אחד האירועים הצרובים בזיכרוני, קשור לסיום קורס מכי"ם של הצנחנים, בו זכיתי לשרת כתלמיד ישיבת ההסדר 'כרם-ביבנה', כאשר בתום קורס מפרך של כחצי שנה, חיכינו בציפייה דרוכה ליום השחרור ולמסיבה שלאחריה. ביום זה, התחלנו לפרק את הציוד והחזרנו לאפסנאות את כל מה שהיינו חתומים עליו, לבשנו את מדי א' הנקיים והייצוגיים והיינו צריכים להגיע לעיר רמת-גן, למסיבה שארגנה העיר המאמצת. אך לפתע, הגיע המפקד ובפיו פקודה חד-משמעית "ליבשו מדי ב', הצטיידו במהירות בכל הציוד הצבאי אותו כל אחד נושא והיו מוכנים תוך חצי שעה לפעולה צבאית". ואכן, תוך מחצית השעה נחתו בבסיס מסוקים, עלינו עליהם ויצאנו למרדף אחרי מחבלים באזור חלחול שליד חברון. כמובן, שהאכזבה הייתה גדולה, כאשר כל-כך ציפינו ליום השחרור והנה חוזרים לתפקידינו הצבאי. למדנו פעם נוספת על בשרנו, שבצבא "זה לא נגמר עד שזה נגמר"…

אחד הצווים היותר קשים, שנאלץ משה רבנו להטיל על עם-ישראל בעת יציאתם ממצרים, היה לכאורה תמוה ומפתיע. אחרי שסוף-סוף נמלטו מהמצרים ויצאו לחירות, פתאום אומר להם משה רבנו, שעליהם לשוב לאחוריהם לכיוון המצרים שרודפים אחריהם. אם נחזור לחווייה שחוויתי וסיפרתי לעיל, הרי גם כאן ישנה תחושה קשה לעמ"י, שהרי סוף סוף הם רואים את האור שבקצה מנהרת השעבוד המצרי, ופתאום אומרים להם לחזור לנקודת ההתחלה?! וכמובן שאין להשוות בין השעבוד במצרים ל"שעבוד" כחייל בצבא ההגנה לישראל…

נביא את הפסוקים – "דַּבֵּר֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם"[שמות י"ד]. במדרש מתואר איזו אוירה קשה שררה שם –  "…אמר להן משה: 'חזרו לאחוריכם'. כיון שתקעו קרן לחזור, התחילו מחוסרי אמנה שבהן מתלשין בשערן ומקרעין בכסותן" [מכילתא דרשב"י י"ד, ב']. אמנם, בפסיקתא זוטרתא [י"ד, ב'] מובאת דעתו של רבי שמעון בר יוחאי, שמשה רבנו ציווה עליהם להגיע למקום שנקרא "חירות" וזה היה לטובתם – "…שכן היה מנהג במצרים כל עבד שבורח מאדוניו כיון שהיה מגיע לחירות היה נעשה בן חורין". וכך אף הסיבה, שהחזירם 'בין מגדול ובין הים', היה אף הוא לטובתם – "…'בין מגדול ', שבו כינס יוסף כל כסף וזהב שבעולם, שנא' 'וילקט יוסף את כל הכסף' ולשם היו האוצרות, ומשם לקחו בני ישראל כסף וזהב לרוב עד מאד". אולם עדיין, אין בדברים אלה כדי להפחית מתחושת האכזבה, שהנה הם חוזרים למצרים. כמובן, שמפשט הפסוקים לא נראה שזו הייתה המטרה שהחזיר הקב"ה את עם ישראל לאחור, ובל נשכח שלא מדובר בפלוגת חיילים קטנה, אלא בכמעט שני מליון אנשים, כולל זקנים נשים וטף.

מהפסוקים נראה, שהמטרה הייתה כדי שפרעה יחשוב שעם ישראל אכן טועה במדבר ואז יחליט לרדוף אחרי בני ישראל – "וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר: וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵב־פַּרְעֹה֘ וְרָדַ֣ף אַחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְקֹוָ֑ק וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן".  וכן פירש זאת ה'חזקוני' –"…להטעות את פרעה, שיהא סבור 'נבוכים הם בארץ', ומתחרטים על שיצאו, כשהם חוזרין לפני פי החירות שהוא פיתום מקום שעבודם".

ויש להבין, שהרי אם זו המטרה, שפרעה יחשוב שהם טעו במדבר, אזי האם אין דרכים אחרות לקב"ה לגרום למצרים לרדוף אחרי בני ישראל? וביטא שאלה זו בעל 'אור-החיים' הקדוש – "הנה כל רואה יקהה בזה, למה יצטרך ה' להערים חס ושלום על הדבר? והוא עשה יעשה כל אשר יחפוץ בלב פרעה לרדוף".

פירוש נפלא והסבר מדהים נמצא ב'שפת-אמת' על פרשתנו [תרל"א]. לדעת ה'שפת-אמת', יש כאן טעם עמוק מאוד. הקב"ה גאל אותם ממצרים בבת-אחת, ללא הכנה מוקדמת וללא הדרגתיות. גאולה כזו, סכנה יש בה שלא תחזיק מעמד הרבה זמן, משום שנכפתה עליהם בלי שהיתה להם שהות לקחת אחריות על התהליך הזה. רק כאשר עם-ישראל יעשה את הצעדים לשחרור מתוך עצמו וכאשר ילחם על העצמאות שלו, אזי ישנו סיכוי שהרצון לעצמאות יחדור עמוק ויישאר גם בזמנים קשים, כאשר יצטרכו להילחם כדי לא להישאר משועבדים וכפופי קומה. ולכן, כדי להכינם למצב של 'הסתר פנים' לימים שבהם לא יהיה ברור לאן זה מוביל, צריך לבצע את השחרור מתוך רצון אישי שלהם ולא גאולה מתוך כפיה.