להדפסת דבר התורה – לחצו כאן

מצוות שמירת השבת מופיעה בתורה במספר מקומות לא מועט, בעשרת הדברות, בפרשות המשכן, בפרשת בראשית ועוד. בכל מקום בו מוזכרת השבת מובן ההקשר ומדוע התורה צוותה.

בפרשתנו, פרשת משפטים, ישנו פסוק אחד בלבד המדבר על איסור מלאכה  בשבת, ומופיע אחר איסור עבודת הקרקע בשנת השמיטה –

"וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת־אַרְצֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ: (יא) וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ: (יב) שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר" (כ"ג, י'–י"ב).

חז"ל במדרשים ורש"י במקום תמהים מה עושה פסוק זה בפרשתנו ומדוע חיברה אותו התורה מיד לאחר מצוות השמיטה?

כך ניסח את התמיהה רבי אליהו מזרחי גדול פרשני רש"י [1435-1526]רבה של טורקיה מדען וראש ישיבה בספרו  'המזרחי'–

ועוד, מה עניינה אצל שמיטה? וכן גבי שבת האמורה במשכן אמרו: שלא תאמר דחויה שבת אצל מלאכת המשכן, דאם לא כן למה נאמרה, ומה ענינה אצל המשכן?…".

וזה לשון ה'מדרש-אגדה' על פסוקנו, שמסביר ועונה מדוע נאמרה מצוות השבת  בהקשר לשמיטה –

" 'ששת ימים תעשה מעשיך'.– ללמדך שלא תשכח את השבת. ואף על פי שהשביעית קרויה שבת, שבת בראשית לא נעקרה ממקומה".

הדברים מובאים גם ברש"י בפרשתנו –

"וביום השביעי תשבת – אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה, שלא תאמר הואיל וכל השנה קרויה שבת, לא תנהג בה שבת בראשית".

למדנו כאן יסוד חשוב ביותר במחשבת היהדות – התורה, לדעת חז"ל, רצתה ללמד אותנו שאין מקום לגישה האומרת "אם כבר אז כבר…" או בלשון אחרת "או הכול או לא כלום" – ובענייננו: כל השנה אני עושה מלאכה של קצירה וחרישה וכו' ואז באה 'שבת בראשית' ואוסרת לעשות מלאכה וקובעת את קדושת השבת בזה. זה מובן, אולם אם כל השנה אסורה במלאכת קצירה וחרישה וזריעה וכו' והתורה קוראת לשנה הזו שנת שבתון שבת הארץ, אז כנראה השבת השבועית כבר לא רלוונטית .

צורת חשיבה זו מזכירה לי את שנחשפתי אליו לפני שנים רבות, אירוע שעדיין צרוב בזיכרוני. בהיותי בקורס מכי"ם של הצנחנים, כתלמיד ישיבת ההסדר 'כרם ביבנה', נדרשנו לבצע מרדפים וסריקות לאיתור מחבלים במחנה הפליטים ג'בליה שברצועת עזה. שלושה שבועות ללא הפוגה ביצענו סיורים, חלקם רכובים וחלקם רגליים, בפרט בשעות הלילה המאוחרות.

גם בשבת המשכנו בסריקות ובסיורים על הצירים ובערבי-שבת דאגתי להוציא מהחגור הצבאי את כל הפריטים שאינם נחוצים לצורך המבצע הצבאי ושהם נחשבים למוקצה ואין היתר לטלטלם. באחד מלילות השבת לקראת עלייתנו לרכב הסיור, אחד מחבריי שהיה בחור דתי אך לצערי לא הקפיד על קלה כבחמורה שלף מכיסו חפיסת סיגריות והצית לעצמו סיגריה. הייתי המום מכך ושאלתי אותו: "מה אתה עושה?? שבת היום!!". והוא השיב לי: "אין כבר משמעות לשבת, שהרי אנו ממילא נוסעים ברכב ומחללים שבת, אז מה משנה אם אנחנו עושים עוד פעולה שאסורה בשבת?". מיד הסברתי לו, שמותר לנו לעשות כל מה שקשור לפעילות המבצעית ואפילו זה נחשב למצווה ומאידך אסור לנו לעשות שום מלאכה בשבת אם איננה נכללת בהגדרה של 'פיקוח נפש' או צורך בטחון. ואכן, זכיתי לאחר שהבין את טעותו הפסיק  מידית לחלל את השבת.

צורת חשיבה זו באה לידי ביטוי גם ביום-יום. למשל, אדם שחושש שיגיע מאוחר לבית הכנסת והציבור יימצא כבר בקריאת שמע, מסוגל להישאר בביתו במחשבה שממילא יגיע מאוחר ולא לוקח בחשבון את חשיבות התפילה בבית הכנסת ואולי לפחות ישמע קדיש וקדושה.

השבוע ביום חמישי ציין העולם את יום השואה הבינלאומי בתאריך 27 לינואר, יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו על ידי הרוסים.

מבחינתי, דור שני לשואה, ציון היום הזה איננו מעלה ולא מוריד את זכר השואה, שקיים בלבי בכל ימות השנה, וביום זה כמו בשאר ציוני הזיכרון של יום השואה אני מעלה על נס את הגבורה היום-יומית של מאות-אלפי יהודים שמסרו את חייהם כפשוטם ועשו מה שיכלו במצב הנורא בו הם שהו לשמר משהו ממנהגי הבית היהודי.

ר' יהושע אייבשיץ (ה'תרע"ו-ה'תשע"ט), ניצול שואה בעצמו וחוקר השואה, אשר חיבר וערך עשרות ספרים בנושא החיים בשואה ואף הקים את המכון ללימודי שואה על שם אשתו חדווה אייבשיץ, סיפר על אירוע שהתרחש באחד מלילות-השבת, בו נדרשו יושבי המחנה להתייצב ולעבור למחנה אחר, כפי שקרה לעתים קרובות. חלק מהאנשים לקחו את המעט שהיה להם, קצת אוכל או בגדים והיה שם יהודי בשם לייבל'ה [שר' יהושע לא זכר את שם משפחתו], אשר גער באלה שלקחו עמם פרוסות לחם או תפוחי אדמה ששמרו לעצמם, ואמר להם: "הרי תיאלצו לטלטל בשבת, אז מילא תפילין אין ברירה, אבל מי התיר לכם את הדבר הזה?".

דברי אותו יהודי בשם לייבל'ה מעצימים את דברי חז"ל לעיל ומלמדים אותנו, שעצם הדבר שהיה יהודי שלא חשב שממילא השבת כבר מחוללת, כי הגרמנים הנאציים הכריחו אותם לעבוד בשבת ובכלל לא היה שום סימן לשבת במחנות, ואף יתכן שהיה מותר להם כי הלחם המעט הוא בבחינת פיקוח נפש, בכל אופן היה יהודי שחשב והרגיש שעדיין אין היתר לטלטל.

כמה עמוק וכמה קדוש אותו יהודי בשם לייבל'ה, שגם במצב כל כך קשה ומורכב שמר על דיני הוצאה מרשות וטלטול.

חז"ל למדו תובנה חשובה נוספת מפסוק זה, שלמרות הציווי שניתן, מנוחה לשור ולחמור, הרי האפשרות שניתן לו שיתלוש עשבים בשבת למאכלו, משום שעבורו זה לא נחשב מלאכה אלא אדרבה מנוחה, וזה לשון הפסיקתא זוטרתא –

"למען ינוח שורך וחמורך. שמא תאמר אחבשנו בבית ולא אניחנו לרעות שלא יתלוש העשבים בשבת, לא, אין הדבר כן, אמר הנה למען ינוח, ואיזה היא מנוחת הבהמה, בעת שיהיה תולש מן הקרקע ואוכל".

האלשיך הקדוש  על פרשתנו מחבר בין השבת לבין השמיטה בכיוון אחר לחלוטין. לדעתו, הכתוב בא לשלול את הדעה, שעיקר השמיטה זה כדי שאדם ינוח אחת לשבע שנים מעמל השדה, ואת זה מוכיח בחיבור לשבת, שגם כאן אין המטרה שאדם ינוח מעמל השבוע, כי הביטוי "למען ינוח" כתוב רק לגבי שור וחמור ואפילו על הגר לא נאמר 'ינוח' אלא "יינפש" והמנוחה היא פועל יוצא ממטרת הקדושה. נראה את לשונו –

"…ושמא תאמר אולי עשיתי כן למען בני אדם היגעים שש שנים בחרישה וזריעה למען ינוחו שנה אחת בשבע, לא כן הוא. כי הנה זה להם לכולם כאחד היה צודק בשבת בראשית, כי ששת ימים בלבד תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות ממלאכה. ואף גם זאת אין הכוונה [אלא] רק על סוד השבת וקנין נפש יתירה מאתו יתברך, ולא למען ינוח מיגיעה. כי הנה מה שהוא למען ינוח הוא שורך וחמורך, אך בבן אמתך שחייב במצות והגר אינו למען ינוח רק כדי שינפש כי גם אליו יגיע נפש יתירה בצד מה. וכל שכן אתה בן הישראלי שתקנה נפש יתירה וקדושה רבה, ומנוחת הגוף הוא דבר נמשך מאליו וטפל אל הדבר הזה. ואם כן גם בארץ הקדושה השביעית תחול בה רוח קדושה בשנה השביעית כנודע ליודעי חן" (פרק כ"ג, פסוק י"ב).

רבי שמשון רפאל הירש בפירושו על פסוקנו, קובע כדרכו שהקשר בין שני נושאים אלה הם בזה, שכל אחד מאיר את מחשבת התורה והיהדות בכיוון אחר. בעוד השמיטה קובעת את המעמד של האומה בארצה, כך יום השבת קובע את מעמד האדם בעולם. נראה את לשונו הזהב –

"כשם ששנת שבת – הארץ קובעת את מעמד האומה בארצה, כן יום השבת קובע את מעמד האדם בעולם. בקיום מצוות השבת מכריז האדם ומודיע, כי לה' העולם והאדם, – הוא בראם והוא אדונם; ביום השביעי מושך האדם את ידו מלמשול ביצור איזה שהוא, וברגש של כניעה הוא משעבד את עצמו ואת עולמו לבורא – עולם. בעשותו כן, הרי שמצות השבת מחנכת אותו לכבד כל יצור עמו, שהכל שווים לפני ה' ואב אחד לכולם. פירוק זה של ממשלת האדם על כל היצור הוא תכלית – לוואי של השבת, יום כניעת האדם לפני ה' – למען תבוא מנוחה לבהמת העבודה והמשא, וינפש ("ישוב אל נפשו") גם בן האמה והגר, ויזכור את כבוד – האדם שבו ויבין שתכליתו בחיים – תכליתו שלו היא".

המלבי"ם מעורר אותנו לשים לב, שהביטוי השכיח כל כך שנקרא 'שבת לה" נמצא רק בשמיטה ובשבת, ולכן לשאלתנו מה הקשר בין השמיטה לשבת, לדעתו הדבר פשוט, שכפי שהשמיטה באה להורות על חידוש העולם בשנים, השבת באה להורות על חידוש העולם בימים, וזה לשונו –

"כבר בארתי [בפרשת בהר סי' ז'] שלשון שבת לה' לא נמצא רק ב"שבת בראשית ובשמיטה, כי שמיטה הוא ענין אחד עם שבת, שבא להורות חידוש העולם בימים וזה בא בשנים …והיה עולה על הדעת שבשנת השמטה אין צריך לנהוג מצות שבת אחר שכולו שבת, לכן אמר שבכל זאת  תשמור בשנה זו גם מצות שבת…".

לקראת חודש אדר ראשון, נברך את כולנו בברכת חודש טוב ונאחל רפואה שלמה ובריאות איתנה לכל חולי עמך ישראל – אני ד' רופאך.

שבת שלום לכל בית הישיבה!