מסופר על הרב יהודה-ליב פישמן מימון, מי שהיה שר הדתות הראשון במדינת ישראל ומחותמי מגילת העצמאות, שהיה לו חלום וחזון גדול לחדש את הסנהדרין עם הקמת המדינה. הרב מימון היה ידידו האישי של דוד בן גוריון וזה העריך מאוד את כישרונותיו של הרב ואת חכמת חריפותו. הרב מימון ביקש, שבמגילת העצמאות יוזכר שם ה', אולם לנוכח התנגדות חלק מהחותמים, הציע בן גוריון יחד עם הרב מימון את ה'פשרה', שיהיה כתוב "צור ישראל" במקום שם ה'.

הרב יהודה ליב מימון כתב עשרות ספרים ואת חזונו הגדול על חידוש הסנהדרין פרסם ברבים, וכאשר רצה לעבור לפסים מעשיים, פנה לראש הממשלה שיעזור לו לממש את חלומו. דוד בן גוריון, שהיה חובב תנ"ך, ציטט בפני הרב את הפסוקים מפרשתנו, המדברים במינוי שופטים בעם ישראל –

"וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹק֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת… וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל…".

שאל דוד בן-גוריון את הרב מימון – "כדי להקים סנהדרין צריך שופטים לפי הסטנדרטים של התורה, אם-כך, 'אנשי חיל' יכולים אנו למצוא גם היום, אף 'יראי אלוקים' ניתן למצוא כיום ואפילו 'אנשי אמת' שהם אמנם נדירים יותר בימינו אפשר למצוא בינינו. אך האם אפשר למצוא בימינו 'שונאי בצע'??! לא מדובר על אדם הלוקח בצע ח"ו ואף לא מדובר באדם שאינו אוהב בצע, אך למצוא אדם שממש שונא בצע – זה ממש לא נראה לי מציאותי".

הרב מימון התעשת במהירות וענה לו בחריפות הומוריסטית –    "בשביל כסף אפשר למצוא גם שונא בצע". ומספרים, שבן גוריון אהב כל כך את התשובה החריפה של הרב מימון ובכל הזדמנות סיפר מחכמתו של הרב. ועל אף זאת, תשובה זו לא עזרה לרב לממש את חזונו ובן גוריון לא תמך בו להקמת הסנהדרין.

כשמעיינים בהצעה של יתרו למנות אנשי מעלה 'אנשי חיל', 'אנשי אמת'  ו'שונאי בצע', הדבר אכן קשה למימוש. אם היו מבקשים מס' מינימלי של שנות לימוד, תעודות ומסמכים שהאדם הזה כשר לדון, כפי שנהוג בימינו אלה, או בקשת ייחוס מסוים, אלה פרמטרים מוחשיים הניתנים להוכחה. אולם, לבקש תכונות הקשורות לאופיו של האדם?? וכיצד משה רבנו אמור לדעת זאת?

רש"י הרגיש בשאלה זו ועל כן הביא את תשובת המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (י"ח, כ"א) בפירוש מילה אחת בדברי יתרו – 'ואתה תחזה' – "ברוח הקודש שעליך". דהיינו – בלא רוח הקודש קשה לרדת לעומק נפשו של האדם.

רבנו בחיי הביא פירוש נוסף ומקורי, כיצד משה ידע למצוא את אותם אנשים:

"…'ואתה תחזה' – היה ראוי לומר 'ואתה תבחר', כמו שאמר במעשה "ויבחר משה אנשי חיל"…"ואתה תחזה" בהכרת פנים מכוח חכמת הפרצוף, שהיה משה יודע ובקי בה בהיותו שלם שבשלמים, גדול שבנביאים וחכם הרזים, ולכך הזהירו במילת "ואתה" כלומר: ואתה בעצמך ולא על ידי ציווי".

אם-כן ברור, שמשה הוא אשר צריך למנות את השופטים, כי על ידי זה קובע את אופי המשפט ורמתו. יש לציין, שכיום זה הוויכוח המרכזי, איך וכיצד למנות שופטים ופה ברור מהתורה שזה משה יעשה בעצמו וכדברי הספורנו –

"תברור ותמנה, כי באלה הג' ענינים צריך שתהיה אתה בעצמך, ולא יספיק זולתך, אבל בענייני פסקי דינים פרטיים יספיקו שרי אלפים שרי מאות וכו'…".

יש לציין, שלמרות שמשה ראה ברוח קדשו מי הם המתאימים לתפקיד, לא בחר בהם אלא רק אחרי שסרק ובדק בכל העם, ולמרות שכבר היו בידיו מספר אנשים מתאימים, הקפיד לבדוק בכל העם.

כך מדייק האור החיים הקדוש בדברי יתרו – "ואתה תחזה מכל העם" וזה לשונו:

"…'מכל העם', פירוש הגם שימצא בני אדם שיראה בעיניו כי הם ראויים לדבר, אף על פי כן לא יהיה מתרצה בהם עד שיבקש כל העם וייקח הגדול שבכולם בכל בחינה מבחינות הטובות המנויות בדבריו".

כשמתבוננים בתנאים להיות שופט, שאותם הציג יתרו לפני משה, אנו מוצאים ארבע תכונות חשובות 'אנשי חיל' 'יראי אלוקים' 'אנשי אמת' ו'שונאי בצע'. ואילו כשמשה רבנו הולך למנות מוזכר שעשה כל מה שאמר לו חותנו ובפועל מינה   רק 'אנשי חיל' –

"וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר.. וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל־הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת"[  פרק יח]

ולכאורה מה עם 'יראי אלוקים' 'שונאי בצע' ו'אנשי אמת'? 

הרמב"ן על אתר עונה על שאלה זו ומסביר בתחילה את המושג 'אנשי חיל', שאין מדובר רק בלוחם וגיבור-מלחמה כפי שנדמה, אלא זו הגדרה כללית לכל מנהיג, שצריך להנהיג ציבור גדול והמילה 'חיל' היא כינוי לחכמה, זריזות ועוצמה בתחומים שונים. נלמד את דבריו –

"…וטעם 'אנשי חיל' – אנשים ראויים להנהיג עם גדול, כי כל קיבוץ ואוסף יקרא 'חיל', ואיננו ביוצאי צבא המלחמה בלבד, וכן חיל גדול מאד (יחזקאל לז י)…והנה יקרא 'איש חיל' במשפטים, החכם הזריז והישר. ובמלחמה – הגיבור הזריז היודע מערכות המלחמה, ותקרא גם כן האישה אשת חיל (משלי לא י) בהיותה זריזה ויודעת בהנהגת הבית…".

לאחר שהרמב"ן לימדנו את פירוש הביטוי 'אנשי חיל', הוא עונה מדוע משה בחר רק התכונה של 'אנשי חיל' ולא את כל הרשימה שיתרו הציע לו. ותשובתו, ש'אנשי חיל' בעם ישראל כולל את כל התכונות שפירט יתרו ויתרו לא היה רגיל למצוא בעברו אנשים שיש בהם את כל התכונות באדם אחד, וכה דבריו של הרמב"ן:

"…והנה, יתרו דיבר בכלל ופרט, אמר שיחזה אנשים ראויים להנהיג העם הגדול במשפטים, ופרט, שיהיו יראי אלקים אנשי אמת ושונאי בצע, כי לא יהיו אנשי חיל במשפט בלי מדות הללו. ולא הוצרך להזכיר חכמתם ובינתם [כפי שהוזכר בספר דברים], כי הדבר ברור שהוא בכלל אנשי חיל. וכאשר נאמר למטה ויבחר משה אנשי חיל, הנה הכל בכלל, שהיו יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע וחכמים ונבונים. ועוד, שאמר מכל ישראל, וטעמו המובחר מכל ישראל, והם שיש בהם כל המדות הללו, כי כיון שאמר מכל ישראל, אמר שהיו המובחרים מכלם, בידוע כי הטובים שבישראל כל מדות טובות בהם, אבל יתרו מפני שלא היה רגיל בעם הוצרך לפרש".

תכונות כלליות אלו שדרש יתרו שיהיו באנשי המשפט, אינם מוסכמים על כל הפרשנים. רש"י פירש, ש'אנשי חיל' זו אינה הגדרה כוללת, אלא כוונתה לאנשים "עשירים, שאין צריכין להחניף ולהכיר פנים". זאת אומרת, שזו איננה תכונת אופי, אלא אנשים בעלי ממון שאינם תלויים באחרים ויכולים לשפוט משפט צדק וכן 'אנשי אמת' המקיימים מה שמבטיחים (ולא כדברי פוליטיקאים מסוימים שאמרו 'הבטחנו אבל לא הבטחנו לקיים…'). על אלה אומר רש"י "אלו בעלי הבטחה, שהם כדאי לסמוך על דבריהם, שעל ידי כן יהיו דבריהם נשמעין".

פתחנו בספור על הרב מימון שנדרש להתייחס לשונאי בצע – ובאמת נשאלת השאלה, מהי המשמעות המדויקת של 'שונא בצע'?

רש"י הגדיר זאת על פי חז"ל, שמדובר באדם שאם יודע שיש בידו ממון שאחרים יכולים לתבוע אותו בדין ולחייבו, הוא מעצמו ילך וייתן להם ולא ינסה לדון בתקוה שלא יוכלו להוכיח שזה שלהם, וזה לשונו –

"שונאי בצע – ששונאין את ממונם בדין, כההיא דאמרינן (מסכת ב"ב נח:) 'כל דיינא דמפקין ממונא מיניה [שמוציאין ממנו] בדינא [באמצעות הדין], לאו דיינא הוא'…".

הרמב"ן, אחרי שמביא את דברי רש"י, חולק עליו ומביא מספר דעות בחז"ל בפירוש 'שונאי בצע':

"אבל הלשון במכילתא אינו כן, אלא כך שנויה שם שונאי בצע, שהן שונאין לקבל ממוןבדין, דברי רבי יהושע. רבי אלעזר המודעי אומר, שונאי בצע, אלו שהן שונאין ממון עצמן, אם ממון עצמן שונאין קל וחומר ממון חבריהם. פירש רבי יהושע שונאי בצע,שונאי שוחד, כמו כולו בוצע בצע (ירמיה ו יג). רבי אלעזר המודעי דרש כי הם השונאים הממון הרב, ואין להם חפץ בריבוי כסף וזהב, כעניין 'אם אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי?' (איוב ל"א, כ"ה). כי הממון יקרא בצע, 'מה בצע כי נהרוג את אחינו' (בראשית ל"ז, כ"ו)…".

פרושו של אונקלוס מתכתב עם זמננו – "דסנן לקבלא ממון" ומסביר הרמב"ן את כוונת אונקלוס "ואין הממון אצלו שחד, רק שלא יקבלו ממון מבני אדם במתנה או בהלוואה לעולם".

ומסכם הרמב"ן את הבנת 'שנאת הבצע' על דרך הפשט:

"…ועל דרך הפשט, אנשי אמת שונאי בצע, שהם אוהבים האמת ושונאים העושק, וכי יראו עושק וחמס אין דעתם סובלת אותו, אבל כל חפצם להציל גזול מיד עושק".

האבן-עזרא בפירושו הארוך מוסיף כמה נקודות חשובות ואקטואליות גם לימינו בדבר אישיותם של השופטים ומסביר, ש'אנשי חיל' צריכים להיות אנשים – "…שיש להם כוח לסבול טורח, ולא יפחדו מהם…ואמר יראי אלקים, שאין להם יראה מאדם רק מהשם לבדו…ואמר יתרו אנשי אמת, שאינם כזבנים. שונאי בצע ממון, והם נודעים ככה למראה עיני אדם".

דעת זקנים מבעלי התוס' וכן ראשונים רבים מסבירים את המושג 'שונא בצע', בכך שהדיין לא נרתע מאיומים שישרפו את רכושו ולא הולך לשלם למאיים רק כדי שיהיה מרוצה –

"אם אמר בעל דין אחד לדיין: 'אשרוף כרמך או גדישך אם לא תזכני בדיני', ואעפ"כ לא עזב הדיין לדין אמת בדיניו ולא הטה המשפט מפני היראה".

הריב"א (מבעלי התוס') מסביר את הגמרא שרש"י הביא לעיל בצורה שונה וזה לשונו –

"שונאי בצע. פרש"י ששונאין ממונן בדין כי ההוא דאמרי' כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא נינהו. ומיירי בעני ועשיר הבאים לדין והדיין מחייב העני שלא כדין מדאגת העשיר נמצא שאם בא העני ותובע הדיין לדין יוציא ממנו מה שחייבו בדינו המרומה וא"כ לא דיינא".

בספר תולדות יצחק, שחיברו רבי יצחק קארו (שימש בספרד כרב וראש ישיבה וכפוסק גדול מעבר לפרנסתו כרופא והיה מעורב עם הבריות, ממגורשי ספרד ודודו של רבי יוסף קארו, נאלץ לברוח גם מפורטוגל לשם הגיע לאחר גרוש ספרד ואין ידוע אם הגיע בסופו של דבר לארץ ישראל), מצאנו שאלה שרבים שאלוה אך יש בתשובותיו פנינים מקוריים וזה לשונו:

"…ויש להקשות, וכי משה לא ידע עצת יתרו שבא ללמדה לו? והתשובה: יש דברים שאין ראוי שיאמרו אותם הבעלי דינים אלא השלישי, אם יאמר משה כן היה נראה שרצה להשליך המשא על אחרים, וכן שהיה דרך גאווה שהדברים הקלים ישפוטו הם והדבר הקשה יביאון אל משה, וכן אם יאמרו ישראל כן נראה שרצונם שלא יהיה משה דיין עליהם להסיר הכבוד ממנו, ושכל אחד רוצה דיין משבטו שיטה הדין בעדו, לכן יאמר אותו איש נוכרי שאין בו אלו החשדות. ויש אומרים שלפי שמשה עיונו במעשה מרכבה לא ידע בענייני העולם ואינו נכון, ונראה לי עוד שהקב"ה רצה לתת כבוד ליתרו לכבוד משה בשביל שבא להתגייר ובעבור שהביא אשת משה ובניו, לכן רצה שיהיה פרשה אחת כתובה בתורה עליו".

נמצאנו למדים, שמספר גורמים הן מצד משה והן מצד העם חברו יחדיו לתת מקום לעצה של יתרו, למרות שדבר זה היה נעשה במוקדם או במאוחר על ידי משה עצמו, אלא משה לא רצה שייראה כאילו הוא מנסה להוריד מעצמו את מלאכת השיפוט ומצד ישראל כאילו רוצים להוריד סמכויות ממשה, וכן מצד התורה שרצתה לתת מקום של כבוד לאישיות מיוחדת כיתרו, שהצטרף לעם ישראל ודאג למשה ולמשפחתו.

אך עדיין היה קשה לרבי יצחק קארו, אם רצה הקב"ה לכבד את יתרו, למה בדרך כזו שנראה שהיה משה זקוק לעצתו וכאילו יתרו חכם ממנו? וזה לשונו בשאלתו –

"וראיתי לתת לב, איך זכה יתרו שתיכתב על ידו פרשה זו, והן אמת כי הוא כיבד משה עבד ה' והנה שכרו שכבדו ה', אלא היה ה' יכול עשות לו דרך כבוד אחר לא בדרך זה שיראה חס ושלום כפחות ידיעה בעם ה' עד שבא כהן מדין והשכילם".

רבי יצחק קארו עונה תשובה, שיש בה חשיבות עצומה ליסודה של המחשבה הישראלית, שהקב"ה רצה להראות לנו שבחר בנו לא בגלל שאין חכמה בעמים אחרים, אלא הבחירה הייתה כחסד עליון ומתוך אהבת האבות. ונקרא את דבריו החשובים ביותר –

"ונראה, כי טעם הדבר הוא, להראות ה' את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה, וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואופן סדר בני אדם אשר בחר כי יש באומות מכירים דברים המאושרים, והכוונה בזה כי לא באה הבחירה בישראל לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות, וזה לך האות השכלת יתרו הא למדת כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר ה' בהם אלא לחסד".

הרש"ר הירש מלמדנו, שהמבנה שהציע יתרו למשה רבנו, הרכב של ארבע ערכאות שיפוטיות  שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, הוא הדגם גם לדורות הבאים. וזה לשונו –

"…וכשם שבימי משה רבנו היו מתחתיו ארבע ערכאות שיפוט, זו למעלה מזו, כן היו גם בדורות המאוחרים, בימי המדינה היהודית, ארבעה סוגים של בתי דין, זה למעלה מזה, תחת הסנהדרין הגדול שישב על כסא משה. בית דין של שלושה ישב בכל מקום ומקום; בית דין של עשרים ושלושה ישב בכל עיר גדולה; שני בתי דינים של עשרים ושלושה ישבו בירושלים, אחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה; ובית הדין הגדול של שבעים ואחד ישב בלשכת הגזית (עי' סנהדרין פח ע"ב)".

ולא רק מבנה בתי הדין, אלא אופן בחירת הדיינים נלמד מעצת יתרו וגם מסגרת של ערעורים נלמד ממשה ויתרו –

"…וכשם שהשופטים הראשונים בישראל נבחרו על-ידי העם ומתוך העם, כן צריך גם הדיין להיות "מומחה לרבים" (שם ה ע"א). כן היתה גם אפשרות של ערעור מבית דין שלמטה לבית דין שלמעלה, עד לסנהדרין הגדול. אך לא בעלי הדין ערערו על פסק הדין, אלא חברי בית הדין שלמטה פנו בעצמם אל בית הדין שלמעלה מהם, אם בא ספק לידם. הן בדומה לכך נאמר גם כאן: כל – הדבר הגדל יביאו אליך – השופטים בעצמם יביאו אליך דברים שקשה להם להכריע בהם, ואמנם יש להניח, כי בטרם באו אל משה, היה עליהם לפנות אל השופטים שלמעלה מהם ולבקש מהם להכריע בדבר".

לסיכום, אנו רואים שהתורה שמה דגש-על בבחירת שופטים, שהאמת והיושרה היא נר לרגלם, אנשים שאינם מפחדים מאיש, יש להם את האומץ לפסוק, אנשים שלא דבק בם רבב ומדקדקים דקדוק רב בנושא ממוני. ומצאנו בדברי הגאון מווילנא, שנוסף על כל התכונות האישיות שמנינו לעיל, צריכים הדיינים להיות בקיאים גם בהוויות העולם, כדי לא להיכשל בפסיקה לא נכונה עקב חסרון בהבנת העולם. כלומר, לדעת הגאון לא מספיק שהדיין יהיה גדול בתורה, אלא עליו להבין במציאות הסובבת אותו – "בקי בתורה ופיקח בענייני העולם". ושמא זו כוונת משה רבינו לפני שמינה את השופטים כעצת יתרו ופנה אל העם -"הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם"(דברים א',י"ג) – חכמים ונבונים שבקיאים בהוויות העולם.

נסיים בתפילה "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה".

שבת שלום לכל בית הישיבה