להדפסת דבר התורה לחצו כאן

השבוע ביום רביעי השתתפתי במסע של ראשי ישיבות ואולפנות של בני-עקיבא, שהתקיים ב'עוטף עזה'. הסיור, שהיה בהדרכת העיתונאי אלישיב רייכנר והרב יונה גודמן ובניהולו של מנכ"ל הרשת אלחנן גלאט, היה מטלטל רגשית. שמענו את שמעון אלקבץ תושב כפר עזה, ששכל את בתו בשמחת תורה. שמעון, ששימש בעבר מפקד גלי צה"ל ועבר לפני חמש שנים לגור בכפר עזה, השכיל לתאר את מה שהתרחש באותו בוקר של 'שמחת תורה' על בתו הנצורה בבית יחד עם בן זוגה ושניהם נרצחו. כשאתה עומד ורואה את ממדי האסון בנפש והחורבן וההרס של שכונות שלמות, קשה להאמין שזה קרה לנו כאן במדינת ישראל הריבונית. בהמשך הסיור הראה לנו שמעון בגאווה גם את בית הכנסת של כפר עזה [כן, יש בית כנסת ובכל שבת יש מנין!] שהוא בין מתפלליה – מול השכונה השרופה – הזעזוע והכאב אף מתגברים.

בהמשך אותו יום מטלטל ביקרנו בעיר אופקים, שם נספו חמישים ואחד אנשים, והדריך אותנו הרב עדי פאלח, שבצניעות רבה סיפר על הקרבות שניהל עם המחבלים. שמענו את גברת שרית אוחיון על חג 'שמחת תורה' שלה, כאשר שהו בביתה עשרות ילדים מעמותת 'קו לחיים' וכיצד היא ממשיכה את מעשי החסד של בעלה ובנה שנרצחו כשיצאו להילחם עם אקדח וסכין ונפלו בקרבות ושמענו גם על מעשיו לפני נפילתו, בהיותו ממייסדי השכונה ואחד מהפעילים החברתיים שעשה רבות למען הכלל.

שמענו גם על גבורתו של ענר שפירא, שעמד בפתח מיגונית וזרק בחזרה שבעה רימונים שנזרקו למיגונית בה שהו כשלושים איש בדוחק עצום וברימון השמיני לא הצליח להדוף ונפל על קידוש ה'. ושמענו עוד ועוד סיפורי גבורה אדירה לצד סיפורי כאב, ששוב מעלים את ההרגשה הקשה, איכה התרחשה בזמננו הטרגדיה העצומה הזו במדינת ישראל!

ברור לכל, שתקום ועדת חקירה ממלכתית כדי לבדוק את הכשלים, אך לי אין ספק כמו לרבים מאתנו, שהאסון הזה התרגש עלינו בקשר ישיר לריב האחים הנורא ולאש המחלוקת שלא הייתה כדוגמתה מאז קום המדינה, ממש שנאת חינם נוראית. כמובן שאף אחד לא יכול להגיד מה הסיבה לאסון ואין אנו יודעים דרכה של ההשגחה העליונה, אך כולנו מרגישים רע אחרי השבר החברתי שקרה לנו, שאין ספק שאויבנו חשבו שזה הזמן המתאים עבורם לבצע את זממם ואת כל מה שרצו לעשות כל הזמן ועל זה הם התאמנו תקופה ארוכה.

אמנם, לשמחתנו עם-ישראל התגלה בתפארתו וגדולתו והתגייס כולו לצבא ולעזרה כל אחד בדרכו, אך לצערנו הפצע המדמם של המחלוקת עדיין פתוח ו'שטן המחלוקת' עדיין מרקד בינינו.

ועל כן, נעסוק במה שכתב  השל"ה הקדוש בפרשתנו, בספר מוסרי השלה דרך חיים', שם כתב המחבר ז"ל בסוף כל פרשה 'דברי חכמה ומוסר, ומעלות המידות, והנהגות, ותועלת, היוצאות מכל פרשה ופרשה' (לשון המחבר בהקדמתו)".

ברור, שפשט הכתובים על איסור 'הבערת אש בשבת' מדבר על כך שאסור להבעיר אש ביום השבת, אך חז"ל דנו רבות מדוע הוציאה התורה את האיסור הזה משאר המלאכות ובהמשך נעסוק מעט ככל שיותיר לנו הזמן והמקום, אך מטרת מאמר זה להתייחס בכובד ראש לדברי השל"ה הקדוש, שעל דרך המוסר מלמדנו, שיש להיזהר דווקא בשבת מלעורר מחלוקת, וזה לשונו –

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, רומז לאש המחלוקת ואש הכעס, שצריך האדם ליזהר שלא להבעיר אורו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש שאין בוער בו אש של גיהנום. והכועס בשבת, או עושה מחלוקת חס ושלום, גורם להיות חמת גיהנום בוער בו בר מינן" (מוסרי השל"ה עמ' ס"ב –ס"ג).

מדוע אזהרה זו נאמרה בהקשר של השבת? – משום שבשבת אנשים פנויים ונמצאים במנוחה ומדרך הטבע מתפתחות שיחות שלפעמים גולשות לביקורת על מנהיגים, רבנים, עסקנים או אנשי ציבור, וביקורות אלו מתדרדרות לדברים אישיים ולפגיעה בזולת והכל כאילו לשם שמים.

אמנם, רבה של תל אביב הרב עמיאל אמר בדרך צחות, שהוא מעדיף את 'אנשי המלחמה' של הדור הקודם מ'אנשי השלום' של ימינו, משום שפעם ליהודים היה חשוב ביותר לקבל עליה מכובדת, להיות חזנים או לקבל עליית 'מפטיר והפטרה' והיו מריבות לא קטנות בהקשר לכך, ואילו בימינו הסיבה ש'אנשי השלום' לא רבים על כך היא משום שזה לא חשוב לכם כל כך…

רוב המחלוקות מתחילות 'לשם שמים' מתוך אידאל ומתוך תפיסת עולם, שמה שאני עושה הוא הנכון וטוב לעשות ויביא יותר תועלת לציבור, אך דא עקא, שהמריבה והמחלוקת מכבה את כל הטוב שאמור היה לצאת אילולא הייתה מחלוקת.

בעיה נוספת במחלוקת, שהיא כמו 'אש' ולעתים קשה מאוד לכבות אותה, וגם אם מצליחים בשלב מסוים, יישאר הרבה 'אפר' וריח לא נעים מסביב וכן הגחלים הלוחשות יציתו שוב את אש המחלוקת.

אמרנו לעיל, שנתייחס לטעם שהתורה הוציאה את איסור הבערת אש משאר איסורי שבת – והתשובות לכך רבות הן. נביא בקצרה את הטעמים המפורסמים שבהם ובתחילה כמובן נביא את דברי רש"י הידועים –

"לא תבערו אש – יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת, ויש אומרים לחלק יצאת".

פירוש דבריו – יש אומרים שבאה ללמד שהיא באיסור לאו, ויש אומרים שאדם חייב על כל מלאכה בפני עצמה, כי הייתי חושב שיהיה חייב על כל המלאכות כמי שעבר על 'עשה' אחד – קמ"ל לחלק ולומר, שחייב על כל מלאכה בפני עצמה.

רבים הסוברים, שבגלל 'חולשת' המלאכה הזו, משום שהיא נראית הורסת ולא בונה  [כפי שנראה להלן], לכן התורה כתבה זאת במפורש, כדי שלא נטעה ונחשוב שהיא מלאכה מותרת.

וזה לשון ה'ספורנו' –

"לא תבערו אש. אף על פי שההבערה בעצמה היא קלקול על הרוב, מכל מקום בהיותה כלי לכל המלאכות או לרובן היא אסורה בשבת".

האש היה הכלי הראשון של התפתחות הטכנולוגיה, וכן כותב הרש"ר הירש –

"הבערת אש אינה לכאורה פעולה יוצרת אלא פעולה הרסנית. מאידך, דווקא הוצאת האש המלאכותית היא הכוח המביא ומבטיח לאדם את שלטונו האמיתי על העולם הגשמי. רק על – ידי האש עושה לו האדם את כלי – מלאכתו וחודר אל תוך תוכם של החומרים, מפרידם ומעצבם. לפיכך אנחנו מבינים, מדוע הוציא הכתוב את ההבערה, כסוג של מלאכה, מכל שאר אבות המלאכות".

הרשב"ם כותב בפשטות, משום שביו"ט מותר להדליק אש ולבשל, הייתי חושב גם בשבת שלצורך 'אוכל נפש' אפשר להבעיר אש ולבשל – קמ"ל שלא, וזה לשונו –

"לפי שבימים טובים כתוב 'אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם', שם הותרה הבערת אש לאפות ולבשל, אבל בשבת כתוב 'את אשר תאפו אפו', מבעוד יום, 'ואת אשר תבשלו בשלו', לכך מזהיר כי בשבת לא תבערו אש למלאכת אוכל נפש – וכל שכן שאר מלאכות שאסורין אפילו ביום טוב".

וכן כותב הרמב"ן בפירושו לפסוקינו –

"ענין הכתוב הזה ודאי לאסור בשבת גם מלאכת אוכל נפש, כי אמר כל העושה בו מלאכה יומת, ופירש שלא יבערו גם אש לאפות לחם ולבשל בשר כי האש צורך כל מאכל. והוצרך לומר כן מפני שלא אמר "העושה בו כל מלאכה" כאשר אמר בעשרת הדברות (לעיל כ י) לא תעשה כל מלאכה, ואמר מלאכה סתם, והיה אפשר שנוציא מן הכלל מלאכת אוכל נפש, כי כן נאמר בחג המצות (דברים טז ח) לא תעשה מלאכה ואין אוכל נפש בכללו, ולכך הזכיר בפירוש שאף אוכל נפש אסור בו. וכלשון הזה מצאתי במדרש (מכילתא כאן) רבי נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת למה נאמר, לפי שהוא אומר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שומע אני יהא רשאי להדליק לו את הנר, להטמין לו את החמין, ולעשות לו מדורה בשבת, ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".

מרחיב את הדבר רבי יוסף בכור שור מבעלי התוספות בספרו על החומש –

"לכן הזהיר על הבערה בהדיא יותר משאר מלאכות, לפי שאינה נראית מלאכה כל כך. שמא יאמרו לא נעשה מלאכה בשבת, אבל נזמין הכל ונבעיר בפחמין בחנות הצורפין לעשות בזהב ובכסף ובנחושת מיד כשיצא שבת, לכך נאמר: לא תבערו אש שאפילו להזמין בשבת אסור".

במדרש מוסיפים נימוק מעניין נוסף, שהיה מקום לטעות שכמו שבמקדש ישנה הבערה בשבת, כך יהיה מותר בכל מקום, ולכן נאמר איסור מפורש, וזה לשון המדרש –

"…לפי שהוא אומר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (ויקרא ו, ו), שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר כל המלאכות חוץ מן המערכה, או אף במערכה מה אני מקיים לא תכבה בשאר כל הימים חוץ מן השבת, או אף בשבת, ת"ל לא תבערו אש בכל מושבתיכם, במושבותיכם אי אתה מבעיר מבעיר אתה במקדש".

המדרש מוסיף, שהעונש על הדלקת אש בשבת חמורה ביותר והוא שהקב"ה גורם לדליקות בשבת, וזה לשון המדרש המדבר בעד עצמו –

"דבר אחר, לא תבערו אש, אמר הקדוש ברוך הוא אל תגרמו להדלקת אש במושבותיכם, שאם אין אתם משמרין את השבת כראוי אני מדליק בכם את האש כדאמר רב חונה אמר רב ואמרי לה אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמא דרב אין הדליקה מצויה בשבת אלא בחצר שמחללין בה שבת, שנאמר ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת והצתי אש בעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה (ירמיה יז, כז). מאי ולא תכבה, אמר רב יוסף בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה".

ועוד איום נמצא בהמשך במדרש, שהבערת אש בשבת תגרום לשריפת בתי כנסיות ובתי מדרשות רחמנא ליצלן –

"דבר אחר, לא תבערו אש בכל מושבתיכם, אמר הקדוש ברוך הוא אל תגרמו לי לשרוף בתי כנסיות ובתי מדרשות שלכם, שאם אין אתם משמרין את השבת כראוי, אתם גורמין שישרפו בתי מקדשיכם. וכן אתה מוצא כשגרמו העונות מה נאמר ויבא נבוזראדן רב טבחים וישרף את בית ה', זה בית המקדש, ואת בית המלך, זה פלטין שלמלך, ואת בית הגדול שרף באש (שם נב, יג), אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שמגדלין בהם שמו של הקב"ה".

והרא"ש תירץ, משום שיש בה צורך ונוהג בכל אדם, לפיכך הוצרך להזהיר בה יותר (יותר) משאר מלאכות. כי כל דבר שאדם רגיל בו יש להזהירו יותר.

לסיום, מסופר על אחד מרבני פולין, שפנה אל האדמו"ר מגור בעל ה'האמרי אמת', בנושא מחלוקת שהיתה בין קהילות שונות בעירו. ה'אמרי אמת' מגור השיב לו על כך במעשה, שהיה פעם יהודי עשיר גדול שחיתן את שתי בנותיו עם חתנים ששניהם היו תלמידי-חכמים, וכל אחד מהם היה סמוך על שולחן חותנו ואכלו מפתו, אלא שאחד היה רגיל במאכלי בשר, והשני במאכלי חלב, ולשם כך לא אכלו מעולם יחד, וכל אחד סעד את שולחנו בפינה אחרת לבדו.

לימים, אותו חותן ירד מנכסיו ולא היה בידו לספק לחתניו אלא מים ולחם צר, ועדיין נותרו שני החתנים כל אחד בפינתו שלו, וכל אחד מהם אכל את אותם מעט מאכלים שקיבל. כשראה זאת החותן פנה אליהם ואמר – "מילא בתחילה, כשכל אחד אכל מאכלים אחרים שלא היה שייך לאוכלם יחד, הבנתי מדוע כל אחד ישב בפינתו שלו, וסועד לבדו ללא השני, אבל עתה ששניכם אוכלים את אותו לחם צר, מדוע לכל הפחות שלא תשבו יחד ותדברו יחדיו בדברי תורה, ולא ייראה הדבר כאילו אינכם דרים בשלום"…

סיים ה'אמרי אמת' בשאלתו – "בדורות עברו, שהיו דורות של עובדי ה' ברום המעלה, היו בעיקר הבדלי גישות וחילוקי דעות בעניינים נשגבים בין הקהילות השונות, ולכן היה מתקבל על הדעת שכל קהילה לא התערבה עם חברתה והיתה שוכנת לבדה במנהגיה שלה, למרות שנראה הדבר כפירוד, אבל כיום שברחוב היהודי ישנה ירידה רוחנית גדולה, והמאבק ניטש על יסודות שכולנו מאמינים וחפצים ביקרם, ובזה כולנו שווים, אין שום הבדלי דעות בציבור יראי ה' בין הקהילות השונות, וממילא הפירוד והמחלוקת לשם מה היא קיימת?!"…

אם כן למדנו, שהפסוק 'התמים' הזה לכאורה – "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" – נושא בקרבו מסרים רבים גם על דרך הדרש וגם על דרך הפשט, שיש להיזהר מאש המחלוקת!

נתפלל בע"ה לישועה והצלחת חיילי צה"ל והשבת החטופים לביתם – ונזכור שבכוח האחדות אפשר להשיג דברים גדולים ולא בכוח האש חלילה.

שבת שלום לכל בית הישיבה!