוזר ומושיע ומגן ובעבור זה יודיע הכתוב כי הם נעזרים יותר מכל אדם, וכענין שכתוב בהם (משלי כ"ג, י"א) 'כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך', ומפני שדרך הבריות לענותם תמיד כל היום, לכך כפל העינוי".

והוסיף רבנו בחיי, שלמרות שמדובר על יתום ואלמנה, הכתוב משתמש בלשון יחיד "אם ענה תענה אותו" – לומר שכל אחד ואחד ועל כל צעקה של יחיד מהם הקב"ה ישמע צעקתו –

"…כשיצעק אחד מהם אלי "שמוע אשמע צעקתו" של כל אחד ואחד וכן כל צעקה וצעקה של כל אחד, ועל כן הוצרך הכתוב לכפול הצעקה והשמיעה כדי ליתן שמיעה על כל צעקה וצעקה".

רבי משה אלשיך מסביר את כפילות הלשון בכך, שבשעה שמצערים את היתום או האלמנה הרי הם מרגישים בחסרון הבעל והאב, שהיה בוודאי נחלץ להגנתם והצער שלהם כפול, גם על מה שפוגעים בהם וגם שנזכרים בחסרון יקירם –

"…וענין כפל העינוי והצעקה…כי בענותך האלמנה תזכור אלוף נעוריה, והיתום את אביו, כי זאת אומרת אויה לי כי לולא חסרתי עטרת בעלי לא ענני אדם, והיתום אומר אויה לי על אבי כי לעת כזאת היה בעזרי.. ושמא תאמר האם לזולת  שתי אלה אוכל לענות [=רק להם ולא לאחרים]? על כן בא ואמר מה שיחדתי אלו הוא להודיע .. כי עינויים כפול: א. העינוי אשר לכל אדם, ב. שזוכר כל אחד אשר חסר לו. שזו זוכרת מות אישה ומתמרמרת עליו כאילו אז מת ונכפל עינויה ואומרת הן לו היו כמוני לא עינוני, וכן היתום בוכה גם על אביו. ..שהוא עינוי כפול. .. וכן אם צעוק לא צעקה אחת בלבד תהיה כי אם גם יצעק שהוא כפול. והוא כי האלמנה תצעק צעקה על מציאות העינוי, וגם צעקה על מות אישה באומרה אם היה אישי חי לא יערבו אלה אל לבם לענותני ומה פשע אישי מהאיש הרע הזה, וצועקת על משפטיו יתברך. וכן היתום יצעק על שברו ועל יתמותו על הדרך הלזה. וגם אני שמוע אשמע שתי שמיעות על העינוי ועל הזכרת חסרונם".

רבי יעקב בעל הטורים, בנו של רבנו הרא"ש, מפרש את הכפילות שהכל זו 'מידה כנגד מידה' –

"ענה תענה. צעק יצעק. שמוע אשמע. הכל כפול, לומר הכל במידה שתעשה לו אעשה לך".

רבי אפרים מלונטיץ בספרו 'כלי יקר' מאיר לנו צד נוסף במצבם העגום של היתום והאלמנה ומסב את תשומת לבנו לכך, שהיה צריך להיות כתוב 'אם ענה תענה אותם' – ולא 'אם ענה תענה אותו' בלשון יחיד, שהרי מדובר בשניים. אלא, שכאשר מענים את היתום, אז גם אמו האלמנה כואבת וסובלת –

"…ובדרך הפשט נוכל לומר, שלפעמים אדם מענה את היתום לבד ואמו אלמנה עיניה רואות וכלות ואין לאל להציל את בנה ועל ידי עינוי אחד מהם שניהם מעונין ושניהם צועקים והקב"ה שומע לשניהם ומענישו בכפל שיהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה".

ומוסיף ה'כלי יקר' פירוש נוסף על דרך הרמז, שנכתב בלשון יחיד כי הכוונה לקב"ה שהוא אבי יתומים –

"ועל צד הרמז נוכל לומר, מאחר שהקב"ה אבי יתומים…לכך אמר 'אם ענה' אז תענה גם אותו, שהוא אבי יתומים והנה שניהם צועקים מדת הדין מקטרגת עליו למעלה והיתום צועק למטה והקב"ה הרחמן מקבל צעקת שניהם".

ומהי הצעקה? באיזה דרך מביע היתום והחלש את צעקתו? מלמד אותנו התרגום יהונתן, שצעקה בדרך כלל משמעותה היא תפילה ועל כן גם כאן דרך התפילה מביע החלש את צעקתו –

"אִם ענה תענה אותו, הִיזהרו לכם, כי אִם יקום ויצעק עליכם בתפילה לפני שומע אני בקול תפילתו ומשלם לו…".

ואם חשבנו שהצעקה צריכה להיות על ענין משמעותי שממנו נפגע היתום, הרי גם את זה שוללים המדרשים ומדברים אפילו על ענין מועט ועד כדי כך שמצאנו במדרש ספור מזעזע, עד כמה חמור הדבר ואפילו עינוי מועט נחשב לעבירה חמורה. וכך מספר המדרש אגדה (בובר) –

"אם ענה תענה אותו. אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מעט. וכשהוציאו לרבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל ליהרג, אמר לו רבן שמעון בן גמליאל לר' ישמעאל: 'לבי יוצא, שאין אני יודע על מה אני נהרג". אמר לו רבי ישמעאל: 'לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה, ושיהתה [אותו] עד שתהא גומע את כוסך, או עד שתהא מתעטף בטליתך, והתורה אמרה 'אם ענה תענה אותו', אחד עינוי הרבה, ואחד עינוי מעט?' אמר לו: 'רבי ניחמתני!'…".

סיפור מזעזע על שני גדולי התנאים, המחפשים מדוע מוציאים אותם להורג ואיזה חטא יש בהם ובמקום לומר שהרומאים רשעים גמורים ואולי חטאו באיזה איסור אכילה או שבת וכדומה, הרי מצדיקים עליהם את הדין ותולים זאת במעשה פעוט שבין אדם לחברו!! נורא ואיום!

רבי אברהם אבן עזרא טוען, תוך דיוק בפסוקים, שהעונש החמור שמוטל על מי שמענה יוטל גם על החברה כולה, ששומעת ורואה ויודעת כיצד פוגעים באותם אנשים חלשים ואינם עושים דבר –

"…והנה העונש, אם אחד יענה ואין עוזר, העונש על כולם, על כן בא אחריו, וחרה אפי והרגתי אתכם – כולכם".

האם הנושא הזה של דאגה לחלשים שלא ייפגעו הוא ענין פרטי בין אדם לחברו בלבד, או שיש אחריות למדינה לדאוג שלא ייפגעו אנשים חלשים?

הרש"ר הירש, שחי בגרמניה לפני השואה, מדבר ומבין את הפסוקים ברמה הלאומית-המדינתית והדברים חשובים לימינו –

"…אוי לכם, שרי המדינה, אם המדינה אף היא תתעלל בהם ותגרום להם שיחושו את הכאב שבאובדן נציגותם ומשענתם! אוי לה למדינה, שבה סובלים אלמנות ויתומים ביחסי החברה, ואפילו נציגיו הרשמיים של הציבור אינם עומדים לימינם לצדקם ולסעדם. ועל כך מקונן הנביא: "יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא – יבוא אליהם" (ישעיה א, כג). אוי ואבוי, אם לא נשאר להם אלא לצעוק אלי; חייכם, שאני שמע אשמע צעקתם, ואביא פורענות על המדינה ועל החברה, המביאה את החלשים שבה לידי כך, שלא נשאר להם אלא לפנות אל ה'."

לסיום, נביא את דברי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, הידוע בכינויו 'סנגורם של ישראל', שכאשר היה קורא את הציווי לא לענות את היתום והאלמנה, היה פורץ בבכי והיה אומר: "ריבונו של עולם! כל כך הרבה פעמים אתה מזהיר את עם-ישראל מפני פגיעה ביתום – והרי גם אנחנו יתומים! והיכן רחמיך עלינו, שבמשך אלפי שנים עם-ישראל נפגע כל הזמן ואין דור שעם-ישראל אינו סובל מפגיעות אכזריות. אנא רחם עלינו!".

גם אנו בדורנו, צרות רבות אפפנו, אולם נמצאים אנו בדור של גאולה ורואים את רחמיו של הקב"ה עלינו וב"ה עם-ישראל הולך וצומח הן בגשמיות והן ברוחניות ורואים אנו עין בעין בשוב ה' שיבת ציון. וכשם שהקב"ה ברחמיו דואג לנו, גם עלינו מוטלת החובה לדאוג לכל הנחשלים בחברה ומתוך כך תיבנה מדינה מתוקנת לקראת ביאת משיח צדקנו בב"א.

שבת שלום לכל בית הישיבה!