צדיק גדול היה רבי יצחק מרַאדְוויל. בצעירותו גר בעיר נַדבוֹרְנָה ושימש בה כדרשן. פעם באה לפניו דוכסית אחת בבכי גדול, שבנה הילד מוטל על ערש דווי והרופאים אמרו נואש. אמרה הדוכסית: "רק בך אני שמה את מבטחי, כי אתה בתפילתך תוכל לעזור לבני, ויתרפא במהרה". התפלל ר' יצחק: "ריבונו של עולם! הרבה גויים יש בעולמך. ובכן, יחיה גם הגוי הזה, אולי עוד תצמח ליהודי טובה על ידו". אחר כך הבטיח לדוכסית, שהילד שלה יתרפא והיא הלכה לדרכה.

ואכן, הילד הבריא, וכשגדל נסע ללמוד בעיר גדולה ברוסיה. הצליח הילד בלימודיו והתגלגל הדבר שנעשה שר גדול על כל הממונים בבית המשפט שבעיר ז'יטוֹמיר. כמה שנים אחר כך, העלילו עלילת שווא כנגד שלושה מצדיקי אותו הדור – אותו רבי יצחק מראדוויל, רבי מוֹטְל מצֶ'רנוֹבּיל ורבי ישראל מרוּז'ין. הכריחו את שלושתם לבוא אל בית המשפט בז'יטומיר ולהישבע שם, כדי לנקות את עצמם מן האשמה שהואשמו בה. כשבאו אל בית המשפט וראה השר את ר' יצחק, הכירו מיד מימי נעוריו בעיר נדבורנה. מיד עמד מכיסאו ורץ לקראתו באהבה רבה, נתן לו כיסא לשבת ופטר אותו מכל אשמה. הוא אמר לכל הממונים על המשפט: "מכיר אני את הרב הזה, והוא צדיק גדול בישראל ואין בו שום עוול." כך הועילה הברכה לרבי יצחק עצמו וגם לחבריו הצדיקים התגלגלה טובה בשל אותו השׂר. כך מתהפך לו הגלגל האלוקי ….

המתח והניכור בין עם ישראל לגויים היה קיים בכל הדורות ובדרך-כלל לא היה הסבר הגיוני ליחס שהיהודים 'זכו' לו מהגויים. כל זה התחיל במצרים ושם נולדה למעשה שנאת ישראל. עד שקם מלך חדש על מצרים, יוסף ועם ישראל עזרו למצרים לשרוד את הרעב, ובמקום להכיר טובה על התרומה שלהם לכלכלה המצרית בשנות הבצורת – התהפך הגלגל וללא שום סיבה הנראית לעין נהפך עם ישראל לעם משועבד, עונה בכל העינויים שאפשר לעלות על הדעת והדברים ידועים.

הנה שוב התהפך הגלגל והפעם לטובת העם היהודי ומכות נוחתות על מצרים.  

מאמרנו יעסוק במכה האחרונה, מכת בכורות, שהיתה היחידה שגרמה למוות והכריעה את פרעה.    

נראה תחילה את הפסוקים בנדון:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָֽיִם: וּמֵת כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָֽה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִֽף (י"א, ד'-ז').

ובהמשך (י"ב, כ"ט) –

"וַיְהִי׀ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַֽה' הִכָּה כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָֽה".

השנאה התהומית לעם-ישראל הייתה כנראה נחלת כלל האוכלוסייה המצרית ולכן תגובת אבותם של הבכורים לדאגה ששדרו להם הבנים לא נקלטה אצלם. ואמנם, קשה להבין איך ההורים המצריים התעלמו והיו מוכנים להקריב את בניהם מתוך שנאה לעם-ישראל. וכך מספר המדרש:

"כששמעו כל הבכורות כך, נתכנסו אצל אביהם, אמרו להם כל מה שאמר משה בא עלינו, עתה אין אתם מבקשים שנחיה, בואו ונוציא את העבריים מבינותינו וילכו להם, והם משיבים אותם ואומרים 'אפילו כולנו מתים אין אנו משלחים אותם'…".

כשראו הבכורים את אטימות הוריהם, החליטו לא לשתוק ופרצו לארמון וכך מתאר המדרש מה שהתרחש בתוך ארמונו של פרעה, במרד שהנהיגו הבכורים:

"מה עשו הבכורים? נכנסו בפלטורין של פרעה והיו צווחין ומקלסין לפרעה, ואומרים לו 'בבקשה ממך יצאו העם הזה שלא יבא עלינו רעה ועליך ואנו מתים'!".

ומה הייתה תגובת פרעה?

לדברי המדרש, תגובת פרעה הייתה קשה יותר מתגובת אביהם. הוא הפעיל כלפיהם אלימות ממשית ותגובת הבכורים לא אחרה לבוא –

"…אמר למשרתיו 'צאו והכום וקפחו שוקים שלהם'. אני אומר: 'או נפשי תצא או נפשותיהם של עבריים, ואתם אומרים הוציאו אותם?'. מה עשו הבכורות? נטל כל אחד ואחד חרבו והרגו את אבותיהם, .."

אגב הדברים הללו, מתרץ המדרש, מדוע במכת בכורות המתוארת בתהילים לא כתוב 'למכה בכורי מצרים', אלא 'למכה מצרים בבכוריהם' –

"וזהו שנאמר 'למכה מצרים בבכוריהם' (תהלים קל"ו, י'), ולא נאמר 'למכה בכורי מצרים' – שהבכורים הם אשר הכו את פרעה ואנשיו" (מדרש אגדה בובר פרק י"א, סימן ה').

חז"ל בעומק ראייתם ציינו מספר אירועים בתורה, שבהם שנאה ואהבה יכולים לשנות את כללי המשחק ואת הכללים הנוהגים בחברה נורמלית. הרי לא יתכן, שאבא לא יחוס על בנו הבכור שעומד למות ויעדיף להמשיך בתרבות של עבדות.

חז"ל למדו זאת בכמה אירועים –

"… אר"ש בן יוחאי אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה…אהבה מקלקלת את השורה שנאמר (בראשית מ"ו) 'ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו' – וכי לא היה ליוסף כמה עבדים? אלא אהבה מקלקלת את השורה. שנאה מקלקלת את השורה, דכתיב (שמות י"ד) 'ויאסור [פרעה] את רכבו' – ולא היה לו כמה עבדים? אלא שנאה מקלקלת השורה…".

התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי מציין, שזכות האהבה שקלקלה את השורה נצחה את השנאה שקלקלה את השורה –

"אר"ש בן יוחאי…תבוא אסרה שאסר יוסף לקראת אביו ותעמוד על אסרה של פרעה שהיה הולך לרדוף את ישראל" (בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא).

eeeffffe

האם היו הבדלי מעמדות בגזירה על הבכורים?

התורה מלמדת אותנו, שלא היה הבדל בין סוגי הבכורות, כנאמר בפסוק –

"וּמֵת כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָֽה".

בכתר יונתן מודגש, שגם אלו שהיו מועמדים להמשיך את המלוכה לא זכו ליחס עודף –

"וימות כל בכור בארץ של מִצרים מִבן בכור של פרעה שעתיד שישב על כיסא מלכות עד בכור השִׁפחה הפחותה שׁבמִצרים שנולד לה כאשר היא טחנה אחורי ריחיים וכל בכור של בהמה".

ומה הסיבה שלקו גם אלו שלכאורה לא היו שותפים למעשה של פשע השעבוד?

על כך עונה רש"י –

"…למה לקו השבויים כדי שלא יאמרו, יראתם תבעה עלבונם והביאה פורענות על מצרים".

כוונת רש"י, שהרי השבויים לא יכלו לשחרר, כי הם לא שעבדו, אז מדוע נענשו? כי אם לא היו נענשים, היו אומרים שבזכות העבודה זרה שלהם לא קרה להם כלום. זאת בניגוד לבני השפחות, שכן שיעבדו את עם-ישראל ולכן לקו, כפי שמסביר רש"י –

"…ולמה לקו בני השפחות, שאף הם היו משעבדים בהם ועוד שהיו שמחים בצרתם". וכן השבויים – "עד בכור השבי – שהיו שמחין לאידם של ישראל".

אבל עדיין קשה, מדוע מתו בכורי הבהמות ומה הם עשו?

על כך עונה רש"י:

"וכל בכור בהמה – לפי שהיו עובדין לה, וכשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה נפרע מאלוהיה".

על השוני בין הפעם הראשונה, בה מפרטים מי הבכורים שישלמו בחייהם – 'בכור השפחה' – ואילו בפעם השנייה בסוף הפרשה – 'בכור השבי' – רבים הפרשנים שמתעכבים על שאלה זו.

רש"י (שמות י"ב, כ"ט) עונה, שכאשר נאמר 'בכור השבי' נכללו גם השפחות שהיו בדרגה גבוהה יותר מזה שבשבי, ומנו מהחשוב לפחות נחשב וזה השבוי –

"…ובכור השפחה בכלל היה? שהרי מנה מן החשוב שבכולן עד הפחות, ובכור השפחה חשוב מבכור השבי".

יש הרואים בזה פערים המבליטים ענין אחר – הפער בין המעמד המכובד למבוזה והפער בין החוטא לבין מי שלא. וכך כותב ספורנו –

"מבכור פרעה עד בכור השפחה. מן הנכבד מכולם עד הנקלה מכולם, אבל מבכור פרעה עד בכור השבי הוא מן היותר חוטא בזה עד החוטא פחות מכלם".

רבי אפרים מלונציץ בפרושו 'כלי יקר' (שמות י"א, ה') טוען ומחדש, שפשוט בזמן שנאמרה הנבואה הראשונה, לא היו עדיין שבויים. ונראה את לשונו:

"מקשים כאן, למה נאמר בשימוש המכה (להלן יב כט) עד בכור השבי שהוא מסתמא פחות מבכור השפחה. וכפי הנראה שלא קשה מידי כי יכול להיות שבשעה שנאמרה נבואה זו עדיין לא היו שבוים במצרים, שהרי נבואה זו נאמרה קודם ראש חודש ניסן ובתוך זמן זה נעשו קצתם שבוים ואז לקו גם המה בהכרח, הן כדי שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם, הן שהיו שמחים לאידם קודם שנשבו".

פירוש מקורי נוסף מביא הכלי יקר בשם 'יש אומרים' –

"…שהכל אחד הוא, כי ביום היו נותנים השבוים לטחון בריחיים ובלילה נתנום בבור, ונבואת משה היתה ביום, על כן קראם בכור השפחה אשר אחר הריחיים, אבל המכה היתה בלילה כאשר היו בבור על כן קראם בכור השבי".

נסיים בדבריו המיוחדים של ה'אור החיים' הקדוש, המקשה מדוע יציאת עם-ישראל הייתה דווקא על ידי מכת בכורות ולא מכה אחרת? ועונה, כי מול  קדושת הבכורים יש כח טומאה של הבכורות –

"…ואולי כי הטעם הוא לצד שמצינו, שקרא ה' לישראל (לעיל ד' כ"ב) 'בני בכורי' וכבר הודיענו רבותינו ז"ל (זהר ח"ב רס"ג), כי כל מה שברא ה' במידת הטוב, גם זה לעומת זה עשה האלוקים בבחינת הרע. וכל בחינה ובחינה שיש בקדושה, יש כנגדה בקליפה. והקליפה מתאמצת ומתחזקת לאחוז בה, ולזה כנגד בחינת הבכורה שבקדושה, היתה בחינת בכורה שבקליפה אוחזת ותוקפת בה, לבל שלח עד אשר הרג ה' כל שם הבכורה שבקליפת מצרים, בין של מצרים בין של האומות שהיו שם, דכתיב 'עד בכור השבי ובכור השפחה וכל בכור בהמה'. וגם בכור ישראל קדש אותם ה', כאומרו (במדבר ח' י"ז) 'כל בכור וגו' הקדשתי אותם לי', כדי שלא תישאר בכורה זולת של קודש אשר הקדיש ה'. ולזה מת אפילו בכור בהמה, וכיון שנעקר שם זה, נפל ענף הרע שהיה מחזיק בבכור הקדושה. ולזה תכף יצאו בני ישראל. והגם שמצינו שיצאו ורדפו אחריהם, חשבו שעדיין יש בהם כח לאחוז בם, וצא ולמד מה עלתה בידם לא נותר בהם עד אחד".

שבת שלום לכל בית הישיבה