גירסא להדפסה

לפני מספר שנים, בהיותי תושב גבעת שמואל, זכיתי להתפלל בשבתות ובחגים בבית הכנסת המרכזי, בו התפלל רבה של גבעת שמואל, הרב הצדיק יוסף-יעקב זינגר זצ"ל. זכיתי לשבת לידו ממש ובפסקי הזמן המותרים דיברנו בדברי תורה, בדרך כלל על הפרשה שנקראה באותה שבת. אלו היו רגעים מרוממים ומהנים בעלי מתיקות מיוחדת. הרב זינגר זצ"ל היה תלמיד חכם גדול, מקורב לאדמו"ר מערלוי, יהודי חסידי שהקרין אהבה וחום לכל יהודי, דתי וחילוני כאחד, והיה אהוד מאוד על תושבי גבעת שמואל על כל גווניו. גם בשעת כתיבת שורות אלו, אני מתמלא געגועים לרב זינגר, שהיה גדול צנוע ועניו, וכל כולו היה עבודת ה', מידות נעלות ומחמיר גדול באהבת הבריות. גם כשחלה בשנותיו האחרונות ולפני שהלך לעולמו בחודש חשוון תשע"ו בגיל 76, לא הפסיק לפעול ולדאוג לכל אדם עד יומו האחרון. אספר אירוע קטן, אחד מתוך עשרות מקרים, שבו למדתי על אישיותו המיוחדת של הרב. יום אחד הגיע במפתיע הרב זינגר לישיבתנו בבני ברק, וביקש לדבר אתי. כמובן שמיד התפניתי אליו ושאלתי אותו מדוע הטריח עצמו להגיע באמצע היום עד לישיבה? הרב ביקש ממני מחילה ואמר לי: "אני יודע כמה אחריות יש לך בקבלת תלמידים ראויים. יש תלמיד בגבעת שמואל שלא התקבל לישיבה ואני מבין ויודע מדוע לא התקבל, אבל אני מבקש ממך אישית – אנא קבל אותו לניסיון ואני ערב לנער, אני אעקוב ואבדוק מה קורה אתו". כמובן שלא יכולתי לסרב לדמות ענקית זו, שטרח ובא לישיבה עבור ילד מהעיר שלו, עד כמה דאג לכל אחד ואחד.

ומדוע נזכרתי בדמות מופת זו? משום שבאחת השבתות, כשקראנו את פרשת יתרו, אמר לי הרב זינגר פירוש כל כך יפה ובעל מסר חינוכי ומיד במוצאי אותה שבת רשמתי את דבריו בחומש בצד כדי שלא אשכחם ואביא בע"ה את פירושו בהמשך המאמר.

פרשת יתרו מסתיימת בשני פסוקים, העוסקים בצורה ובמבנה של 'מזבח העולה', הוא מזבח הנחושת. באופן טבעי מקומם של פסוקים אלו היה צריך להיות בפרשיות שעוסקות במשכן או בהקרבת הקרבנות ולכן יש לשאול – מה מקומם של פסוקים אלו בפרשת יתרו?

הדבר מעורר תמיהה, כאשר אחרי מעמד הר סיני הנשגב, באים פסוקים  שקשורים למזבח-

"וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֘ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיך וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו".

מצאנו אצל פרשנינו, ראשונים ואחרונים, התייחסות לעניין ונפתח בדברי רבי עובדיה ספורנו, שמחבר את הציווי שלא לעשות א-לוהי כסף וא-להי זהב כאמירה ערכית, שלא צריך למצוא חן בפני אלוקי ישראל באמצעות היכלי פאר של כסף וזהב, ולכן מיד בא הציווי "מזבח אדמה תעשה לי". למדנו אם כן, שדווקא בעיתוי זה של מעמד הר סיני, מודיע הקב"ה לעם ישראל, שהקשר עם בורא עולם לא נעשה באמצעות כסף וזהב אלא מתוך אמת פנימית וצנועה, וזה לשונו:

"מזבח אדמה תעשה לי. וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה" 'אבא אליך וברכתיך.'- לא תצטרך למשוך השגחתי אליך באמצעיים של כסף וזהב וזולתם כי אמנם אני אבא אליך וברכתיך" (פרק כ', פסוק כ"א).

דרך אחרת להבנת הקשר בין הציווי שלא לעשות 'א-להי כסף וא-להי זהב', לבין הקמת מזבח אדמה, מופיע במדרשים ומביע אותם בצורה מאוד ברורה הרשב"ם –

"..לפי שהאומות עושים אשריהם על המזבחות, כדכ' בגדעון ואת האשרה אשר עליו תכרת, וכת' …'לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח'. לכך אומר הקדוש ברוך הוא ואפי' אם תעשה לי מזבח לא תעשהו אלא מאדמה שאין רגילים [לעשות] ציורים וצלמים כי אם מלאכה חלקה. ואף אם תרצה לעשות מזבח אבנים, …ולא תבנה אתהן גזית, כי כשבונין אותן גזית בכלי ברזל רגילין המסתתין לעשות בהם ציורים …" (שם).

אז לאחר שהבנו את הסמיכות של הפסוקים מעשרת הדברות עם הענין של המזבח, מגיעה פרשתנו לסיומה בפסוק מאוד מיוחד הדורש עיון –

"וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו".

ויש לשאול, מה הכוונה ומה המשמעות של האיסור לעלות במעלות על המזבח?

כמובן, שפשט הפסוק בא להודיע לעם ישראל, שכדי להגיע לראש המזבח (שיש דעות שהיה בגובה שלוש אמות, ויש אף דעות שגובהו היה עשר אמות!!!), הרי היו צריכים לעשות לו מדרגות לעלות לראש המזבח, אעפ"כ ציוותה לנו התורה כאן, שלא יהיו מדרגות לצורך עליה למזבח, אלא כבש שעליו עולים עד ראש המזבח. ומה הסיבה שאין מדרגות? אומר לנו רש"י, כי על ידי המדרגות אדם צריך לפסוע פסיעות רחבות והצורה הזו לא צנועה ויש גם מסקנה מוסרית בדבריו וזה לשונו –

"…'אשר לא תגלה ערותך '- שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה".

במדרש תנחומא (פרשת יתרו פרק כ סימן כג) מפרשים את המילה 'מעלות' מלשון 'מעילה' והכתוב מזהיר את המקריב שלא להיות חשוד במעילה, שאם חלילה מעל, כל עם ישראל יראו זאת, משום שלא יעלה עשן אצל קרבנו, וזה לשון המדרש –

"אל תקרי מעלות אלא מעילות, כלומר שאם בידך שום כלום מעל שמעלת בו הכהן לא יעלה: לא תגלה ערותך עליו. ולא תכניסהו אצל מזבחי להקריב, כי לא אקבלהו, ויגלה ערותך על כל ישראל העומדים למטה ורואין. שאם לא יתקבל הקרבן אין העשן עולה כעמוד".

אגב, לפלא הוא שה'אבן עזרא' תקף את הפירוש הזה בחושבו שזה פרוש צדוקי ולא ידוע לי אם לא ידע שזה מופיע במדרש תנחומא. וזה לשון ה'אבן עזרא' בפירושו הקצר (שם) –

"אחד הצדוקים פירש במעלות מגזרת ומעלה מעל בה' (ויקרא ה, כא). והוא באמת מעל בהשם, שיפרש המצות כפי דעתו, גם אין לו דעת בדקדוק הלשון, כי מ"ם ומעלה מעל שורש והוא על משקל נעל…".

יש מהמפרשים וכן במדרשים מוצאים שסיבת האיסור הוא 'והצנע עם ה' אלוקיך, למשל רבי יוסף בכור שור, המפרש –

"ולא תעלה במעלות: כלומר: הצנע לכת עם א-להיך, ולא בחוצפה וגילוי ערוה".

וכן פירש כאן רבי חזקיה בן מנוח בספרו חזקוני –

"ולא תעלה במעלת על מזבחי עליו אי אתה פוסע פסיעה יתירה רק גודל בצד עקב ועקב בצד גודל, אבל אתה פוסע פסיעה יתירה בהיכל ובקדשי הקדשים".

דברים מרוממים כותב לנו כהרגלו הרש"ר הירש בדבר סיום פרשיית עשרת הדברות, התגלות ה' בהר סיני וחיבור למבנה המזבח – המזבח תפקידו להביא לעולם צדק ואנושיות וכן את מוסר הצניעות. נראה את לשונו –

"כשם שייצא מן המזבח דבר הצדק והאנושיות, והם יהיו לחזון החברה המתעלה אל ה', כן ייצא אליכם מן המזבח דבר המוסר והצניעות, הם יסודות הענין האלוהי באדם, ובלעדיהם לשוא יבקשו צדק ואנושיות בקרב החברה".

הרב הירש מעלה אותנו לגבהים של הסתכלות מלמעלה ולהבנה מה מקומנו כבני אדם וזה באמצעות התורה והמזבח. התורה והמזבח משדרים את השקפתה של היהדות לגבי שלשת העבירות שעליהם נאמר 'ייהרג ועל יעבור' והם בעצם מעבירים את כובד המשקל והאחריות אל האדם ויחסו לאלוקים וכך לדעתו ראוי לסיים את סיפור מעמד הר סיני. נראה את לשונו הזהב –

"הנה זו אחרית – דבר לעשרת הדיברות, הבה ונסכמה. היא מכוונת כלפי שלוש העבירות העיקריות, החותרות תחת יחסנו אל ה', ומתן – תורה בא להרחיק אותן מקרבנו ולשרש אחריהן ואחרי כל הסתעפויותיהן. הלא הן: עבודה זרה, שפיכת דמים וגילוי עריות; הווה אומר: העבירות החמורות ביותר בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. [הפסוקים כ – כא: עבודה זרה; כב: שפיכת דמים; כג: גילוי עריות.] ה', החברה והאדם – כלפי אלה מכוונים דברי תורת ה'. אחרית – דבר זו מכריזה ומודיעה: לא "אשר במחיצת ה' בשמים" מהווה תוכן חוקת התורה, אלא יחסינו אל ה', אל זולתנו ואל עצמנו, ואף זה בלבד תוכן לשון הסמלים של המקדש ושל קדשיו. המזבח והתורה – נושאי שניהם אינם אלא האדם והקמת התחום האנושי ובניינו עלי אדמות – על פי דבר ה'".

דברים מעניינים כותב הנצי"ב מוולוזין בספרו 'העמק דבר', ולדעתו האיסור לא לעלות במעלות בא לבדל ולהדגיש את השוני ממה שהיה במצרים, כי שם כדי לסמן את הדם על המשקוף, היו צריכים לעלות במעלות ובא הכתוב לומר ולהדגיש שהוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים וזה אחד ההבדלים שבארץ ישראל אנו מחויבים לקדושת הארץ ולקדושת המזבח ולכן זה נאסר. נראה את לשונו –

"ולא תעלה במעלות על מזבחי. גם זה לא כמו במצרים שאם היה המשקוף גבוה עלו במעלות להגיע הדם עליו, אבל באה"ק משום קדושת המזבח מוזהרים אנו שלא לעלות במעלות:"

הרמב"ם בספר המצוות (מצות לא תעשה פ') מדגיש את ענין הכבוד והדרך-ארץ שיש לנהוג במשכן ובבית המקדש וצורת ההליכה על המזבח מבטאת זאת באופן ממשי, וזה לשונו –

"…שהזהירנו מעלות על המזבח במעלות כדי שלא יפסע פסיעות גסות בעלותו אבל ילך עקב בצד גודל. והוא אמרו יתעלה (שם) ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו. ולשון מכילתא (דרשב"י) מה תלמוד לומר אשר לא תגלה ערותך עליו שכשעולה למזבח לא יהא פוסע פסיעה גסה אלא מהלך עקב בצד גודל".

דברים נפלאים המתיישבים על הלב כותב ספר החינוך (מצווה מ"א) בשורשי המצווה הזו לאחר שכותב על פי המכילתא, שיש לעלות בנחת וביראה עקב בצד אגודל –

"משרשי מצוה זו, מה שכתבנו במצווה הקודמת לה, לקבוע בנפשותינו יראת המקום וחשיבותו, ועל כן הוזהרנו שלא לנהוג שם קלות ראש בשום ענין. והכל יודעין שהאבנים לא יקפידו בשום בזיון, שאינן רואות ולא שומעות, אלא כל הענין לתת ציור בלבנו ביראת המקום וחשיבותו וכבודו הגדול, כי מתוך הפעולה הלב נפעל".

נחתום את מאמרנו כמובטח בדברים ששמעתי מפי רבה של גבעת שמואל, הרב יעקב-יוסף זינגר זצ"ל. היות והפסוק "וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו" נדרש על ידי חז"ל ועל ידי הפרשנים ללמוד מוסר, משום שברור שלא רק באופן סתמי התורה מתארת שהמזבח הוא לא עשוי מדרגות אלא כבש. פנה אלי הרב זינגר ואמר לי: "לא רק בעבודת המזבח רצוי שכל אחד יקריב ויעלה בקצב שלו ולא בקצב שאחרים קבעו לפי מדרגות קיימות, אלא כל אחד יגיע לראש המזבח לפי הצעדים שלו". המשיך הרב זינגר ולחש לי כממתיק סוד – "גם בעבודת החינוך, גם כאן עלינו לאפשר לכל תלמיד להתקדם בקצב שלו, המדרגות קובעות לאדם מה יהיה קצב העלייה שלו ולכן העלייה צריכה להיות בכבש, כלומר לאפשר לכל תלמיד ותלמיד להתקדם בקצב שלו".

שנזכה בע"ה לחנך את תלמידינו לקבל את התורה באהבה כנתינתה בסיני, לפי דברי שלמה המלך – "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה".

שבת שלום לכל בית הישיבה!