בה' באב תשע"ד נפל בקרב במבצע צוק איתן סגן הדר גולדין הי"ד. בן 23 היה בנופלו. בלוויה שהתקיימה בבית הקברות שבכפר סבא, בה נטמנו בעפר מספר ממצאים מזירת הלחימה, הרגשתי צורך להשתתף יחד עם מספר תלמידים, על-אף שלא הכרתי אותו או את משפחתו אישית. שמענו רבות על אישיותו ופועלו בתנועת בני-עקיבא, על רצינותו בלימוד התורה ובפרט בספר 'מסילת ישרים'. מאז אני עוקב אחר המערכה שמנהלים הוריו להשיב את בנם לקבר ישראל. אומות העולם אולי אינם מבינים את המשמעות הערכית והחשובה לעם-ישראל שבהבאת הבנים הביתה, אך לנו ברור שההורים השכולים שואבים את הכוח למאבק זה ממסורת ישראל והכבוד והאמונה שהגוף שנשא את הנשמה הגדולה הזו יש בה קדושה ויש מצווה גדולה להביאו לקבר ישראל.
פרשתנו עמוסה אירועים גדולים, המתארים את כל נושא יציאת מצרים, מרגע שפרעה שלח אותם וכל מה שקרה בדרך. ובתוך כל האירועים הגדולים הללו, מופיע פסוק בודד שמתאר מה קרה רגע לפני היציאה. פסוק זה מסופר, שמשה רבנו מבצע את שבועתו של יוסף להעלות את עצמותיו יחד אתם כשיגאלו –
"וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱ-לֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם".
מדוע מספרת לנו התורה זאת?
ללמדנו עד כמה חשובה המחויבות לקיים שבועה של אותו צדיק, ואולי אף ללמדנו על חשיבות הבאה לקבר-ישראל בארץ-ישראל מ'קל-וחומר' – אם משה רבנו מנהיגם של ישראל טורח לצאת ממצרים עם עצמותיו של יוסף משום שבועתו ובקשתו, הרי גם כל חייל צה"ל יוצא לקרב עם הבטחה, כמין שבועה, שאם חלילה ייפול בקרב יובא לקבר ישראל בארצנו הקדושה. חשיבות הבאה לקבר ישראל עוברת כחוט השני בתורת ישראל ובסוף ספר בראשית נחשפים בארוכה ללויה של יעקב אבינו ממצרים לארץ ישראל וגם זאת לאור שבועתו של יעקב.
נבקש להבין יותר לעומק את מעשהו של משה בשעה הגדולה הזו, כשבוודאי ראשו ורובו היה טרוד בלהוביל את כל האנשים, הנשים והטף במסע הארוך לארץ-ישראל – ואעפ"כ משה לא פוסח ומוותר על העניין ה'קטן' הזה, להביא את עצמותיו של המנהיג ההיסטורי שכמאתיים שנה קודם לכן השביע את עם-ישראל לקחת את עצמותיו בשעת היציאה מעבדות לחרות. נעשה זאת בעזרת מספר שאלות, העולות מקריאת הפסוק וננסה לעמוד על גודל העניין במעשהו של משה רבנו.
ראשית נשאל – מדוע היה צריך יוסף להשביע את בני ישראל, במקום להשביע את בניו שיוליכו אותו מיד לא"י וכפי שעשה אביו יעקב?
ועוד – מדוע היה צריך להשביע אותם, וכי לא היו עושים זאת בלא שבועה, שהרי בוודאי שבני ישראל היו רוצים לגמול ליוסף טובה על כל מה שעשה עבורם במצרים?
ושאלה נוספת מתבקשת – האם מכל המיליונים שהיו שם מבני ישראל, דווקא משה רבנו היה צריך לבצע זאת?
ועוד נשאל – מנין נודע למשה היכן קבור יוסף, שהרי מקום קבורתו לא היה ידוע וחלפו כבר למעלה ממאתיים שנה?
ושאלה אחרונה – מה עשה משה עם ארונו של יוסף כל ארבעים השנים שהלכו במדבר?
כדי לענות על השאלות הרבות הללו, עלינו לנסות ולחזור ב'מנהרת הזמן' לתקופה שבה יוסף הלך לעולמו. אסור לנו לשכוח, שבני-ישראל היו משועבדים למצרים וברור שיוסף ידע, שאחרי לכתו השוויון לו זכו בני-ישראל בזכותו עלול להשתנות. ידוע ידע יוסף בחוכמתו וברוח קדשו, שלא יהא בכוח בניו להוציא אותו מארץ מצרים. המצרים ראו בו מנהיג מצרי וקבורתו במקום אחר הייתה יכולה לגרום לדעתם לפגיעה ברגשות של העם המצרי. על כן השביע את עם-ישראל, שבזמן השחרור יישאוהו עמם. ואלו דבריו של רש"י בשם חז"ל, המאששים את הביאור הזה –
"השבע השביע – השביעם שישביעו לבניהם. ולמה לא השביע את בניו שיישאוהו לארץ כנען מיד, כמו שהשביעו יעקב? – אמר יוסף: אני שליט הייתי במצרים והיה סיפק בידי לעשות, אבל בני לא יניחום מצריים לעשות, לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם שיישאוהו…".
מקום קבורתו של יוסף הייתה תעלומה ולא הייתה ידועה לאיש. עברו שנים רבות מאז פטירתו, ולאחר מאתיים ועשר שנים של שעבוד קם דור חדש ש"לא ידע את יוסף". לא רק המצרים שכחו את פועלו, אלא גם אצל בני-ישראל מרוב צרות השעבוד, נושא יוסף לא היה בראש מעיינם. אע"פ שבוודאי שמעו על האיש האגדי הזה ששמו יוסף, שהציל את כלכלת מצרים, אך כעבדים הם לא היו עסוקים בדברים אחרים, אלא כל מעיינם היה להשיג פת לחם למשפחתם ולעבור את השעבוד היומיומי בשלום מלחץ הנוגשים המצריים. המשימה הראשונה שעמדה בפני משה היתה לקיים את השבועה, אולם קודם כל היה עליו לגלות היכן בכלל קבור יוסף, משום שהמצרים העלימו את מקום קבורתו. עד היום אין אנו יודעים היכן מצא משה את עצמות יוסף. יש שתי דעות במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (י"ג, י"ט) –
"…ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: 'שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור'. הלך משה אצלה ואמר לה: 'היכן יוסף קבור?'. אמרה לו: 'ארון שלמתכת עשו לו מצריים וקבעוהו בנילוס נהר כדי שיתברכו מימיו'. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר: 'יוסף יוסף! הגיעה שעה שנשבע הקדוש ברוך הוא לישראל לגאלן והגיעה שבועה שהשבעת את ישראל. עכשיו שכינה וישראל מעוכבין לך. אם אתה מגלה עצמך הרי מוטב – ואם לאו נקיים אנחנו משבועתך'. מיד צף ארונו של יוסף".
לפי דעה זו, המצרים דאגו להעלים את קבורתו בעומק היאור, כדי לזכות בברכתו של אותו אדם שהציל אותם בעבר. המצרים ראו בו כוח-עליון וצדיק יסוד עולם וחששם היה שמא ייקחו את עצמותיו ועל כן קבעו את מקום קבורתו בתוך ארון מתכת שאותו שיקעו בנילוס, מתוך אמונה ותקווה שהנילוס ימשיך לתת את מימיו שממנו היה מקור המים העיקרי שלהם.
וכדי שלא יעלו ספקות בלבנו, כיצד יתכן שארון ברזל צף ועלה, שהרי הוא כבד מן המים – גם לכך עונה מדרש פסיקתא –
"…ואל תתמה היאך צף הברזל, שהרי אלישע תלמידו של אליהו צף הברזל מפניו, קל וחומר במשה רבינו".
דעה אחרת טוענת, שקברו את יוסף בבית קברות מלכותי שהתאים למעמדו וזאת גילה משה רבנו בדרך נס. וזה לשון המדרש –
"ר' נתן אומר: יוסף בקברניטן של מלכים היה קבור. הלך משה ועמד על קברניטן של מלכים ואמר: 'יוסף יוסף!'. מיד נזדעזע ארונו של יוסף. הלך משה ונטלו והביאו עמו. לכך נאמר 'ויקח משה את עצמו יוסף עמו'…".
אחת השאלות הקשות שלנו הייתה – כיצד התנהלו בני ישראל ומשה בראשם כל ארבעים השנים במדבר, כאשר משה נושא עמו את עצמות יוסף?
נביא את דברי המלבי"ם, שמסביר עד כמה הייתה נחוצה צדקות גדולה ומסירות נפש לקבל את ההחלטה, לצאת למסע במדבר עם עצמות יוסף –
"…מספר צדקת משה, שהגם שידע שלא יכנסו ישראל בדרך ישרה רק יסבבו דרך רחוקה ויתעכבו ימים רבים במדבר, בכ"ז לקח עצמות יוסף עמו, הגם שהיה להם היתר על השבועה שלא נשבעו רק אם יכנסו לא"י בדרך ישרה לא אם ינועו במדבר שזה טורח גדול, והרי יהיה נקל להם יותר שאחרי שיגיעו לא"י ישלחו שלוחים למצרים לקחת את הארון ולהביאו לא"י, לא עשה כן".
ולשאלתנו – מדוע לא הסתפק משה לשלוח שלוחים מארץ ישראל? – משום שצדקתו באה לידי ביטוי בהבנה מה בדיוק השביע יוסף, וזה לשון המלבי"ם (שם) –
"כי יוסף אמר בשבועתו 'והעליתם את עצמותי מזה אתכם', שלשון 'אתכם' מורה שייקחוהו אתם תיכף בצאתם, לא ע"י שלוחים אח"כ…".
לשמחתנו, מדווחים לנו חז"ל כיצד באמת התנהלו עם ארונו של יוסף במדבר וכך נכתב במכילתא דרבי ישמעאל –
"…כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל מהלכין במדבר, היה ארון השכינה וארונו של יוסף מהלכין זה בזה והיו העוברים והשבים אומרין: 'מה טיבן של שני ארונות הללו?'. אמרו להן: 'אחד של שכינה ואחד של המת'. וכי אפשר למת להלך עם השכינה? אמרו: 'קיים זה [=יוסף] מה שכתוב בזה [=בעשרת הדברות]'…".
העובדה שמשה רבנו הוא אשר טיפל אישית בעצמות יוסף ולא שאר העם, גרמה לרבים מאתנו את התחושה הקשה בעקבות דברי חז"ל, שכל העם היה עסוק בביזה של מצרים, למרות שקיימו את מצוות הקב"ה לשאול ולקחת מהמצרים , ואילו משה היה היחידי שעשה זאת משום שהמצוות חביבות עליו, כפי שאומר המכילתא שם –
"ויקח משה את עצמות יוסף עמו – בוא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל עסוקין בביזה של מצרים ומשה עסוק במצווה ועליו הוא אומר 'חכם לב ייקח מצוות'…(מש' י', ח')"
מה שרבים מאתנו לא יודעים הוא, שלמעשה בני-ישראל ראו, שמשה מטפל בנושא וחשבו שאכן יותר מכובד שאדם במעמדו של משה הוא זה שיטפל בעצמותיו של יוסף – והראיה שאחרי שנכנסו לארץ ומשה כבר לא היה עמם, דאגו בני ישראל להביא לקבורה סופית בשכם את עצמות יוסף –
"…יכול אילו לא היה משה מתעסק בו לא היו ישראל מתעסקין בו? תלמוד לומר 'ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם' (יהושע כ"ד, ל"ב). מלמד שהיה בלבם להעלותו, אלא כיון שראו ישראל שהיה משה מתעסק בו אמרו: 'הניחו לו כבודו בגדולים יתר מן הקטנים'…"
ומה הסיבה שקברו אותו דווקא בשכם ולא במקום אחר? –
"…אמר להם [=יוסף]: 'במקום שגנבתוני שם תחזירוני' וכן עשו…".
מצאנו טעם נוסף ומיוחד, מדוע דווקא משה רבנו התעסק בהעלאת עצמות יוסף ולא אחרים? – משום שהיתה כאן 'מידה כנגד מידה', משום שיוסף הוא אשר טיפל בקבורת אביו ונחשב כבן הגדול בבחינת היותו מלך, ולכן זכה שמשה הוא יטפל בעצמותיו. וזה לשון הפסיקתא –
"יוסף זכה לקבור אביו שאין באחיו גדול ממנו, שנאמר ויעל יוסף לקבור את אביו (בראשית נ ז) לפיכך זכה ולא נתעסק בו אלא משה רבינו שאין בישראל גדול ממנו".
ומשום שמשה טיפל בעצמות יוסף, זכה הוא שהקב"ה טיפל בקבורתו, על פי היסוד שקבעו חכמים – "במידה שאדם מודד מודדיו לו". וזה לשון מדרש תנחומא –
"משה הוציא את עצמות יוסף ממצרים ואין בעולם גדול ממנו והוא מלך שנאמר (דברים ל"ג) 'ויהי בישורון מלך', לפיכך זכה משה שיתעסק בו שכינה שנאמר (שם ל"ד) 'ויקבר אותו בגיא'…" (תנחומא בשלח ב').
מבט נוסף מלמד אותנו הספורנו, מדוע פעל משה רבנו למרות כל ההכנות והאחריות ליציאה ממצרים, דווקא מתוך אותה האחריות שלו כנשיא הדור לדאוג גם לפרטים 'הקטנים' ולקיים את ההבטחה והשבועה של יוסף – "בהיותו אז נשיא הדור… והנה חיוב הדור מוטל על נשיאו".
למדנו עד כמה משמעותית היתה הבאת עצמות יוסף לקבר ישראל ובמיוחד בארץ ישראל וכמה הקפידו בכל הדורות על חשיבות המצווה הזו ודורות על גבי דורות עשו הכול כדי להגיע לארץ ישראל ולהיטמן באדמתה הקדושה.
תופעה זו אפילו זכתה לביקורת מצד כמה מן הראשונים, שטענו שכדאי שאותם אנשים אשר מעדיפים לחיות בגלות מטעמים שונים ולהיקבר בארץ-ישראל, עדיף שיבואו לארץ החיים בעודם חיים ובכך יכבדו יותר את ארצנו הקדושה…
אחד המשפטים העוצמתיים שהדר גולדין הי"ד אמר בסיום קורס קצינים ונחרט בלב כולנו, מתכתב היטב עם מעשיו והנהגתו של משה רבנו וכפי שביארנו לעיל, וכך אמר הדר:
"בחיים אתה יכול לבחור בין שתי דרכים: להתעסק בעצמך, או לבחור לעשות דברים גדולים".
נתפלל להצלחת משפחותיהם של הדר גולדין ואורון שאול להביאם בקרוב לקבר-ישראל ויבאו למנוחתם בשלום ברגבי אדמתנו הקדושה.
שבת שלום ובשורות טובות לכל בית הישיבה!