כשנתמנה רבי אריה-לייב גינצבורג, בעל ספר 'שאגת אריה' בשנת 1765 למניינים, לשמש כרבה של העיר מץ בדרום צרפת, עשה מעשה שגרם לקהילה 'להרים גבה' בלשון המעטה. רבי אריה-לייב ביקש שיביאו לפניו את פנקס הקהילה, ספר שבו רשומות תקנות הקהילה והנהגותיה. כולם ציפו לראות מה תהיה התקנה הראשונה שהרב החדש, שהיה ידוע כגאון וחריף באופן מיוחד אשר אגדות יצאו עליו שסיים את הש"ס אלף פעמים, רוצה לתקן בספר זה. והנה, כותב הרב את כל עשרת הדברות בדיוק כפי שכתובים בתורה מילה במילה. לתדהמת ראשי הקהל הסביר להם בעל ה'שאגת אריה', שכבעל ניסיון רב בקהילות הקודמות ששימש בהם ברבנות, ידוע שעל פי רוב אנשים מכבדים ומצייתים למה שכתוב בפנקס הקהילה יותר ממה שכתוב בתורה… .
אין ספק, שכל עשרת הדברות צריכים חיזוק בכל מקום בכל עת, אך הדיבר העשירי "לא-תחמוד" הוא ללא ספק המאתגר מכולם ויש אפילו הנוטים לומר, שכמעט אי אפשר לקיימה. וזה לשון התורה בדיבר זה:
"לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ, לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ".
הקושי נובע מהשאלה, כיצד התורה מצווה על רגש האדם? לכאורה דבר זה אינו ניתן לשליטה?!
ואמנם, על אף הקושי הברור בקיום מצוות לא תעשה זו, אין לנו 'הנחה' מצד בורא עולם ואדרבה – נאמרו בחז"ל דברים קשים מאוד על החומדים. נראה את לשון התרגום יונתן, כפי שמובא בתרגומו לעברית –
"כי בעוון חמדה מלכות מִתגרה בנכסיהם של בני אדם ולוקחת אותם ועתירי [עשירי] נכסים מִתדלדלים [מִתמסכנים] וגלות באה על העולם" (כתר יונתן פרשת יתרו, כ', י"ד).
את טענת קושי זו מעלה בדורנו הזמר המפורסם וזוכה פרס ישראל, יהורם גאון, אשר פרסם מאמר בקשר לאיסור "לא תחמוד", שסוגר את רשימת עשרת הדברות. לדעתו, זה איסור שאינו בר-ביצוע ולדעתו הקב"ה כתב את זה בעשרת הדברות, כדי שנדע שאנו רק בני אדם ולא מושלמים ועל-כן ננהג ביתר ענווה.
ואביא מדבריו –
"לשם מה בא הדיבר שאינו בר ביצוע? הרי אני רוצה כל כך לקיים הכול, אז מדוע אל תוך קובץ החוקים המופלא והחשוב ביותר הכניס הא-ל בסוף הרשימה ציווי שאין לי שליטה עליו? לאיסור "לֹא תַחְמֹד" יש מקום של כבוד דווקא בנכס המשמעותי של עם ישראל – עשרת הדברות. לא בכדי הוא זה שסוגר את הרשימה: הדיבר העשירי שם את היהודי המאמין במצב נחות ומתגונן. מהרגע בו הוא עומד על דעתו, לעולם לא יוכל להתגאות או להתנאות בכך שהוא מקיים את המצוות כהלכתן, ואפילו את עשרת הדברות. תמיד יימצא לו ה"לֹא תַחְמֹד" הזה, כמו "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד ז), להזכירו בכל עת את היותו בן תמותה, את היותו בלתי מושלם.
"לֹא תַחְמֹד" כופה על בן האנוש המאמין מין כפיפות קומה, מין התנצלות מתמדת בפני בורא העולם. מין קטנוּת כלפי הא-ל, שאפילו שנבראנו בצלמו, אל לנו להתנשא בשל כך. בכל זאת, יש בנו משהו אנושי חסר שליטה. מין אין אונים שמחסֵר מאתנו מעט מכדי שנהיה דומים לו לגמרי. נכון, כתוב "בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט ו), אבל "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים" (תהילים ח ה-ו). אנו דומים, אבל מעט חסרים" (הידברות).
אמנם, במסקנתו של יהורם גאון ישנן נקודות חשובות וכמובן שאדם צריך לסגל לעצמו את מידת הענווה, כי אכן הוא בן-תמותה. ברם, שיטתו שלא ניתן כמעט להתמודד עם החמדה ותמיד יצוץ איזה דבר שאדם חומד אותו היא, במחילה מכבודו, איננה מתאימה לדרכה של תורה. אין התורה כותבת משהו מראש, שאדם לא יוכל לקיים, אע"פ שזו משימה לא קלה ומאתגרת.
דעת הראשונים, שאכן הציווי של "לא תחמוד" אינו פשוט, אבל ניתן להתמודד אתו. בראש ובראשונה נביא את דבריו המפורסמים של האבן-עזרא, שאכן שואל כיצד התורה מצווה איסור ששייך לתחום הרגש. ותשובתו על ידי משל 'בת-המלך והכפרי' וזה לשונו:
"לא תחמוד- אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו.? ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו.., כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאווה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות …ככה כל משכיל צריך שידע, כי אישה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'…" (הפירוש הארוך פרשת יתרו כ', י"ד).
לדעת האבן-עזרא, האדם במחשבתו יכול להגיע להרגשה כל כך חזקה, שאשת האחר וביתו של האחר הם 'מחוץ לתחום' ואין לו יכולת השגה כלל בשום מצב ועל כן לא יכול להיות שבכלל חומד דבר שיודע מראש שאינו יכול להשיגו.
רבי יוסף-דב בער (דובער) הלוי סולובייצ'יק (1892-1820) בספרו 'בית הלוי' על פרשת יתרו מביא את דברי האבן-עזרא, ואחרי שכותב – "והוא הסבר יפה גם נעים" – כותב, שאין צורך בטעם הזה, אלא עם קצת יראת ה' התאווה תחלוף. ומביא גם הוא משל –
"…תאווה היותר גדולה אצלו כל אחד לפי טבעו ויהיה גם קרוב להשיג תאוותו וילך אחריה ואז היצה"ר בוער בו כאש ורק דרך הילוכו הוא על גב הנהר הקפוי [=הקפוא] מקרח ובדרך ריצתו נחלקה רגלו על הכפור וחשב ליפול, הרי באותו רגע שנחלקה רגלו ונטה לפול, הרי אז יבטל ממנו כל אותו התאווה דהפחד שנתפחד מהנפילה, העביר ממנו כל רצונו. דכן יסד הבורא יתברך בטבע כל הברואים, דגם מעט פחד שיעלה על לב האדם מעביר ממנו כל כחות התאווה והחמדה, וא"כ אחרי שהזהירה התורה בלאו דלא תחמוד ואסרה לחמוד אם היה להאדם יראה מן האיסור, אפי' יראה קטנה כיראת הנפילה גם כן שוב לא יחמוד כלל".
לדעתו, עם קצת יראת שמים וידיעה כי על הכל הקב"ה יבוא אתו חשבון, הרי ימנע מלממש את התאווה שלו, ברגע שיודע מה המחיר כי יש דין ויש דיין.
גישה הפוכה מבעל 'בית-הלוי' העלה רבי יעקב-צבי מקלנבורג, רבה של קניגסברג שבפרוסיה [1785-1865] בספרו 'הכתב והקבלה' בפרשת יתרו. לדעתו, אם אדם ממלא את עצמו באהבת ה' וכל כולו עסוק בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, הרי לא תתפתח אצלו תאווה שלילית. ולכן אומר הכתוב – "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" – שתמלא את כל לבבך באהבת ה'. נראה קטע קצר מלשונו –
"הנה כל איש המקיים זאת המצווה ואחרי שחשקה נפשו להתענג על ה' וכלתה לדבקה בו באהבה רבה בכל עת לחזות בנועם ה' ולטעום מטעם המלך להתענג מזיו כבודו וגם ערב רב ומתיקות נפלא ושמחה ימצא בה, עי"כ לבו מלא כל עת וזמן בזיכרון קדוש ה' וחושק לדבקה בו ולבו קשורה עמו בעבותות אהבה, ובזה מקיים בכל לבבך כלומר שלבו מלא על כל גדותיו באהבת ה', אז א"א שיחמוד שום דבר מכל מחמדי עולם הזה, מפני כי מודעת זאת שהחימוד הוא בלב לא באבר אחר, ואשר כבר לבו מלא תמיד באהבת ה' איה המקום בלב אשר יתאוה ויחמוד בו דבר זולתו, ככוס אשר הוא מלא על כל גדותיו שאין יכולים להוסיף מאומה, כי אי אפשר לאדם לעבור על לא תחמוד אם לא שאינו מקיים מצוות עשה של ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך".
יש לשים לב, שכל עשרת הדברות נאמרו בצורה של "לא מבעיא" בלשון חז"ל, כלומר: שכל הקודם מחברו איסורו פשוט יותר. נדגים זאת בחמשת הדברות האחרונות . הראשון שבהם הוא האיסור החמור של 'לא תרצח', שהוא איסור לאו הברור לכל בן אנוש ותרבות. ומכאן עוברת התורה לאיסור פחות חד-משמעי אך חמור דיו – איסור "לא תנאף" – שלכאורה אין כאן שפיכות דמים ולצערנו ישנן תרבויות שזה חלק מאורח חייהן. וכן הלאה, עד שמגיעים לדבר האחרון, שאינו נראה לאנשים כדבר הצריך לאוסרו וזה לחמוד דבר ששייך לזולת, כשהחומד לא פוגע באחר, אלא סך-הכול רוצה את מה ששייך לאחר. וזה לשונו של רבי חזקיה בן מנוח [1250-1310] בספרו 'חזקוני', המסביר את התהליך –
"וחמש האחרונות כמו כן 'לא מבעיא' קאמר – לא מבעיא לא תרצח, אלא אפי' ניאוף אני מזהירך. ולא מבעיא ניאוף, אלא אפי' גנבה אני מזהירך. ולא מבעיא לא תגנוב, אלא אפי' עדות שקר אני מזהירך. ולא מבעיא לא תענה, אלא אפילו חמוד אני מזהירך. ולא מבעיא ביתו, דאית ביה חסרון כיס, אלא אפי' אשתו דלית בה חסרון כיס, דאי בעי נסיב אחריתי בלי חסרון כיס אני מזהירך. ולא מבעיא אשתו, אלא אפי' עבדו. ולא מבעיא עבדו, דדמיו יקרים, אלא אפי' חמורו. ולא מבעיא חמורו, אלא אפי' כל אשר לרעך".
וכפי שכתב מפורש ר' חיים פלטיאל –
"לא תחמוד. אפי' על החימוד הזהיר אעפ"י שאינו עושה שום הפסד".
כאן המקום להביא את דעת הרמב"ם, שאיסור "לא תחמוד" איננו בלב וברגש, אלא מה שנאסר ב"לא תחמוד" הוא לעשות פעולות ממשיות כדי להשיג את הדבר שמעונין בו ונוקט כל מיני תחבולות כדי לגרום לשני למסור לו את החפץ, אפילו כשמשלם עבורו ואפילו שמשלם יותר מכפי ערכו בשוק. וכן לגבי אשת-איש, נוקט בכל מיני תחבולות כדי לשכנע אותה להיות אתו.
מה שהוביל את הרמב"ם לכך היה השוני בין פרשת יתרו, שבה מופיעה המילה "לא תחמוד" פעמיים, גם בקשר לאשת-חברו וגם בקשר לבית-רעהו, מה שאין כן בפרשת ואתחנן, שם מופיע "לא תחמוד" בקשר לאשת-רעך ולא תתאווה בקשר לבית רעך ."לֹ֥א תַחְמֹ֖ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֑ךָ וְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ שָׂדֵ֜הוּ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ".[פרשת ואתחנן] שוני זה מביא את הרמב"ם לומר, שאלו שני איסורים נפרדים.
נראה את לשונו בספר המצוות (מצווה לא תעשה רס"ה):
"היא שהזהירנו מהשים מחשבתנו לעשות תחבולה כדי לקנות מה שיש לזולתנו מאחינו וזה הוא אמרו (יתרו) לא תחמוד בית רעך וכו'.. הנה התבאר לך כי זה הלאו יזהיר מהערים עד שניקח לעצמנו הדבר שהיינו חומדים אותו מממון אחינו ואפילו לקנותו ולתת בו דמים רבים הנה זה כלו מי שיעשהו עובר על לא תחמוד".
לדעת הרמב"ם האיסור לרצות בלב ובמחשבה מה שיש לאחר, נמצא באיסור "לא תתאווה", וזה לשונו (שם):
"היא שהזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו, שזה יהיה מביא לעשות תחבולה לקנותו. וזהו לשון האזהרה שבאה בזה הענין אמר (ואתחנן) לא תתאוה בית רעך. ואין השני לאוין אלו בענין אחד, אבל הלאו הראשון והוא לא תחמוד מזהיר, שלא לקנות מה שיש לזולתנו והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד…ובאור זה שאם ראה דבר יפה אצל אחיו אם גברה מחשבתו עליו והתאווה בו עבר על אמרו ית' לא תתאוה. ואם התחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שווה, ואם הגיע אל בקשתו הנה כבר עבר על לא תחמוד גם כן אחר שקנה הדבר שיהיה לחברו ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו ויהיה שלו כבר עבר שני לאוין לא תתאווה ולא תחמוד כמו שביארנו".
ר' משה ב"ר יעקב מהעיר קוצי שבצרפת (נולד בערך בשנת ד"א תתק"ס (1200) ), בספרו 'ספר מצוות גדול' (לאווין סימן קנ"ח), חולק על הרמב"ם וטוען
"כתוב בעשרת הדברות לא תחמוד וכתוב שם (דברים ה', י"ח) עוד לא תתאווה והכל אחד" (ועיין שם כיצד מוכיח את שיטתו נגד הרמב"ם).
לדעת שניהם, גם לרמב"ם וגם לסמ"ג, התורה מצווה על הרגש, בין אם זה באיסור "לא תחמוד" ובין אם זה ב"לא תתאווה".
נחתום בסיפור מתוק שהתרחש בשנת 1932 בבית הכנסת הגדול של ברלין. התקופה היא לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. במאפיית "גצלר" הידועה, אשר שכנה לא רחוק מבית הכנסת הגדול של ברלין, התכונה היתה רבה, וההזמנות לא פסקו מלהגיע. הקהילה הברלינאית אשר ידעה ימים טובים של רווחה כלכלית ותרבותית פינקה עצמה, ובעיקר לפני החגים בעלת המאפיה גברת גצלר קבלה הזמנה גדולה לקראת חג השבועות של חלות ועוגות. משפחת רוזנצווייג הזמינה עוגה ענקית והקונדיטור מר הרמן הפתיע את כולם, כאשר צורת העוגה הייתה כלוחות הברית בגודל מטר על מטר ועשרים, עשויה תערובת של גבינות אפויות, מעל הגבינה נמרח ציפוי קרם מלכותי, עליו מיליון תותים בשוקולד ובין התותים ניצבו להם עשרת הדברות, העשויות אותיות זהב ממרציפאן משובח.
כשהגיע זמן הקידוש, הובאה העוגה לשולחן כשהיא נישאת על עגלת הגשה מפוארת, אשר קושטה בפרחים וירק. כל הקהל נעמד על רגליו ומחה כפיים, שהרי כזאת יצירה לא ראו מעולם. מר רוזנצווייג בירך על החלה ועל היין ומרת רוזנצווייג הודתה למאפיית גצלר על העוגה המדהימה ואז בקשה מכולם להתאזר בסבלנות וכל אחד יקבל פרוסה, אבל לפני כן צריך לקרוא את עשרת הדברות שכתובות על העוגה. כולם קראו יחדיו את עשרת הדברות הכתובות על העוגה ואז הסירה מרת רוזנצווייג את "עשרת הדיברות" מעל העוגה ואמרה: " דיברות לא אוכלים, דיברות צריך לזכור לשמור ולקיים ".
טעם העוגה היה נפלא, ולאחר זמן קצר נאכלה כולה, ורק "עשרת הדברות" העשויות מרציפאן נותרו על המגש, ולאחר מכן נגנזו בויטרינה אשר בבית הכנסת הגדול. (את הסיפור ספרה בתם של בעלי המאפיה, הגב' אסתר גצלר ז"ל).
יהי רצון שנזכה גם אנו לקבל את התורה בשלמותה ובאהבה גדולה.
שבת שלום לכל בית הישיבה.