אם עשרת המכות שנחתו על המצרים היו מתרחשות בימינו, הרי היה חשש סביר שבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ היה אוסר על הקב"ה לבצע את עשרת המכות, בטענה שאין זה עונש מידתי, יש כאן פגיעה ב'בלתי מעורבים' וזו ענישה קולקטיבית…

לפני שנים רבות, בהיותי חייל בישיבת-ההסדר, נתבקשתי לערוך סדרי פסח ביחידות שדה מרוחקות. בדרך כלל הייתה זו חוויה נהדרת ומלאה בהרגשת שליחות עצומה. באחת הפעמים, ניגש אלי אחד החיילים, יפה נפש אמיתי וערכי, ושאל אותי, לא בהתרסה חלילה, מדוע אנו חוגגים את הכאב שספגו המצרים, את המכות וההשפלות שעברו ושנחתו עליהם? והאם העונש שקבלו המצרים היה מדתי?

במקום לענות ולהתווכח אתו, סיפרתי לו ולנוכחים את הסיפור הבא, שנהג רבי מנחם-מנדל מרימַנוֹב לספר בליל הסדר למסובים בשולחנו. הרבי, שהיה עדין-נפש וכל כולו דאגה לזולת ברפואה ובתפילה ובמעשי נסים, סיפר סיפור שנראה קצת קשה במיוחד ליד שולחן הסדר. איכר גוי הלך ביום השוק למכור עגל. בא אליו פריץ אחד והציק לו בדברים. שאל אותו הפריץ: "כמה תבקש עבור הכלב הקטן?" ענה האיכר: "הלוא עגל הוא, ולא כלב!". חזר הפריץ ואמר, כי כלב הוא זה, אך האיכר לא זז מדעתו. לבסוף תפס הפריץ את האיכר והכה אותו מכות נמרצות: "עכשיו זכור! אם הפריץ אומר כי כלב הוא, אזי כלב הוא ולא עגל". שתק האיכר ולא ענה, אולם בלבו חשב כיצד יתנקם בפריץ רע הלב.
זמן לא רב עבר, והנה נשרף ביתו המפואר של הפריץ. ידו של האיכר הייתה בשרֵפה, אולם נקמתו לא הייתה שְלֵמָה. האיכר ידע כי הפריץ מבקש אחר רב-בנאים כדי לבנות שוב את ביתו המיוחד ומיד הגיע לפני הפריץ כשהוא מחופש לבנאי מומחה. החל האיכר המחופש לחשב את כמות החומרים הנדרשת, ולבסוף הציע לפריץ כי יֵצאו יחד אל היער, כדי למדוד את העצים המיועדים לכריתה אשר ישמשו לבניה כפי שהיה נהוג אז לבנות בעץ. באו אל עץ גדול ורחב ביער והאיכר ביקש מן הפריץ שיעזור לו למדוד את עוביו. כך עמדו משני צדי העץ ופשטו ידיהם להקיף את הגזע. ברגע שבו מתח הפריץ את ידיו, תפס בהן האיכר המחופש, וקשר אותן בחבל מסביב לגזע העץ. הכה האיכר את הפריץ הקשור, כשהוא אומר באוזניו: "אם האיכר אומר שזה עגל, הרי זה עגל! כעת קיבלת את שיעורך הראשון, ועוד שניים נותרו לפניך." כך נותר הפריץ מוכה וכועס, כשהוא קשור אל גזע העץ. לבסוף שחרר עובר אורח את הפריץ והביאו לביתו כשהוא חולה וכואב. מיד הזמינו רופאים לרפא את האדון החשוב, והנה בא אל הבית רופא בלתי מוכר. היה זה האיכר, שבא למקום כשהוא מחופש לרופא נכבד. מבני הבית ביקש הרופא המדומה, כי ימתינו מחוץ לחדר, ולא ייכנסו אפילו אם ישמעו כי החולה צועק מאוד, כי הטיפול כרוך בכאב רב. כשנותרו לבדם, נתן האיכר לפריץ את השיעור השני, הכה בו והזכיר: "אם האיכר אומר שזה עגל, הרי זה עגל. זהו השיעור השני ועוד שיעור אחד אלמדך."

חלפו ימים, והבריא הפריץ ממחלתו. אחרי ששבו כוחותיו, חיפש הפריץ את האיכר ולא מצאו. ביום השוק ארב הפריץ לאיכר במקום שבו נפגשו לראשונה, כשישב במרכבתו המפוארת. האיכר זיהה מיד את הפריץ שישב במרכבה, אולם זה לא זיהה את פניו של האיכר. פנה האיכר אל חברו, שהיה רכוב על סוס מהיר: "הנה לך מטבע של עשרים זלוטי, עכשיו עשה מה שאבקש. לך בבקשה אל האיש היושב במרכבה זו, ואמור לו כי אם האיכר אומר שזה עגל הרי זה עגל, ומיד רוץ ודהר בכל כוחך." כשאמר האיש את דבריו של האיכר לפריץ, חשב הפריץ כי זהו האיכר, ומיד ציווה הפריץ  על המשרת שלו שיתיר את הסוס, וירדוף אחר האיכר החצוף. כשפתח המשרת במרדף על הסוס, נותר הפריץ לבדו בתוך המרכבה.
היה זה הזמן המתאים ביותר לשיעור השלישי. הכה האיכר את הפריץ מכות נאמנות ואמר: "כעת זכור כי אמת דיברתי" והוסיף, "היה זה עגל, ועגל אינו כלב כלל."

סיפור זה כמשל גרם לחיוך אצל המסובים וכולם הבינו, שאם פגעו בך והשפילו אותך, מותר ואולי אף רצוי להשיב מנה אחת אפיים לרשע. נכון שאין זה נשמע כל כך 'הומני' ולא נראה כל כך טוב, אבל ישנם מצבים בהם הנקמה היא גם לימוד לקח למתעלל וגם מונע מצבים נוספים. יש גם בנקמה צורך נפשי של האדם שנפגע.

חשוב להדגיש בתחילת דבריי, שברוך ה' זכינו בימינו למדינה עצמאית עם צבא ומשטרה, שתפקידם הוא לפגוע במי שרוצה לפגוע בנו. הדרך והמידתיות היא חלק מכוחה של מדינה לקבוע מינון לנקמה ומינון לעצירת הטרור. כמובן שאין ליחידים לקחת את החוק לידיים, מכיוון שזה פוגע במוסדות המדינה. זהו גם חלק מהוויכוח בציבור הישראלי לגבי הריסת בתי מחבלים, גם אם חלק מהמשפחה טוענים שלא שמעו ולא ידעו.

אם אנו מתבוננים בהנהגתו של הקב"ה בעשרת המכות, הרי אנו דווקא מוצאים ולומדים, שזה נעשה בתהליך מאוד מתחשב, אשר מאפשר למשעבד ולעריץ לחזור בו מדרכו הרעה. לפני כמעט כל מכה ישנה אזהרה והתראה ואחרי שהמכה ניחתה כבר, ברגע שביקש פרעה שמשה יפסיק את המכה והוא מצידו מבטיח שאכן יפסיק את השעבוד וישחרר את עם ישראל, הרי משה עשה כדברו ורק לאחר שחזר לסורו שוב חזרה התראה ושוב מכה.

אם נשים לב, הרי הייתה הדרגתיות בעצמת המכות. הן לא נחתו בעצמה רבה כבר בהתחלה, אלא החריפו ככל שהסירוב לשחרר את עבדיו המשיך והדיכוי אף העלה מדרגה. וכך כותב ה'אור-החיים' הקדוש:

"עוד רמז לו, כי מזה ידע מדת רחמיו יתברך על הנבראים בראות לפניך היאור נהפך לדם, כדי שתשוב ותישלח [את ישראל] ולא תמות, ואם לא היה צד הרחמים היה מכה בו ומאבדו מן העולם וק"ו הדברים – ומה יאור גדול מהפכו לדם אדם אמגושי כמותו לא כל שכן, והוא אומרו 'בזאת תדע כי אני ה' שאני מתחכם עליך בדברים גדולים כזו של הכאת אלהיך כדי שתאמין ולא תאבד".

נכון הדבר, שבסופו של דבר המצרים 'חטפו' עונשים כבדים ועשר מכות לא פשוטות נחתו עליהם, אבל המצרים הביאו זאת על עצמם כולל העם הפשוט.

המדרש (מכילתא פרשת בשלח) מסביר את מה שקרה בתהליך המכות במשל נפלא –

"משל למלך שאמר לעבדו הבא לי דגים מהשוק. הלך והביא דג מבאיש. א"ל המלך לעבדו בחר לך אחת מהשלשה שאני מטיל עליך. או תאכלנו. או תלקה מאה מכות. או תפרע המעות. אמר העבד שיאכלנו. כשהחל לאכול בטרם אכל החצי נקטה עליו נפשו. וא"ל לא יכולתי לאכול יותר. אלקה כמו שאמרת טרם הלקהו החצי ממאה  המכות אמר 'לא אוכל לשאת ולסבול המכות. אשלם הדמים'. נמצא שאכל ולקה ושלם הדמים". והמדרש אכן מסביר את הנמשל –

"כך פרעה שיעבד ישראל במצרים ביותר. א"ל הקדוש ברוך הוא שלח אותם ויעבדוני. או תלקה. או תשלם להם שכר שעבודם. ויען פרעה ויאמר לא ידעתי את ה' וגם ישראל לא אשלח. א"ל הקדוש ברוך הוא תשלחם ותלקה ותתן להם שכרם. וכן היה לאחר שלקה שלחם וכל טוב מצרים בידם" (מדרש זה הוא המקור לביטוי העממי "גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר").

ניתן להדגים זאת כבר מהמכה הראשונה, הנקראת 'מכת דם'. כוונתה הייתה במימד התיאולוגי לפגוע באמונתם וכך אולי תיפסק ההתעללות בעם ישראל, כפי שרש"י מביא בשם המדרש –

"לפי שאין גשמים יורדים במצרים, ונילוס עולה ומשקה את הארץ, ומצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם ואחר כך הלקה אותם (רש"י שמות ז', י"ז).

ובהמשך, בכל צורות העבודה-הזרה שהיו במצרים, כפי שמסיק רבי חיים פלטיאל לאור שאלתו על רש"י –

"… פי' רש"י לפי שהמצריים עובדים לנילוס לפיכך הלקה את יראתם ואח"כ הלקה אותם. וא"ת לכבשים היו עובדים?

ועונה רבי חיים פלטיאל, שהעבודה-הזרה המצרית הייתה רב-תרבותית מסוגים שונים, שכל מי שנהנים ממנו נהפך אצלם לא-ל –

"כך מנהגי עובדי אדמה, היו נהנין מן הנילוס ועובדין לו, בעלי הצאן לצאן, ושאר העם הנהנין מן פרעה- לפרעה..".

צד נוסף בהכאת היאור הוא אמירתו של פרעה, שהוא בעצם יצר את היאור הנותן חיים לתושבי מצרים עד היום – "לפי שאמ' פרעה לי יאורי ואני עשיתיני א"ל הקדוש ברוך הוא בזא' תדע כי אני ה' ולא אתה אכה היאור ולא תוכל להציל מידי" (הריב"א וארא ז', י"ז).

חז"ל בכמה מקומות השתמשו בכלל המוסרי של 'מידה כנגד מידה' להסביר את  צורת הענישה, כפי שמובא בפרשנים השונים –

"בזאת תדע מדה כנגד מדה. כנגד שאמרת לא ידעתי את ה', פירוש בזאת תתחיל לידע" (חזקוני).

צורת אמירה זו – "בזאת תדע" – נשנית כהקדמה לשלש מכות וכבר מביא ה'כלי יקר' את דברי האברבנאל, שיש בזה טעם. ונראה את לשונו –

"כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה'. לשון זה נאמר במכה ראשונה של סדר דצ"ך, וכן במכה ראשונה של סדר עד"ש נאמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, וכן במכה ראשונה של סדר באח"ב נאמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. גם מהר"י אברבנאל נתעורר על זה ופירש שפרעה היה חולק על שלושה דברים. האחד הוא מציאות ה' יתברך, כי כיחש בה' ויאמר לא הוא ולא ידעתי את ה' (שמות ה ב) על כן נאמר במכה ראשונה בזאת תדע כי אני ה'. השניה, שהיה חולק לומר אם תמצא לומר שיש אלוה בנמצא מכל מקום אינו משגיח בשפלים, על זה נאמר כי אני ה' בקרב הארץ. השלישית הוא, שהיה חולק על יכולת ה' יתברך לומר שאינו יכול לשנות הטבע כלל, על זה אמר כי אין כמוני בכל הארץ, כלומר יכול לפעול כחפצו" (כלי יקר וארא ז', י"ז).

גם התחושה הלא נעימה בעצם האמירה שהייתה מכת דם, שנשמע כאילו עם-ישראל צמא לדם חלילה, אומר הדר זקנים על התורה –

"ונהפכו לדם. פי' ה"ר יוסף בכור שור כי היאור לא היה דם כי אם לפי שעה. ותדע דלא אמר כי לא יכלו לשתות ממימי היאור מפני שהיו דם. אלא מפני סרחון הדגה.…. אך קשה דא"כ לא היה לו לקרותה על שם מכת דם אלא על שם דהבאשה. וי"ל דהבאשה אינה ניכרת והדם ניכר על כן נקרא על שם הדם".

לפי דעה זו, המכה הייתה הסירחון הגדול של הדגה ולא הזמן הקצר שנהפך לדם, אלא הדם היה תפקידו להמית את הדגה שזה היה עיקר מאכלם.

מפאת קוצר היריעה נסכם ונאמר, שעשר המכות היו עונש מידתי ונעשו בצורה הדרגתית בלי לפגוע בחיי אדם עד המכה האחרונה, מכת בכורות, שגם שם המוות נגרם על ידי הבכורות עצמם ולכן נקראה 'מכת בכורות' ולא 'מכת מוות', משום שהבכורים צרו על הארמון בדרישה שפרעה ישחרר את עם ישראל ועקב סירובו התפתחה מרידה פנימית שתוצאותיה מוות.

נתפלל לה' שיקויים בנו הפסוק בתהילים (צ"ד):

"אֵ-ל-נְקָמוֹת ה', אֵ-ל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל, עַל-גֵּאִים…כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב".

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה