גירסא להדפסה

לפני מספר שנים עמד ראש ישיבת פוניבז', הרב אליעזר מן שך זצ"ל והכריז על כך, שמקומה של ארץ ישראל ושטחה אינו נחשב כדבר המרכזי ביהדות. וזאת יש לדעת, כי הרב שך נחשב כמנהיגה של היהדות החרדית-הליטאית בארץ ישראל וכל מילה שלו התקבלה כ'תורה מסיני'. הוא הלך לעולמו לפני עשרים שנה. ואלו היו דבריו –

"התורה ניתנה לישראל במדבר, במקום צי-ה ושממון וכמו שהזכרנו קודם כבר לאברהם אבינו עליו השלום בחרן הייתה התורה. עוד לא הייתה לנו אז ארץ ישראל ולא שטחים והיינו לעם נצחי בלא ארץ ישראל ובלא שטחים, רק בית אחד היה לנו התורה הקדושה רק בכוחה החזקנו ואנו מחזיקים מעמד".

השקפת עולם זו של הרב שך היא נחלת רבים מהעולם החרדי וגם כיום כשמכירים במדינת ישראל בדיעבד, לא רואים בה ישות של 'לכתחילה' ומדינת ישראל לא נחשבת בעיניהם כחלק משיבת ציון וקיבוץ גלויות כנבואת נביאי ישראל ואף לא כ'אתחלתא דגאולה', אלא כקהילה יהודית חשובה ככל שתהיה כמו קהילות אחרות ברחבי תבל. כמובן שארץ ישראל עצמה יש בה קדושה, אבל שיבת ציון המדינית כיום איננו עיקר חשוב ואין לה ערך דתי.

בזמנו, כמו רבים מהעולם החרדי, התנגד הרב שך זצ"ל להקמת המדינה, משום שיש בזה התגרות בגוים וזה נגד 'שלשת השבועות', כדברי הגמרא (כתובות קי"א.) –

"ג' שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא שתעבדו בהן בישראל יותר מדאי".

למעשה גמרא זו היוותה את אחד המקורות הבסיסיים למתנגדים לציונות.

כנגד רוח זאת, שלח רבי מאיר-שמחה הכהן מדווינסק (1843-1926 , בעל ה'אור שמח' על הרמב"ם וכן 'משך חכמה' על התורה) אגרת לקרן היסוד ובה כתב –

"כעת הסבה ההשגחה העליונה אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא [סאן רמו], אשר ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל וכיון שסר פחד השבועות וברישיון המלכים קמה מצוות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל המצוות…".

אחד הפרשנים המיוחדים של התורה, שאנו מרבים לצטט מדבריו, הוא רבי שמשון רפאל הירש (1808-1888), שפירושו על התורה זכה להערכה והוקרה רבה מכל החוגים והזרמים משום בהירותו וראייתו העכשווית והדרכתו לחיים מתוך הפרשיות לימינו. הרב הירש זכה להערכה רבה גם מהרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל וכך כתב באיגרת לרגל הקמת בית ספר 'תחכמוני' –

"זכר גדולי אשכנז כהר"ג שמשון רפאל הירש ז"ל וסייעתו אשר הצליחו לבסס את יסוד היהדות הנאמנה על עמודי כל משאלות החיים הטובים והנאים…".

דא עקא, למרות חיבורו לעולם המעשה ושיטתו של "תורה ודרך ארץ", הוא היה אחד מאבות ההשקפה החרדית על כך שעם ישראל הוא עם התורה ועל כן אין לו לנסות להגיע לארץ ישראל בכוחות עצמו עד ביאת הגואל. וכך כתב הרש"ר הירש בספרו 'אגרות צפון' שיצא לאור בשנת 1836 בשפה הגרמנית ותורגם אח"כ לעברית. הספר הוא חליפת מכתבים בין צעיר יהודי בשם בנימין, המתלבט ביהדותו, לבין חברו נפתלי – רב צעיר שעונה לו לשאלותיו. באיגרת ח' מובעת השקפתו של המחבר בפיו של אותו רב צעיר נפתלי, על מעמדה של ארץ ישראל בהשקפה היהודית לשיטתו –

"…במדבר קיבל את התורה ובכך היה לעם במדבר. בלא ארץ ובלא אחוזת אדמה – היה לגוף אשר נשמתו תורתו… התורה, מילוי הרצון האלהי – הם לו אחוזת אדמתו ומטרתו… כי אין לנו אלא לקדש את עצמנו לעשיית רצונו, כדי שנקבל מידי ה' כשפע של אמצעים גם את הברכה היקרה לכל בני אדם… לכן ניתנו לו לאחוזה ארץ וברכותיה, ניתנה לו מערכת מדינה, אך לא כמטרה ניתנו אלה".

וכן כתב ביתר בהירות על משמעותה של ארץ ישראל, שאיננה מטרה לחיים מדיניים עצמאיים, וזה לשונו באגרת נוספת (איגרת ט"ז) –

"חיי המדינה העצמאיים של ישראל בימי קדם לא היו עצם ותכלית לעצמאות ישראל, אלא שימשו אמצעי לבצע בו את ייעודו הרוחני. מעולם לא שימשו ארץ וקרקע קשר לאיחודו, אלא המשימה המשותפת של התורה היא שהטילה עליו את הקשר הזה … עד אשר יבוא יום וה׳ יאחד את בני ישראל גם איחוד חיצוני בארץ והתורה תהיה להם שוב ליסוד מוסד של מדינתם..

מדוע בחרנו לעסוק בנושא כל כך מורכב עם דעות שונות ורבות של כל גדולי ישראל מכל הזרמים? נושא זה מחייב לפחות עשרות מאמרים כדי להקיפו, אבל בכל אופן החלטנו לגעת בו בהתאם ליריעה המצומצמת כאן, משום שפרשתנו היא אחת המקורות להשקפתו זו של הרש"ר הירש. הרב הירש היווה בר סמכא  ומקור השראה לגדולי ישראל שבאו אחריו, ביניהם גם הרב ש"ך אותו הזכרנו בתחילת מאמרנו, שהעריך מאוד את הרב הירש וכה כתב עליו –

"ידוע ומפורסם בישראל רוב גדלו ופעלו של הגאון המופלא, והצדיק המפורסם, הגאון הצדיק רבי שמשון רפאל הירש אשר הוא הגבר הוקם עול ללחום מלחמות ה', ולהעמיד הדת על תילה בארץ אשכנז… והנה המפורסמות אינן צריכים ראייה, ודברי הגאון המחבר זצ"ל בהלכה ובהשקפת התורה אין צריכין חיזוק והסכמה".

וכך נאמר בפרשתנו –

"וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְקֹוָק֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם: וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְקֹוָֽק" (ו', ז'-ח').

בצורה מפורשת ונוקבת וחד משמעית בפסוק ח', כותב רש"ר הירש –

"ישראל ייכון אם – כן לעם, עוד בטרם יזכה לארץ משלו. ולכן אין קיומו כעם מותנה בבעלות על ארץ, אלא הבעלות על ארץ הותנתה במילוי בנאמנות של תפקידו הלאומי".

עם כל ההערכה והאהדה והאהבה, שיש לי לפירושיו של הרש"ר הירש לתורה, עליי להדגיש כי השקפתו והשקפת חלק מעולם התורה החרדי לגבי ישוב הארץ והקמת מדינה בה נדחית על ידי גדולי ישראל בכל הדורות. תקצר היריעה מלהביא את עיקר תורתם של גדולי הדורות, לקשר והחיבור של עם-ישראל לארץ-ישראל. הטענה שהתורה ניתנה במדבר מלמדת, שעם ישראל הוא עם התורה והשאיפה והמטרה להגיע לארץ ישראל מלמדת שארץ ישראל היא מקום משכנו עם התורה שקיבל במדבר . החיבור הזה בין התורה לחיים גשמיים ומדיניים בארץ ישראל עם המצוות התלויות בארץ, זה גוף ונשמה ביחד! אי אפשר במציאות עלי אדמות לנשמה בלי הגוף ולגוף בלי הנשמה. וכך כותב מי שהיה הראשון לציון הרב בן ציון חי עוזיאל (1880-1953) –

"תורתנו אינה מפרידה בין שתי השקפות אלו, היונקות שתיהן מתחום אחד, תחום של קיום האומה. תורת אלוהים חיים שהיא גם תורת חיים מדברת על יעודים חומריים, מדיניים, כשם שהיא מדברת על יעודים רוחניים דתיים". 

הראשון מרבני אאשכנז שהעלה לפני כמאתיים שנה על הכתב ודיבר בצורה מפורשת שיש לצאת מהגלות בכוחות עצמנו ולא לחכות עד לביאת הגואל, היה הרב צבי קלישר (1874-1795), שלא חשש לצאת נגד הדעה שהייתה רווחת אצל חלק מרבני אשכנז,(בניגוד לרבני צפון אפריקה וספרד ) שטענו שהגאולה תהייה שמימית ועל עם ישראל לחכות בגלות עד  שתגיע. הרב קלישר קרא מעל כל במה אפשרית, נפגש עם מנהיגי צבור יהודיים ברחבי אירופה וכתב במאמרים בעיתונות ובעיקר בספרו 'דרישת ציון', שיש ליזום עלייה לארץ ולהתיישב בה ולקיים את המצוות התלויות בארץ וזה יהיה שלב ראשון של הגאולה, כפי שכתב בספרו (מאמר שלישי, מאמר העבודה) –

"מעט מעט תבוא גאולת ישראל ".

הרב קלישר טען, שכדי לאפשר עליה גדולה של יהודים, יש לפתח את החקלאות והכלכלה. הוא אף שאף לחידוש עבודת הקורבנות בהר הבית ולצורך כך ניהל משא מתן הלכתי עם רבי עקיבא איגר ולאחר שגדולי ישראל לא הסכימו אתו על חידוש הקרבנות הסתלק מנושא זה והתמקד רק בעלייה לארץ. ואכן, בניגוד לדעה הרווחת שרוב גדולי ישראל התנגדו לשיבת ציון בידי בשר ודם, אין הדבר נכון הואיל והם התנערו אך ורק מהקרבת הקורבנות וזאת בגלל הנושא ההלכתי. רבי עקיבא איגר שלח את דבריו של הרב קלישר לחת"ם סופר, והגאון החת"ם סופר התנגד להקרבת קורבנות, משום שחשב שזה לא מעשי (עיין יו"ד רל"ו). המציאות האמתית הייתה שרבים מגדולי ישראל הצטרפו לרעיונותיו.

הרב קלישר נהג להביא את המדרש הזה מאבות דרבי נתן –

"אמר ר' יהושע בן לוי: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות את בני, היו שואלין בשלומה ואני מוחל לכם, הדא הוא דכתיב שאלו שלום ירושלם, ואומר ודרשו את שלום העיר, ואומר יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, ואומר למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך".

הרב צבי קלישר לימד את המדרש הנ"ל, שאם נבקש ונשאל בכל לב את שלום ירושלים ואם יהיו העיניים והלב של עם ישראל על אדמת הקודש, זו תהיה סיבה לראשית הגאולה לארץ ישראל. זאת אומרת, הגאולה תבוא רק כאשר עם ישראל ישאף להגיע לירושלים ולארץ ישראל וזה לשונו –

"גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה' יתברך משמים ארץ, לאמר לעמו צאו; או ישלח משיחו ברגע מן השטים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויקבצם ירושלימה ויעשה לה חומת אש וכו'.
לא כן קורא משכיל! ודאי כל יעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים, אבל לא במנוסה נלך ולא בחיפזון ביום אחד, כ"א מעט מעט תבוא הגאולה. וראשיתה תהיה ע"י התעוררות רוח נדיבים וע"י רצון המלכויות לקבץ מעט מעט מפזורי ישראל לאדמת קודש".

בדרכו ממש הלך הרב יצחק-יעקב ריינס (1915-1839), שהיה מגדולי התורה בליטא, נודע כעילוי מצעירותו, כתב פרושים על הש"ס ועוד ספרים רבים. הרב ריינס יסד את 'תנועת המזרחי' והוא הראשון שהקים ישיבה תיכונית שנקראה 'תורה ומדע' והשקפתו כפי השקפת הרב קלישר, איתו היה בקשר מכתבים מתמיד והרב ריינס הושפע מרעיונותיו של הרב צבי קלישר, שאין לחכות לאות מן השמים לצאת מהגלות אלא צריך לפעול ואף הוא כתב –

"רק אחרי שבני ישראל יכוננו מיתרי רצונם ומחשבתם אור חדש על ציון יאיר בשוב ה' את שבותנו".

הרב ריינס היה בקשר גם עם הרב שמואל מוהליבר (1824-1898), שהיה ממייסדי תנועת 'חיבת ציון' וכל ימיו פעל למען יישוב הארץ, מפאת חולשתו לא יכול היה הרב קלישר להגיע לקונגרס הציוני הראשון, שהיה בבאזל ושלח לשם את נכדו וזה הביא ממנו מכתב שהוקרא לפני כל הקהל. מהמכתב אנו למדים בקצרה מה הייתה השקפת עולמו וזה לשון חלק מהמכתב –

"ישוב הארץ היינו לקנות אדמה ולבנות בתים, לנטוע פרדסים ולזרוע שדות, היא אחת המצוות היותר גדולות שבתורתנו ויש מקדמוננו האומרים כי היא שקולה כנגד כל התורה, והטעם הפשוט של גודל המצווה הזאת, באשר הוא יסוד קיום לאומנו. האיש המאמין הוא חובב ציון אמיתי בכל ליבו ונפשו".

לסיכום, נגענו בקצרה לאור דבריו של הרש"ר הירש בפרשתנו, הטוען להפרדה המוחלטת בין תורת ישראל לארץ ישראל, בסוגיה מאוד מרכזית שהיא היחס לשיבת ציון בימינו. וזאת יש לדעת, שעיקר ההתנגדות הייתה בתקופה שבא החלו לדבר על פעולות אנושיות לצאת מהגלות ורק כמשקל נגד הבאנו את שלושת הרבנים שהובילו בעת ההיא את הרעיון של שיבת ציון אנושית.

כמובן שיש הרבה נושאים נוספים בקשר להשקפת הציונות הדתית, כגון השותפות עם מפעל הציונות שהוקם ברובו על ידי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות ועוד. בהקשר לזה, מרתק לקרוא את ספרו של הרב טייכטל הי"ד 'אם הבנים שמחה' ('אם הבנים' זו ארץ ישראל שהיא שמחה שבניה ישובו אליה), כיצד רב גדול בתורה, שהיה בעל ההשקפה החרדית הקלאסית, שינה את דעתו מתוך התבוננות תורנית לרגל מאורעות השואה שחווה וכל ספרו הענק הוא מסה תורנית עצומה שנכתבה על ידו, בלי שהיו לו הספרים לידו הכל מתוך בקיאות עצומה.

נסיים בסיפור מתוק לכבוד חודש שבט הבא עלינו לטובה, על רבי מנחם-מנדל מקוצק, שפעם בסעודת ט"ו בשבט ביקש מתלמידו רבי יצחק-מאיר (בעל "חידושי הרי"ם") לומר דברים מענייני היום. פתח ר' יצחק-מאיר בפלפול בסוגיית ראש-השנה לאילן, שאל ותירץ, הקשה ופירש.
אמר לו ר' מנחם-מנדל: "לו היינו בארץ-ישראל, די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש-השנה לאילן כפשוטו, ולא בדרך הפלפול. שם, בארץ-ישראל, אין ראש-השנה לאילן אומר 'דרשוני' אלא 'עשוני'."

ב"ה, לשמחתנו היום ארץ ישראל ומדינת ישראל זו מציאות חזקה וקיימת גם בעולם התורני וגם בעולם הגשמי ומי יגלה עפר מעיניו של הרש"ר הירש ושאר המתנגדים לשיבת ציון בידי אדם, לראות את נס תקומת ישראל ועוצמתה.

שבת שלום וחודש טוב לכל משפחת הישיבה