כשמשה רבינו בא לבשר לעמו את בשורת הגאולה ומבטיח להם הבטחות גדולות ".. וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם ..והִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם .. וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ…" היינו מצפים לפרץ של שמחה והתלהבות, אולם להפתעת כולם, תגובתם היתה חסרת סבלנות – "וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה".

מדוע היה 'קצר' בין משה לעם? ישנו 'מדרש-אגדה' התולה זאת בחוסר אמונתם – "שאותו הדור מחוסרי אמנה היו, והיו אומרים כי קצרה יד ה' מהושיע" ומפרש המדרש את המילים "ומעבודה קשה" – ש"נתחברו אל עובדי ע"ז…אמר משה לפני הקב"ה: ריבון העולמים! כל ישראל לא שמעו אלי ועובדין ע"ז, ואיך ישמע אלי פרעה?!".

הרמב"ן לא מקבל את דברי המדרש ותולה זאת במצבם הפיזי הירוד והפחדים בהם היו נתונים, שלא אפשרו להם להקשיב ולחשוב – "לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא היטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו,… וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב…ועבודה קשה, הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו".

הסבר מעניין מצאנו אצל רבי מאיר שמחה מדווניסק בעל ה"משך חכמה" שתולה את סירובם בכך, שמשה דיבר אליהם 'גבוה' מדי, על חזון רחוק מאוד של גאולה וכניסה לארץ ישראל, חלום רחוק שלא היה נראה להם מציאותי ולכן הם לא היו שם כדי להקשיב לו וזה-לשונו: "כי דרך קשי-יום, אשר יחפוצו לשמוע רק כדי לצאת מצרתם, ולא לשמוע בהבטחות עתידות ובהצלחות נפלאות". לאחר שמשה פונה אל הקב"ה "הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה " הקב"ה מצווה עליו לחזור ולדבר עמם 'בגובה העיניים' ולומר להם את מה שהם רצו לשמוע – "וידבר ה'…ויצוום אל בני ישראל…להוציא את בני ישראל מארץ מצרים"  – כלומר: לדבר רק אודות היציאה ממצרים ולא על היעד ומטרתו.