להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

בעיירה קלם שבצפון ליטא שכנה ישיבת 'תלמוד תורה'. היתה זו ישיבה גדולה ומפורסמת, אליה נהרו תלמידים מכל רחבי מזרח אירופה, ובראש עמד הגאון רבי שמחה זיסל זיו, 'הסבא מקלם'.

את ביתו קבע במבנה ששכן מול בניין הישיבה שבראשה הוא עמד, וכך יכול היה לעקוב מקרוב אחר התפתחותם הרוחנית של תלמידיו, לא רק בזמן הלימוד עצמו בתוך בית המדרש, אלא גם כשהם צעדו לאכול את ארוחתם, כשחזרו לבית המדרש וכשיצאו לטייל מעט בסמוך לבניין הישיבה כדי לשאוף אוויר צח.

באחד הימים השקיף ה'סבא מקלם' מחלון ביתו אל עבר בניין הישיבה שאותו הקיפה גדר אבנים לא גבוהה במיוחד. הוא צופה כדרכו בתלמידי הישיבה ששבים מארוחת הצהרים לבית המדרש, כולם צועדים בתלם מקיפים את המבנה ומגיעים עד לשער הקבוע בחזית החצר.

אחד התלמידים, שהיה כנראה קצת שובב, דילג מעל הגדר כדי לקצר את הדרך. למחרת חזר המקרה על עצמו: כולם הולכים בדרך הסלולה והמסודרת ורק אותו תלמיד שובב מדלג מעל הגדר. בפעם השלישית או הרביעית, החליט הסבא שהבחור כבר הגדיש את הסאה, ועבר כל גבול.

הוא נכנס לבית המדרש וקרא לאותו תלמיד ספציפי: "אתה קפצת מעל הגדר?". התלמיד השיב בחיוב. "גם אתמול, נכון?", כן, גם אתמול. "ושלשום?" גם…"קח בבקשה את החפצים שלך וצא לחפש לעצמך ישיבה אחרת!!", אמר לו הסבא בתקיפות. "אתה לא יכול להמשיך וללמוד כאן בישיבה!!".

מדוע העניש 'הסבא מקלם' בחומרה כה רבה את תלמידו? נענה על כך בהמשך…

אחת התכונות שעם-ישראל אימץ לעצמו היא תכונת ה'סדר', שבא לידי ביטוי בליל-הסדר, בסידור התפילה ועוד ועוד. אין ספק, ששמירה על סדר ועל לוחות זמנים מועיל בתחומים רבים, וכמובן גם בלימוד התורה ובקיום המצוות.

אמנם, כאשר מזכירים 'סדר', ובמיוחד ליהודים יוצאי גרמניה, אי אפשר שלא להיזכר ולהזדעזע משכניהם הגויים – הנאצים הארורים – שעשו בתקופת מלחמת העולם השניה שימוש רחב ואכזרי ב'סדר', כאשר תמיד נשמעה מהם הצווחה 'אוֹרדנוּנג'  ('סדר') כלפי האסירים. הנאצים  היו 'אלופים' בארגון ובסדר והשתמשו בתכונות אלו כדי לבצע בצורה מאורגנת ומדויקת להפליא את רצח עמנו.

האם תכונה זו, שבבסיסה היא דבר טוב, יש לה מקור בתורה וביהדות בכלל?

והנה מצאנו ברש"י בפרשתנו התייחסות מפורשת על חשיבות הסדר, וכך נאמר –

"מְלֵאָתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑ר…" (כ"ב כ"ח)

ורש"י מבאר את פירוש הביטוי "מלאתך ודמעך" על פי הגמרא (תמורה ד.) –

"מלאתך – חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך להתבשל, והם ביכורים".

רש"י ברוב ענוותנותו כתב בהמשך, שאינו יודע מדוע נקראת התרומה 'דמעך' וזה לשונו –

"…ודמעך – התרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע".

ברם, במקור הדברים בגמרא (שם) רש"י אמנם הסביר יותר בהרחבה מאשר בפירושו על הפרשה, מדוע  נקראת 'מלאתך' הבאת הביכורים ו'דמעך' תרומה. וזה לשונו שם –

"אלו ביכורים…קרי לביכורים מלאה משום דלאלתר [מיד]שנתמלאה התבואה ונגמרה מלאכתה הוקבעה לביכורים…".

רש"י שם בהמשך ממשיך ומבאר מדוע 'דמעך' נקראת התרומה, משום שאם התערבב חולין בתרומה בכמות של מאה ואחד היא בספק ואינה נחשבת תרומה ודאית [ועיין משנה תרומות ד' ז' והמחלוקת מה השיעור שנכנס לגדר ספק] וזה לשונו –

"זו תרומה – ולפי שהיא מדמעת ועולה באחד ומאה מפיק לה קרא בלשון דימוע . וקאמר רחמנא 'ולא תאחר' מלאה לדימוע דמעיקרא איבעי ליה לאיתויי מלאה דהיינו ביכורים וכי מאחר לוקה".

ואילו בעלי התוספות (שם) חולקים על רש"י בפירוש המילה 'דימוע' ומייחסים זאת מלשון 'דמעות' – הכוונה למוצר הנוזלי של הפרי. וזה לשונם –

"…ולא נהירא שהרי זה אינו אלא מדרבנן וה"ר משה…פירש דלכך קרי לתרומה דמע לפי שנוהגת בלח, וביכורים אינן אלא ביבש שהרי אין מביאין ביכורים אלא מפרי כדאיתא פרק העור והרוטב (חולין דף קכ:) פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה".

וכן פירש הרמב"ן ועוד ראשונים כדעת התוס', שהכוונה לנוזל היוצא מהפרי, וזה לשונו –

"…ויהיה דמעך רמז לתירוש ויצהר, מושאל מן דמעת העין, בעבור שידמה לה ברדתו טיפות, או שכל טיפות היורדות שמם דמעה, ותרד עיני דמעה (ירמיה יג יז) טיפות מים, ואיננו שם לבכי בלבד...".

נכדו של רש"י, הרשב"ם, נתן טעם נוסף מדוע נקראת התרומה 'דמעך' –

"ודמעך. הוא התירוש ושמן זית יצהר שהם צלולין כעין דמעה ומזוקקים".

לאחר שרש"י ניסה להסביר מה הכוונה והפירוש למילים 'מלאתך ודמעך', מפרש רש"י את המשך הפסוק 'לא תאחר' על פי הגמרא הנ"ל –

"לא תשנה סדר הפרשתן, לאחר את המוקדם ולהקדים את המאוחר, שלא יקדים תרומה לבכורים ומעשר לתרומה".

בגמרא במסכת תמורה (שם) הרחיבו את החיוניות בשמירה על הסדר לכל דיני תרומות ומעשרות, כפי שקבעה התורה בין השאר, שאין להקדים 'מעשר שני' שנאכל לבעלים בירושלים ל'מעשר ראשון' שניתן ללוי, ואין להקדים 'מעשר ראשון' ל'תרומה' שניתנת לכהן, ואין להקדים 'תרומה' ל'ביכורים' שמביא אותם למקדש [עיין תרומות ג, ו] ועוד.

עד כדי כך העניין חמור, שמי שהקדים עובר על איסור לאו!

ומהו הטעם שאין להקדים את סדר הפרשת תרומות ומעשרות אלא רק כפי שהתורה קבעה?

אפשר להסביר, משום שלא תמיד אנו יכולים להבין מדוע נקבע סדר זה ולכן אם מקדימים למשל תרומה לפני ביכורים, אנו בעצם מזלזלים במצווה שהייתה אמורה להיות ראשונה על פי רצון התורה.

הרש"ר הירש מסביר את הטעם לכך שאסור להקדים את התרומה לביכורים בטעמים הגיוניים כדרכו, ונביא מלשונו הזהב –

"..ביכורים מצוותם משעה שהטבע גמר את מלאכתו, ותרומה – משעה שהאדם גמר את מלאכתו בפרי. לפיכך ביכורים קרויים "מלאה", דהיינו שעה שהפרי עדיין ממלא את השדה, ולא חלו בו ידי אדם. "מלאה" היא מלוא כל תנובת השדה,…. ואילו תרומה קרויה "דמע". כשם שמיץ ענבים נקרא "דם ענבים", כן הוא נקרא כאן בביטוי רב – המשמעות: "דמעת ענבים". ….יותר מכל דבר אחר יש בו ביין כדי להמחיש את המושג "גמר מלאכה", דהיינו השלמת מלאכת האדם בפרי, בניגוד ל"מלאה", שהיא הפרי שבשדה ובעץ, שטרם נגעה בו יד אדם…".

לפי דבריו מובן, מדוע אין לערבב את התרומה והביכורים ולכן יש להקדים את הביכורים, שהתודה והכרת הטוב מגיעים ממקום גבוה יותר של כולו מעשה הקב"ה, ואילו תרומה כבר מעורבת בו יד אדם.

רמז נפלא כתב במדרש 'פסיקתא זוטרתא' על פסוקנו, שהתורה רמזה על כך שיש חשיבות של הבאת ביכורים לפני תרומה וכן הבאת מעשר ראשון לפני מעשר שני על ידי קריאת מספר שמות שונה לכל המעשרות, וזה לשון המדרש –

"ביכורים נקרא ארבעה שמות, ראשית, בכורים, תרומה, ודמעה, ותרומה נקרא שלשה שמות, ראשית, תרומה, ומעשר, ומעשר ראשון שתי שמות, תרומה, ומעשר, ומעשר שני לא נקרא אלא שם אחד, לכך נאמר מלאתך ודמעך לא תאחר, שלא יקדום הנקרא שלשה שמות לנקרא ארבע, והנקרא שתים לנקרא שלשה, והנקרא אחד לנקרא שנים".

פתחנו את מאמרנו בחשיבות שמירה על הסדר והארגון ואף הבאנו מקור לכך, שיש חשיבות לסדר בדברים מסוימים ובמצוות מסוימות נוספות, כגון 'תפילין של יד' שקודמת ל'תפילין של ראש', וזאת מפני שהתורה הקדימה "וקשרתם לאות על ידך" – ואח"כ – "והיו לטוטפות בין עיניך", ועוד דוגמאות רבות.

גדולי ישראל בכל התקופות הקפידו מאוד על סדר ומשמעת וארגון. אחד מאותם גדולי תורה שהקפיד מאוד על סדר ומשמעת, והבאנו בתחילת המאמר סיפור אודותיו, היה רבי שמחה-מרדכי זיסל זיסקינד, 'הסבא מקלם'. רבי שמחה-זיסל היה מגדולי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר, ובישיבתו בקלם היתה הקפדה על משמעת עצמית, סדר ויושר אישי.

הדברים שנביא להלן ברובם הם בשמו, כדי להמחיש את החשיבות שראה בסדר ובמשמעת עצמית. רבי שמחה-זיסל ציין את העובדה, שבתקופת האמוראים הכתירו את ראש הישיבה בתואר 'ריש סידרא' – ראש הסדר. אגב, גם היום בישיבות, לימוד בחברותא בבית מדרש נקרא 'סדר' ולא בכדי, כי יש חשיבות ללמוד בצורה מסודרת. כמו כן בהלכה יש מושג שנקרא 'הדס שוטה', משום ששלושת העלים אינם צומחים בשורה אחת בשווה אלא כל אחד בגובה אחר וזה פגיעה בסדר הנכון…

רבי שמחה-זיסל הביא דוגמאות רבות נוספות לכך, שכל ההלכה מבוססת על דיוק וסדר. ידועה המשנה (ראש השנה י"ב, ד') –

"אמר להן: כל מדות חכמים כן. בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן".

רגע אחד מבדיל בין קודש לחול, בין שבת ומוצאי שבת, נימה אחת מבדילה בין שחיטה כשרה לשחיטה פסולה, ועוד ועוד.

כנאמר לעיל, בבית המדרש של 'הסבא מקלם' הקפידו מאוד על משמעת עצמית וראו בסדר מרכיב חשוב בחינוך.

אז מדוע נענש בחומרה כה רבה אותו תלמיד שדילג מעל הגדר ואת סיפורו הבאנו בתחילת המאמר?

כששאלו אותו, הסביר 'הסבא מקלם', כי יהודי צריך לדעת לשמור על גבולות. "אם כולם מקיפים את המבנה ונכנסים מהשער, כנראה שכך צריך להתנהג. אבל הוא, ורק הוא, החליט לקצר את הדרך ולדלג מעל הגדר. "מה זה אומר? שהוא לא יודע לכבד גבולות ומגבלות. מי שאינו יודע לכבד את הגבול הזה, אינו יודע לכבד גם גבולות אחרים. הוא בוודאי מדלג מעל 'גדרות' שגדרו חכמינו זכרונם לברכה, כדי שלא ניכשל באיסורי תורה. אם הוא מוכן לדלג מעל גדר כדי לקצר לעצמו את הדרך, כנראה שגם כשזה מגיע לשמירת שבת הוא עושה לעצמו הנחות קטנות שאט אט הולכות וגדלות. כנראה שגם בהלכות גזל הוא מתנהג כך ומרשה לעצמו לקחת 'רק קצת' מממונם של אחרים. בגלל אין מקומו אתנו בישיבה"…

ואכן, למרבה הצער, נוכחו התלמידים לראות את גודל חכמתו של רבם: כעבור תקופה לא ארוכה פרק אותו תלמיד מעל עצמו את עול התורה והמצוות, והפסיק לשמור שבת ולקיים את שאר מצוות התורה הקדושה.

בקלם לא היה מושג של הפסקה בלימוד, מלבד הצרכים הבסיסים של האדם. כמו"כ לא הייתה הבנה ומחילה למי שאיחר ללמוד, או הסיח דעתו באמצע הלימוד לדברים אחרים. מסופר על רבי שמחה-זיסל, שבעת שישב בחדר לימודו, ביקש סוחר עשיר ועז-פנים להיכנס אליו, ודפק בדלתו ללא הפסקה ובעוצמה גבוהה עד שנעו אמות הספים של הבית, אולם רבי שמחה כלל לא הבחין בכך, מאחר שהיה שקוע בעיונו. נאה דורש ונאה מקיים.

סיפור נוסף הממחיש את הדרישה למשמעת בישיבת קלם – מסופר על תלמיד שהורחק מהישיבה למשך שבוע כקנס על כך שהסב את ראשו אינסטינקטיבית לכיוון החלון כאשר עבר שם ברעש רכב מכבי-האש. בישיבה לימדו את החניכים שלא לבצע שום פעולה, ולו הטיית הראש, מבלי מחשבה תחילה.

את הדרישה לסדר השריש רבי שמחה זיסל עמוק בתלמידיו. שנה אחת, בליל יום-הכיפורים, התמקד בדרשתו על כך שנטלת המים לא הייתה במקומה. פעם אחרת כינס את כל תלמידי הישיבה לשיחת מוסר, מאחר שאחד התלמידים נעל את הערדליים שלו הפוכים. בחוסר סדר קל ראה רבי שמחה זיסל את שורש הפגמים הנפשיים.

אין ספק ששיטת חינוך זו היום לא כל כך מקובלת ונראית קצת קיצונית, אך מאידך הגישה שאסור להעיר לתלמידים ולבנים ואסור לבוא בדרישות גם היא קיצונית ולא נכונה. שביל הזהב בימינו הוא המתאים לדורנו, כל דור והאוירה מסביב. מה שהיה אפשר בדורו של רבי שמחה-זיסל לא אפשרי כל כך בדורנו, אולי ליחידים…

נכנסים אנו לחודש אדר ונתפלל שבע"ה 'משנכנס אדר נרבה בשמחה' ולא יישמע עוד שוד ושבר בארצנו, ונזכה לשמוח בשמחה אמיתית בחג הפורים הבא עלינו לטובה אכי"ר.

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!