גירסא להדפסה

הרב ברוך הלוי עפשטיין, מחבר הספרים 'תורה תמימה' ו'תוספת ברכה' ועוד, שהיה רב ובנקאי לפרנסתו [1860-1942], מספר בכמה מספריו על אירוע מיוחד שקרה לו בבית דודו, הגאון הנצי"ב מוולז'ין, שהיה נשוי לאחות-אמו. על אירוע זה, המסופר גם בספרו 'תוספת ברכה' (שמות, בשלח עמ' 102-104), כותב רבי ברוך – "לנחמה ומשיבת נפש לרוחי הכהה והעכורה" – ומספר שבסעודת 'מלווה מלכה' שהתקיימה בביתו של הנצי"ב מוולז'ין במוצאי שבת-קודש פרשת בשלח, ישבה קבוצת תלמידי חכמים מבאי ביתו של הגאון הנצי"ב וביניהם ישב גם הוא, האחיין הצעיר רבי ברוך הלוי, שהיה מוזמן בתדירות לבית דודו. לפתע, נכנס אדם תושב העיירה וכולו נרגש, וביקש רשות לשאול את הרבנים המכובדים שאלה. לאחר שקיבל רשות, סיפר שהיה לו עסק בשותפות עם חברו ובתקופה האחרונה הם הסתכסכו קשות, עד כדי כך שהוא נשבע שיותר לא רוצה לראותו לעולם. ועתה, מספר האיש, השותף נפטר ורוצה לבוא לפניו כמוטל על מיטתו, לגלות את פניו ולבקש ממנו סליחה ומחילה – ושאלתו האם מותר לו לעבור על שבועתו. הרבנים החלו לדון, האם דעתו בשבועה הייתה גם אם ימות וכו'. לאחר התפלפלות בדבר הלכה פסקו שמותר, מכיוון שהתכוון רק בחייו ולא לאחר מותו. רבי ברוך הצעיר קם וביקש מחילה מכבוד הרבנים ואמר, שלדעתו אין צורך לדון בעניין, שהרי לפני כמה שעות קראו בשבת בתורה –

"וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֘ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְקֹוָ֔ק אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם" – והרי משה הבטיח לעם ישראל שלא יראו את מצרים יותר, ומה קרה בפועל? – "וַיּ֨וֹשַׁע יְקֹוָ֜ק בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם" – עם ישראל כן ראה את המצרים על שפת הים! אלא לומדים מכאן, שלראות את המצרים לאחר מותם אין כאן הפרת הבטחה ולכן אותו יהודי יכול לראות את שותפו לאחר מותו ואין פה הפרת הבטחה. והוסיף רבי ברוך – ואם תאמרו לי שזה לא דומה, שהרי היהודים לא הכירו באופן אישי את המצרים? הרי חז"ל לימדו אותנו, שכל אחד ראה את המשעבד שלו ממצרים מת על שפת הים וממילא הכירו אישית.

הנצי"ב שיבח מאוד את האחיין וכפי שהבאנו לעיל, אכן הדבר תרם למחבר נחת רוח ושמחה גדולה.

פסוק מיוחד זה, שממנו הסיק הלכה רבי ברוך עפשטיין, למרות שפסוק זה לכאורה עוסק ומדבר על הבטחה של הקב"ה מפי משה, שלא יוסיפו לראות את המצרים ולכן אין להם לחשוש, ולכאורה זו אפילו הבטחה נקודתית בלבד – אולם מצאנו בפסיקתא זוטרתא (בשלח פרק י"ד), שלא מדובר רק בהבטחה, אלא בציווי של איסור נסיעה או מגורים במצרים, וזה לשונו –

"בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב מצרימה, כי (את) אשר ראיתם וגו', ואומר 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד' (דברים יז טז), 'אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה' (דברים כח, סח)".

נלמדה כאן הלכה מאוד משמעותית, שמעוררת שאלות רבות. אם זו 'הלכה למעשה', כיצד יתכן שבכל הדורות תמיד היו קהילות יהודיות במצרים ויותר מכך גדולי ישראל התגוררו במצרים, ביניהם הרמב"ם, שהוא עצמו כותב בספר ההלכות שלו את האיסור ומציין את שלשת המקומות שהזכרנו כמקור לאיסור –

"ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתיישב בה. בשלושה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב מצרים… ואלכסנדריה בכלל האיסור" (הלכות מלכים פרק ה' הלכה ז').

כדאי שנשים לב, ששני המקומות הנוספים בספר דברים, שמהם לומדים את האיסור לנסוע למצרים מסתמכים בעצם על מקור אחד וזה מה שנכתב בפרשתנו – "וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז) ; "והשיבך ה' מצרים באוניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה" (דברים כח, סח).

זה לכשעצמו דבר נדיר מאוד, למצוא בתורה שלש פעמים את אותו איסור שנובע מהפעם הראשונה שבו נאמר בצורת הבטחה ש'לא תוסיפו לראותם עד עולם'. איסור זה כל כך חמור, כפי שמספרת הגמרא (סוכה נ"א:) את מה שהתרחש במצרים בקהילה שנבנתה לאחר חורבן בית ראשון בימי ירמיה, ואע"פ שעברו זעזוע אחד, כפי שמתאר רש"י במקום –

"…כאשר עלה נבוכדנצר והחריב את מצרים ונהרגו מישראל שהלכו לשם כמו שנתנבא ירמיהו [מ"ב] עלו בניהם לגדולה ועושר".

הגמרא מתארת שם איזו קהילה מפוארת ועשירה הצליחו לבנות באלכסנדריה, מספר תושביה היה כפול מיוצאי מצרים, היו שם שבעים ואחת קתדראות של זהב ובבית הכנסת הענק והמפואר הייתה בימה של עץ וכדי לענות אמן היה החזן מניף סודר כדי שכולם יוכלו לשמוע את התפילה מרוב גודלה. ומה קרה לאותה קהילה מפוארת? אומר אביי, שאת כולם קטל אלכסנדר מוקדון! והגמרא מבארת מדוע נענשו – "משום דעברי אהאי קרא 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד'…".

למדנו עד כמה חמורה עבירה זו לשוב להתגורר במצרים, שקהילה מפוארת הושמדה כליל, רחמנא לצלן. ומה מקור האיסור? אותו פסוק תמים לכאורה בפרשתנו, שנראה כהבטחה ולא יותר…

אם כן, על הרמב"ם עצמו קשה מאוד, כיצד הוא התגורר במצרים, אחרי שהוא עצמו כתב במפורש את האיסור ההלכתי הזה.

יש המביאים את מה שכתב רבי אשתורי הפרחי בספרו הידוע 'כפתור ופרח', שעוסק במצוות התלויות בארץ ודרך נושא הלכתי זה הוא כותב על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל וזה לשונו שם –

"ושמעתי במצרים מפי הר"ר שמואל, מבני בניו של הרמב"ם ז"ל, שכשהרמב"ם ז"ל היה חותם שמו באגרת שלוחה היה מסיים: הכותב העובר בכל יום שלושה לאוין (כפתור ופרח פרק ה')".

אך רבים המפקפקים בכך, שהרמב"ם העיד על עצמו שעובר איסור, וכן כתב הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שהיה בעצמו רב במצרים בשליחות הרב עוזיאל וכתב בשו"ת 'יחווה דעת' (ח"ג סימן פ"א), שאין להאמין כלל למה שכתב אשתורי פרחי, וכי חס וחלילה לומר ולהעליל על הרמב"ם שעבר במודע על איסור תורה.

בשיעוריו של הרב יוסף דב סולבייצ'יק על מסכת סוכה (דף נ"א:) הוא משיב על התמיהה כיצד גר הרמב"ם במצרים בעוד הוא כותב על כך שהדבר אסור, וזה לשונו –

"…ונ"ל, שבאותם הימים היתה מצרים מרכז גדול לקראים והיו מסיתים נפשות רבות מבנ"י להשקפותיהם המקולקלות, ולכן דר הרמב"ם במצרים כדי להציל נפשות בנ"י אחיו מידי הקראים. ועובדה היא שהרמב"ם הצליח להחזיר רבים מיהודי מצרים לשמירת המצוות ע"פ מסורתנו".

כפי שכתבנו, נושא זה של מגורים במצרים והקמת קהילות ובפרט שבמצרים גרו בתקופות שונות גדולי ישראל, העסיקה ראשונים ואחרונים. הגמרא (יומא ל"ח.) מספרת על ניקנור, נדבן יהודי שהלך להביא דלתות מאלכסנדריה במצרים לבית המקדש  והגמרא מספרת שאירע נחשול בים וכו' והיה מקום לחשוב שכל זה קרה בגלל שהלך למצרים, כפי שאומר התוספות ראש במקום, אך מיד כותב –

"לא מפני שעשה עבירה במה שהלך למצרים, דאמר בספרי – לגור שם אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולכבוש את הארץ".

הריטב"א (שם) מביא מספר פירושים ובסוף גם מביע את דעתו –

"ומיהו תמיהא מילתא, על מה סמכו העולם לגור בזמן הזה במצרים כגון הרמב"ם ז"ל וכמה גדולים אחרים? ויש אומרים: א. שאותן עיירות כבר נתבלבלו ונחרבו ואלו עיירות אחרות הן שנתיישבו אחרי כן. ב. וה"ר אליעזר ממיץ תירץ, שלא אסר הכתוב אלא להולך בדרך ההוא שמארץ ישראל והמדבר למצרים, דהכי כתיב קרא 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד'. ג. והנכון יותר, שאין האיסור ההוא אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם, אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוי הארץ, כל חוצה לארץ אחד הוא ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחוצה לארץ".

אם מסכמים את דברי הריטב"א, יוצא שטעם אחד הוא משום שזו לא מצרים המקורית, שהרי לדעת רבים סיבת האסור לא לשוב למצרים היא  משום התרבות הקלוקלת של המצרים, כפי שנאמר בפרשת אחרי מות (ויקרא י"ח) – "כְּמַעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַעֲשׂ֑ו…" – והרי הם אינם אותם תושבים. וכפי שמובא בגמרא (ברכות כ"ח), שפעם אחת בא גר עמוני לפני חכמים בבית המדרש ושאל, אם מותר לו לבוא בקהל? אמר לו רבי יהושע – "מותר". אמר לו רבן גמליאל – "והרי נאמר 'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'?". אמר לו רבי יהושע – "וכי עמון ומואב במקומם הם יושבים והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות". על סמך זה התיר גם רבן גמליאל ונימוק זה קיים גם בנוגע למצרים.

וכן כתב רבנו בחיי (דברים יז, טז), שמדובר במצווה לשעה בלבד ולא במצווה לדורות – "כדי שלא ילמדו ישראל מעשיהם, ולפי שהיו המצריים נודעים ומפורסמים בכל תועבה…לכך צוה להם כן, ואינה מצוה לדורות שיאסור הכתוב הדירה במצרים לעולם."

וכן הרמב"ם בעצמו מנמק את הסיבה לאיסור (ספר המצוות מצות ל"ת מ"ו), כדי שלא ילמדו ממעשיהם הרעים וכשטעם זה בטל אין סיבה לאיסור. וזה לשונו –

"והמצוה המ"ו היא, שהזהירנו משכון בארץ מצרים לעולם, כדי שלא נלמד כפירתם ושלא נלך בדרכיהם המגונים אצל התורה. והוא אמרו יתעלה (שופטי' יז) 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד'…אבל מותר ללכת בה על צד הסחורה או לעבור לארץ אחרת. ובביאור אמרו בירושלמי (ס"פ חלק) לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ".

וכן כתב בספר החינוך (שופטים מצוה ת"ק) –

"משרשי המצוה לפי שאנשי מצרים רעים וחטאים והאל ברוך הוא הוציאנו משם וגאלנו בחסדיו מידם לזכותנו ללכת בדרכי האמת, ורצה בטובו הגדול עלינו לבלתי נשוב עוד להטמא בתוכם כדי שלא נלמוד כפירותיהם ולא נלך בדרכיהם המגונים אצל תורתנו השלמה".

בהסברו השני, הביא הריטב"א את בעל 'ספר היראים' רבי אליעזר ממיץ [1140-1237], שהאיסור הוא לחזור מארץ ישראל למצרים, אבל להגיע לשם ממקומות אחרים אין בעיה.

ההסבר השלישי משל הריטב"א עצמו, שכל האיסור כשעם ישראל יושב בארצו, אבל כשנמצאים בגלות אין הבדל בין גלות מצרים לגלות אחרת. וכמובן שמתבקש מאליו לשאול מה קורה בימינו והאם האיסור חזר לקדמותו.

את דעת הספרי הסבירו רבים, שכל האיסור הוא רק להשתקע במצרים, אבל לגור באופן ארעי או לשהות שם לדברים אחרים מותר. כך הסביר גם רבי דוד בן שלמה אבן-זמרא, הרדב"ז, שהוא עצמו גר במצרים ושימש כרב ראשי במצרים ואב בית הדין במשך ארבעים שנה, וראה בעצמו את ישיבתו כישיבה ארעית. ואכן, עלה אחרי הרבה שנים לארץ ישראל וגר בצפת ובירושלים [1479-1573]. מה שעבר על הרדב"ז קרה גם לרבים אחרים שהיה להם קושי מטעמים של פרנסה וטורח המעבר לעזוב, אך הרדב"ז בסוף מימש את חלומו ועלה לארץ ישראל. הוא אף סינגר על הרמב"ם, שלא הייתה לו לרמב"ם ברירה משום שהיה רופא של מלך מצרים ושריו ולא היה יכול לעזוב ונחשב כמקרה של אונס שרחמנא פטריה.

הסבר מאוד מיוחד מצאנו בספר שו"ת 'שואל ומשיב', שחיברו רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל, שהיה אחד מהרבנים המשיבים המפורסמים בפולין של המאה ה-19 (1875-1810), וזה לשונו –

"שלפענ"ד היה נראה, דגוף האיסור אינו רק על כללות מדינה שלא ישיבו לארץ מצרים ולא על איזה פרט אנשים וז"ש ולא ישיב העם מצריימה שהוא נאמר על כללות העם" (מהדורה תניינא חלק ד' סימן ק"ז).

בשבת כה מיוחדת זו – שבת שירה – כשחגגנו את ראש השנה לאילנות, אין צורך להכביר על חשיבותה וקדושתה של ארץ ישראל ובוודאי כיום, כשלאחר אלפי שנות גלות ונדודים, אנו זוכים ל'אתחלתא דגאולה' במדינת ישראל ואנו תפילה לקב"ה, שנצא מכל המצרים הפיזיים והרוחניים, לקראת ביאת משיח צדקנו ונזכה לשיר שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו במהרה בימינו!

שבת שלום לכל בית הישיבה!