הזדהות משרד החינוך 
מסופר על רבה של ברודי, הלוא הוא המהרש"ק, רבי שלמה קלוגר מגדולי ישראל במאה ה-19, שכאשר התפנתה משרת הדיין בבית-הדין המקומי, התכנסו ראשי הקהילה ובקשו למנות דיין, שהיה מוכן לתת מהונו כסף וזהב כדי להיבחר על פני שאר המועמדים. אנשי הקהילה פנו לרבם הנערץ המהרש"ק ושאלו אותו האם לפסול את המועמדות שלו, אך כששמעו את תשובתו שאכן יש לפסלו לתפקיד ניסו ראשי הקהל להניא את הרב מהחלטתו, בנמקם שאין בזה ענין של שוחד חלילה, שהרי כל הכספים שיתרום הדיין הם לטובת צרכי הקהילה, הן לבית המדרש והן לטובת עניי העיר וכן ישתמשו בכסף לשיפוץ מקוואות ולשימור בית העלמין הישן. הרב נשאר בסירובו והפעם גם נימק זאת מהפסוק המופיע בסוף פרשתנו –
"לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב"
ודורשת הגמרא במסכת סנהדרין:
"כתיב 'לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב'. אלוהי כסף ואלוהי זהב הוא דלא עבדי, הא דעץ שרי? [=אלוהי כסף וזהב אסורים ואלוהי עץ מותרים?] אמר רב אשי: אלוה הבא בשביל כסף, ואלוה הבא בשביל זהב (ז':).
הדיין קרוי 'אלוהים' ועל כן דורשת הגמרא, שלא לעשות ולמנות דיין בשביל כסף וזהב, גם אם זה בשביל הקב"ה [="לא תעשון אתי"], וכך גם נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (חושן משפט, הלכות דיינים סימן ח', סעיף א'):
"..וכל דיין המתמנה בשביל כסף או זהב, אסור לעמוד לפניו. ולא עוד אלא שמצווה להקל ולזלזל בו".
המקור לדברי השולחן ערוך הוא ירושלמי (ביכורים פ"ג ה"ג):
"ר' מנא מיקל לאילין דמתמניי בכסף [=מקל בכבודם של אלו שמתמנים בשביל כסף]. רבי אימי קרא עליהון 'אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם' (שמות כ', כ'). א"ר יאשי'ה וטלית שעליו כמרדעת של חמור. א"ר שיין…אין עומדין מפניו ואין קורין אותו רבי…".
דרשה חשובה נוספת עם השלכות לימינו מצאנו בדברי רבי עקיבא:
"רבי עקיבא אומר: 'לא תעשון אתי', שלא תנהגו בי כדרך שאחרים מנהגין ביראותיהן, שכשהטובה באה עליהם הם מכבדין את אלהיהם…וכשהפורענות באה עליהן הם מקללין את אלהיהם…אבל אתם אם הבאתי עליכם את הטובה, תנו הודאה, הבאתי עליכם את הייסורין, תנו הודאה" (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, פרשה י).
יש בדרשה זו של רבי עקיבא מסר חזק גם לימינו – כל זמן שהאדם מקבל את מה שרוצה, אז מודים לקב"ה, כפי שאנו רואים לעתים כשאדם שנעשה לו נס רץ לבית הכנסת ואומר 'הגומל' וזה מצוין וזה נפלא. אולם, מה קורה חלילה כשנוחתת על האדם צרה או רעה חלילה? אז לצערנו ישנם השואלים במקרה הטוב 'איפה אלוקים?' ובמקרה הרע חלילה מגדפין ומקללים וכופרים בעיקר.
ברם, דרשות חז"ל חשובים הם מאוד ובמקומם הם עומדים גם להלכה וגם למעשה ומחכימים אותנו בבחינת 'שבעים פנים לתורה', אך עדיין נזקקים אנו לפשוטו של מקרא. ואכן, כשקוראים את הפסוקים לאחר מעמד הר-סיני, עולה תמיהה לא קטנה, שהרי אחרי ההתגלות במעמד ההיסטורי של קבלת התורה בהר סיני, אירוע שאין שני לו, ששינה את כל פני ההיסטוריה העולמית, בו הקב"ה דיבר פנים אל פנים עם משה במעמד כל ישראל, אחרי כל זה הקב"ה פונה למשה רבנו וזהו כל מה שחשוב לו לומר לעם-ישראל אחרי החוויה של ההתגלות האלוקית?!
וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם:(כ) לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם:(כא) מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֘ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ:(כב) וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ:(כג) וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו".
ועוד נשאל, מהי החשיבות והקשר להמשך דברי ה' על 'מזבח אדמה' המותר ול'מזבח אבנים' האסור בהנפת ברזל?!
רבי יוסף אלבו מחבר ספר 'העיקרים', שנכתב לאור המצב הרוחני הקשה שהיה בתקופתו במאבק עם הנוצרים כחמישים שנה לפני גירוש ספרד, מחדד את שאלתנו ומקשה, מדוע חוזרת התורה על מה שכתבה בעשרת הדברות? וזה לשונו:
"…וזה דבר מתמיה, למה חזר להזהיר על עבודה זרה מיד אחר עשרת הדברות, והלא כבר הזהיר עליה בדבור לא יהיה לך וגו' ולא תעשה לך פסל וגו'?"
ותשובתו, שאין זו חזרה סתם, אלא הקב"ה מקדים ואומר "אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם", לומר שלמרות שהקב"ה יושב במרומים, אין צורך בכסף וזהב כדי להתחבר אליו, אלא אפשר בדברים פחותים כמו 'מזבח אדמה' ואפילו בדיבור ללא אמצעים חומריים יקרים, אלא באמצעות הפה, התפילה, מגיעים לחיבור נפלא עם הבורא. נראה את לשונו:
"…כלומר, כבר ראיתם כי עם היותי מרומם בשמים השפלתי מעלתי ולא מנעתי עצמי מלדבר עמכם…ויהיה זה לכם לאות שאף אם יהיה מין האדם פחות ונבזה ובלתי ראוי שאשגיח בו שאני משגיח בו אף אם הוא בלתי ראוי לכך, ואם כן 'לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב', כלומר כדי שתורידו על ידם הרוחניות, כי בדבר קל מזה תושג השפעתי, וזהו 'מזבח אדמה תעשה לי', כי 'מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח' (ישעיהו נ"ז ט"ו), או בדבר יותר קל מזה שהוא התפלה, וזהו שאמר 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך' (שמות כ' כ"א), כלומר אשפיע ברכתי עליך" (ספר העיקרים, מאמר ג', פרק י"ח).
גישה כוללת ומקיפה מצאנו בדברי הרב שמשון רפאל הירש, בו מחדש ומחכים אותנו, שלמרות שהדברים שהקב"ה אמר נראים פרטניים ונקודתיים, הרי למעשה יש כאן דברים עקרוניים וחשובים מאוד של שלושת הדברים שנאמר עליהם "יהרג ואל יעבור". נלמד את הדברים מתוך לשונו:
"…הנה זו אחרית – דבר לעשרת הדיברות, הבה ונסכמה. היא מכוונת כלפי שלוש העבירות העיקריות, החותרות תחת יחסנו אל ה', ומתן – תורה בא להרחיק אותן מקרבנו ולשרש אחריהן ואחרי כל הסתעפויותיהן. הלא הן: עבודה זרה, שפיכת דמים וגילוי עריות; הווה אומר: העבירות החמורות ביותר בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. הפסוקים כ – כא: עבודה זרה; כב: שפיכת דמים; כג: גילוי עריות. הקב"ה , החברה והאדם – כלפי אלה מכוונים דברי תורת ה'.
אחרית – דבר זו מכריזה ומודיעה: לא "אשר במחיצת ה' בשמים" מהווה תוכן חוקת התורה, אלא יחסינו אל ה', אל זולתנו ואל עצמנו, ואף זה בלבד תוכן לשון הסמלים של המקדש ושל קדשיו. המזבח והתורה – נושאי שניהם אינם אלא האדם והקמת התחום האנושי ובניינו עלי אדמות – על פי דבר ה'. (הרש"ר הירש שמות, כ', כ"ג).
לדעת הרב הירש, המסר של הקב"ה לאחר קבלת התורה מתמקד בשלשת הדברים שעליהם נאמר "יהרג ואל יעבור". בניגוד לכל התורה כולה שבה מצוות יכולות להידחות מפני פיקוח נפש, הרי שלשת הדברים הללו הם סיכום לכל ענין ההתגלות האלוקית שפיקוח נפש לא דוחה אותם והם:
- לא לעבוד אלוהי בשר ודם – שנעשים פעמים מעץ ואבן ואפילו שהם עשויים מכסף וזהב
- ענין עבודת ה' על ידי מזבח – בא לומר שזה יהיה מזבח שמשדר שלום בעולם ולא שפיכות דמים ולכן "מזבח אדמה תעשה לי", ואם מזבח אבנים אתה בונה, אז צריך לעשות אותו בלי ברזל שממנו מכינים כלי מלחמה להרג
- ענין ההקפדה על צניעות – מופיע בסוף הפרשה, כאשר הקב"ה מדריך את אופן העלייה למזבח, שלמרות שהאדם עסוק בעבודת ה', עליו לפעול מתוך צניעות והקפדה שלא תתגלה ערוותו, שזו הייתה ההשחתה הראשונה של העולם.
לפני שנים רבות, הגיע יהודי מארצות הברית לישיבת "כרם-ביבנה" בה למדתי והניח על הבימה ספרים רבים בשם 'פרחי רש"י', אותו חיבר הרב חיים יעקב בלום במטרה לחלקם חינם לבחורי הישיבה. כמובן שגם אני נטלתי ספר אחד ומצאתי שם פנינה נפלאה המסבירה את דברי רש"י, כאשר אברהם ביקש מאותם ערביים שירחצו את רגליהם, מסביר רש"י שאברהם עשה זאת משום שהם עבדו עבודה זרה לאבק שברגליהם. והדבר נשמע לכאורה תמוה, שהרי גם בחברה שבה היו כל מיני עבודות זרות ומוזרות, לא מצאנו הגיון לעבוד לאבק? ומביא בשם הרב מרגליות, שהערביים הללו היו סוחרים שנעו במדבר והאבק הצטבר ברגליהם וסמל המעמד לעושר היה האבק ברגליים, שמראה שהם נוסעים וסוחרים ממקום למקום. ועל כן זו ממש עבודה זרה כשעובדים לכסף ולזהב ולעושר ולכן ביקש אברהם להסיר אבק זה.
רעיון זה מתחבר יפה לדרש העממי – "אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשון לכם" – הכוונה לא לעשות 'אלוהים' מהכסף והזהב. לצערנו הרב, הכיסופים לכסף והשאיפה להתעשר עלולים ליצור סגידה והתמסרות וזו ה'עבודה-זרה' הכי אקטואלית של ימינו. נכון שבאמצעות כסף האדם משיג דברים רבים ובאופן עקרוני כסף הינו דבר חשוב, אך ברגע שהופכים אותו ל'אלוהים' וכל החיים סובבים סביב הכסף וכל דבר נמדד רק לפי כמות הכסף שיש לאדם, זו סכנה של ממש בהידרדרות הרוחנית של האדם שכמוה כ'עבודה-זרה'.
אנו נמצאים שלושים יום לפני חג הפורים ועל-כן נסיים בסיפור חסידי מחויך (מתוך 'זושא') על רבי מנחם מנדל מקוצק, שכאשר שהה בחצרו של רבי שמחה בונים מפשיסחא היה חי בדוחק גדול ומתהלך היה בבגדים קרועים ובלויים, אך מעולם לא ביקש מתנה או נדבה משום אדם. פעם אחת בא אליו רבי פייבל מגריצא וסיפר לו כי הגבירה העשירה תָּמַריל מוורשה תבקר באותו יום בפשיסחא וכדאי שילך לפגוש אותה, כי היא תומכת בחסידים ובוודאי תיתן לו את כל מחסורו.
כששמע זאת ר' מנחם מנדל שאג בקול גדול: "כסף? פוי!"
לימים סיפר ר' פייבל, כי גערתו של הר' מקוצק גרמה לו למאוס בממון, עד כדי כך שכמה שבועות לאחר מכן, בכל פעם ששמע את המילה "כסף" היה מתמלא גועל ובחילה . חודשים חלפו עד שלאט לאט ובמאמץ רב יכול היה ר' פייבל להסתכל על כסף.
שנזכה לראות בכסף אמצעי לקיום ולחסד ולא כמטרת חיים .
שבת שלום לכל בית הישיבה!
